האם ניתן להעלות על הדעת כתבת שער ב"מעריב", נניח מתקופת ההתנתקות, שתזהיר במלים קשות שיש סכנה חמורה כי בעקבות יציאת כוחות צה"ל מעזה יגבר זרם הברחת כלי נשק מירדן דרך הגבול המשותף שלה עם הרצועה? לא רק טעות סופר, אלא כתבה שכולה תתמקד דווקא במאפיינים של ירדן, ולא מצרים, כמקור להברחות לתוך עזה. קשה להאמין. כלומר, יכול להיות שכתב, שלא לדבר על העורך, לא מבין את ההבדל בין עזה לגדה?
קשה, אבל אפשרי. כתבת השער של "עסקים", מוסף "מעריב", מה-24.2.12, ששפכה אש וגופרית על החלטתו של המפקח על הבנקים להעלות את דרישות הלימות ההון של הבנקים, הדגימה פחות או יותר את המקבילה הכלכלית של בלבול כזה. וכך מסבירים לנו בכתבה רותם סלע וגידי ליפקין מה הוא יחס הלימות הון:
שער "עסקים", מוסף "מעריב", 24.2.12
"כדי להימנע ממצב שבו הבנקים מלווים יותר מדי כסף ללווים שאינם יכולים להחזיר אותו, קבע בנק ישראל כללי ביטחון. הבנקים חייבים להותיר בקופותיהם סכום המשמש הגנה מפני גל משיכות של הציבור ומפני משברים כלכליים. הגנה זו של הבנקים מכונה 'יחס הלימות הון' – נתח מהחסכונות המופקדים בבנקים שהם חייבים להותיר בקופותיהם כנגד האשראי שהם נותנים".
בשתי מלים: לא נכון. הנתח מהחסכונות המופקדים שהבנקים צריכים להותיר בקופותיהם כנגד האשראי שהם נותנים הוא יחס הרזרבה, ואין לו דבר וחצי דבר עם יחס הלימות ההון. הקשר של יחס הרזרבה ליחס הלימות ההון דומה פחות או יותר לקשר בין הגדה לעזה: שייכים לאותו עולם מושגים, אבל הם פשוט לא אותו הדבר. מטריד מאוד שקריאה בסיקור שקיבל הנושא במקומות אחרים בעיתונות הכלכלית מעלה חשש שסלע וליפקין, הגם שהיו הקולניים ביותר, אינם היחידים שאינם יודעים מה זה "יחס הלימות הון".
לכן, לפני שנמשיך לעסוק בדרך שבה טיפלה התקשורת בדרישות החדשות של בנק ישראל, אין ברירה אלא להסביר מהו יחס הלימות הון. בנקים הם מתווכים פיננסיים: הם מקבלים כסף מצד אחד, ומלווים אותו מהצד השני. לבנק, כמו לכל חברה, יש שני ערוצים עיקריים לקבלת כסף: חוב (למשל ממשקי בית שמפקידים כסף בבנק), שתמורתו הבנק מתחייב לשלם ריבית קבועה מראש, ומניות, שהן הסכם שבו בעל המניה נותן כסף תמורת הבטחה לקבלת כל הכסף שיישאר בקופות הבנק אחרי שכל בעלי החוב קיבלו מה שהובטח להם.
כדי להבין מהו יחס הלימות הון, דמיינו ערימה גדולה של כסף שקיבל הבנק ממפקידים (או מבעלי חוב אחרים) ומבעלי מניות, ושממנה הוא ייתן הלוואות (וכן, הוא גם ישמור חלק ממנה בכספת בגלל דרישות יחס הרזרבה): יחס הלימות ההון קובע איזה חלק מהערימה קיבל הבנק תמורת הבטחות לריבית קבועה מראש ואיזה קיבל תמורת מניות.
כלומר, יחס הלימות ההון נוגע רק לשאלה מאיפה יבוא הכסף שהבנק יעשה בו שימוש לצורך הלוואות, ולא לשאלה לאן ילך הכסף. אין לכך שום קשר לכמות הכסף שהבנק יחזיק בכספת. אין שום משמעות לאמירה, שעלתה בוואריאציות שונות בעיתונות הכלכלית, שהעלאת דרישות הלימות ההון, בלשונה של שלי אפלברג מ"דה-מרקר", תיאלץ את הבנקים "לרתק הון" (הציטוט המדויק הוא שההעלאה, שהיתה פחותה ממה שציפו לה, תאפשר לבנקים לרתק פחות הון היא לא פחות שגויה). ההון של הבנקים לא מרותק לשום מקום: כאמור, הלימות ההון נוגעת רק לשאלה מאיפה בא הכסף, ולא לאן הוא הולך.
קשה להבין גם מהי בדיוק טענתו של עירן פאר ב"גלובס", שמסביר ש"כשהבנק מחזיק יותר הון, הוא יכול לתת פחות אשראי", שנראה שמציירת תמונה שבה "החזקת הון" מונעת מהבנק להלוות את ההון הזה. אין שום משמעות לקביעה שהבנק "מחזיק הון". הבנק לא מחזיק את ההון הנדרש, הוא מלווה אותו. יתר על כן, גם אם זו לא היתה כוונתו של פאר, אין שום סיבה שהרכב ערימת הכסף שממנה הבנק נותן הלוואות ישפיע על גודלה של הערימה; רק גודלה של הערימה קובע את סך האשראי שהבנק יכול לתת. אין שום סיבה לחשוב שהבנקים יתקשו לגייס כסף תמורת מניות.
הפופולריות התמוהה של הטיעון הזה (שדרישת הון גבוהה תקשה על מתן אשראי) הניעה כמה מחשובי המומחים בעולם לצאת נגדו: עשרים מהם (כולל חתן פרס נובל ויליאם שארפ, הנשיא לשעבר של האיגוד האמריקאי למימון ג'ון קוקריין ומי שמוכר בתור "אבי תורת המימון המודרנית" יוג'ין פאמה, ובאופן כללי גדולי המומחים בתחום) כתבו מכתב ל"פייננשל טיימס" שבו הם מסבירים כי אין שום בסיס לטענה הזו, וכי היא נשענת על אי-הבנה של מהות דרישות הלימות הון. המאמר של אדמתי, דימרזו, הלוויג ופלידרר, קריאת חובה בתחום, עושה קציצות מהטיעונים שלפיהם העלאת דרישות הלימות ההון תפגע במתן האשראי במשק, ומתייחס בדיוק לסוג השגיאות שעלו בסיקור הנושא בישראל. גם המסה של חתן פרס נובל, ומי שכתב את אחד המאמרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של תורת המימון, מרטון מילר (המוכר ממשפטי מודליאני-מילר), עסקה בסוגיה כבר לפני כמעט שני עשורים, ומסקנותיה היו דומות.
הקריאה של הסיקור התקשורתי בישראל את המהלך החשוב – והנכון! – של העלאת דרישות הלימות ההון מעלה חשש כבד שרוב המתבטאים בנושא אינם מבינים מהי דרישת הלימות הון. כמה מהם, כמו סלע וליפקין, מביעים בגלוי את אי-ההבנה שלהם. רבים אחרים, גם אם אין אקדח מעשן מובהק שמצביע על כך שהם אינם יודעים במה מדובר, משתמשים בעולם דימויים (לרתק הון?! להחזיק הון?!) וטיעונים שמעלים יותר מספק בנוגע להבנתם.
זה מצער משום שהלימות ההון היא נושא חשוב שצריך לדון בו, וחבל שדיון כזה לא מתקיים ובמקומו אנחנו מקבלים שרשרת של שגיאות והטעיות. וזה מצער אפילו יותר כי מבין השורות עולה ניחוח קל של פרשת סוקל, הפיזיקאי שהתפרסם כשמאמר שכתב בכוונה כאוסף של שטויות חסרות היגיון הצליח להתפרסם בז'ורנל יוקרתי ללימודי תרבות פוסטמודרניים.
עולה החשש שעורכים מאשרים לפרסום כתבות ומאמרים שהם אינם מבינים עד הסוף, רק משום שהז'רגון מצלצל נכון. ההסברים שפורסמו בעיתונות הכלכלית (למשל ב"גלובס", או ב"דה-מרקר"), ושענו כביכול לשאלה מהן דרישות הלימות ההון, היו בלתי קריאים לחלוטין, לפחות לי, ועתירי ז'רגון מיותר. ההוכחה הטובה ביותר לכך שהסברים אלה נכשלו במשימתם להנהיר את המושג לקוראים היא העובדה שהעיתונאים עצמם, בדפים אחרים של אותם עיתונים, הוכיחו כי הם אינם מבינים אותו.
אם כותבי העיתונות הכלכלית ועורכיה היו מתעקשים על כתיבה ברורה יותר, לא ניתן היה להסתתר מאחורי פסקה כמו: "הלימות הון משמעותה גודלו והרכבו הראוי של הבנק ביחס לפרופיל הסיכונים שלו ובהתחשב במערכי הניהול והבקרה הנהוגים אצלו ובסביבת הסיכונים הרחבה יותר אליה הוא חשוף". כבר נאמר ונכתב לעייפה כי שימוש בז'רגון מקצועי כבד הוא מיותר ומזיק בכך שהוא מרחיק אנשים מהשתתפות מושכלת בדיונים חשובים. כעת עולה חשש חמור נוסף – שהז'רגון הזה אינו ביטוי להבנה מעמיקה בתחום, אלא דווקא מכסה על אי-הבנה בסיסית.