דרישתו של עורך mynet, אתר המקומונים של "ידיעות אחרונות", מעובדי האתר ומעובדי רשת המקומונים עצמה, להשתמש בחשבונות שלהם ברשתות החברתיות כלוחות פרסום לתוכני הרשת של "ידיעות אחרונות", נוגעת בשאלה העקרונית בדבר האיזון הנכון בין האינטרסים של המעביד ובין האוטונומיה האישית של העובד: עד כמה צריך עובד להיות מחויב ונאמן למקום עבודתו ומהו הגבול בין המקצועי לאישי.
הסכמי העסקה רבים כוללים סעיפים הנוגעים למידת מחויבותו ונאמנותו של העובד למעביד. העובד מחויב לא פעם בשקידה ובפעולה נמרצת לטובת עסקיו של המעביד, והוא נדרש לרתום את מלוא מרצו לטובת קידומו וטובתו של העסק שבו הוא עובד. עניינים אלה אינם חריגים בנוף התעסוקתי בישראל ובעולם (אגב, גם כאשר צורת ההתקשרות בין הצדדים אינה של עובד ומעביד, אלא באמצעות הסכם למתן שירותים, הרווח במקרה של עיתונאים פרילנסרים).
גם עקרונות בסיסיים בדיני חוזים מכתיבים פעולה של הצדדים בתום לב ותוך השקעת מאמצים סבירים בעת קיום ההסכם ובהתאם להסכמות הראשוניות והיסודיות ביניהם. על כן, ככל שהיו נכללות הוראות בקשר לקידום תוכני המקומונים או האינטרנט של קבוצת "ידיעות אחרונות" בהסכם ההעסקה הכתוב של אותם כתבים – קשה היה לצאת נגדם, שכן ניתנה להם הסכמת העובד.
במקרה שלפנינו, מדובר בדרישה שבאה בדיעבד וקשור בה עניין נוסף – מתן אפשרות גישה לעמודי אינטרנט שונים באמצעות מחשבים שבמקום העבודה. מן הדיווח העיתונאי על המקרה, באתר "אייס", עולה לכאורה שהמעסיק (או נציגו, עורך האתר גיא בניוביץ') כורך את מתן ההרשאה לעובדים לגלוש לאתר פייסבוק מהמחשב במערכת בדרישה מהם לעשות שימוש בחשבון הפייסבוק הפרטי שלהם לצורך קידום המעסיק. זאת, בעוד שהעובדים רואים את מתן הגישה ככלי עבודה לצרכים שוטפים של קשר עם מרואיינים וליקוט נושאים. העובדים שהתקוממו על דרישת המעסיק מצאו עצמם "מאוימים" בהגבלת גישתם לאותם אתרים ממחשבי המעביד, אולי כאמצעי לחץ. אחד מטיעוני היסוד שלהם, כפי שעולה מהדיווח, נוגע לכך שפעילותם ברשתות החברתיות היא פרטית ונפרדת וקודמת להעסקתם אצל המעסיק.
אולי ניתן ללמוד על קווי המתאר הנכונים לתופעה זו בהבחנה שבין האישי לפרטי. הבחנות מתחום דיני העבודה הצביעו לא פעם על כך שלמעביד יש זכות גישה לתיבת הדואר הניתנת לעובד בשרתי המעביד, אך לתיבת הדואר שלו בשרתים חיצוניים אין זכות גישה בלא הסכמת העובד. כך גם באשר לקבצים פרטיים של העובד. אולי ניתן לגזור מעקרונות אלו גזירה שווה לדיון בדרישה לרתום את חשבונות הפייסבוק והטוויטר שלהם לצורכי מקום העבודה.
קיימת גם שאלת היושרה ושאלת האישיות הייחודית של העובד. האם למעביד יש זכות לשלוט במשתנים מרכזיים בהגדרת אישיות זו כפי שהיא משתקפת מפרופיל הפייסבוק או הטוויטר שלו? האם חוטא העיתונאי בעבירות אתיקה כשהוא מקדם תכנים שאינם נראים לו, רק בשם הצורך לסייע למעסיק והנאמנות כלפיו? והאם ההתנהלות הזו מגיעה אפילו לכדי הטעיות צרכניות, ככל שהקורא הסביר מתומרץ לקרוא תכנים כלשהם רק בשל מאמצי הקידום הכפויים? כל אלה שאלות טובות.
עכשיו, אולי כדאי לשים לרגע את הנוסחאות המשפטיות בצד ולשאול את עצמנו איך היינו מתייחסים למעסיק שהיה מחייב את עובדיו לתלות שלט פרסומת לעסקיו על הבית שלהם או להסתובב, גם מחוץ לשעות העבודה, עם חולצות שהלוגו שלו מתנוסס עליהן. כמה אמינות היינו מייחסים למעשים כאלה מצד עובדים ואיזו תרומה היתה צומחת למעסיק בגינם?
גם מי שיטען שהתנהלות כזו לגיטימית יצטרך לקבוע את הגבול היכן שהוא. אנחנו מכירים הסדרים חוזיים עם "פרזנטורים" המחייבים אותם לא לצרוך מוצרים מתחרים לאלו שהם מקדמים, ואנחנו מכירים הסדרים מתחום העיתונות שבמסגרתם נאסר על עיתונאים ומגישים בכלי תקשורת אחד להופיע בכלי תקשורת אחרים, אפילו לא כמרואיינים. את ההסדרים האלה אנחנו נוטים לראות כמקובלים ובעלי היגיון, אך שוב ושוב יש לשאול, עד מתי ועד כמה?
יש למצב הזה צדדים נוספים, הנוגעים לאו דווקא למישור היחסים שבין העובדים למעסיק, אלא למישור היחסים שבין המעסיק לציבור לקוחותיו, הצרכנים. בעיות אלו מתחדדות בעיקר כשמדובר במוצרים עיתונאיים ובעובדים בסקטור העיתונאי. כך למשל, כאשר עיתונאי חדשות 10 בע"מ משגרים הודעות דואר אלקטרוני שבתחתיתן מתנוסס באנר פרסומת ל"מעושרות", מתמוססת המחיצה ההכרחית בין העצמאות העיתונאית לתוכן השיווקי והבידורי. כך הם הופכים שלא בטובתם (וכנראה שלא ברצונם) לכלי קידום בידי בעלת המניות העיקרית בחברת החדשות ובניגוד להוראות החוק.
זו רק דוגמה קטנה, וכמוה קיימות בערוץ השני על זכייניותיו השונות וחברת החדשות שלהן, ואף בכלי תקשורת אחרים שבהם מטושטש לעתים הגבול בין עיתונאי למקדם מכירות של העיתון. מעבר לפגיעה בעיתונאי עצמו, המצב הזה פוגע גם בציבור צרכני התוכן, שממילא מרגיש לא פעם מרומה ומאוכזב.
אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת