בשנים הראשונות של המאה הנוכחית חשפו סקרי דעת קהל, וביניהם מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, כי אמון הציבור בבית-המשפט העליון הידרדר לשפל חסר תקדים. לאחר שנים שזכה באמונם של 80% ואף 90% מהציבור הישראלי, ירד אמון הציבור בו בשנת 2008 עד לרמה של 49% בלבד. מדוע התרחשה ירידה זו? דניאל פרידמן. זו היתה התשובה המקובלת של תומכי בית-המשפט העליון באותן שנים. נשיאת בית-המשפט העליון דאז, השופטת דורית ביניש, רמזה לכך בהרצאה שנשאה בשנת 2008 באומרה כי "לראשונה בתולדותיו מצא עצמו בית-המשפט העליון במוקד של התקפות ישירות וניסיון לכרסם במעמדו, כשמגמה זו באה מצד הממסד ונתמכה בחלקה גם בגיבוי תקשורתי" (עמ' 9 להרצאתה. ראו גם דיווח בעיתון "הארץ").

באותה רוח הסביר עוזי בנזימן בטורו "מצהיבים את הדשא" את היחלשות אמון הציבור בבית-המשפט העליון בנסיונה של המערכת הפוליטית "בהתמדה וביודעין לקעקע את אמון הציבור ברשות השופטת, במשטרה ובפרקליטות המדינה. עושים זאת נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרים וח"כים כשהם נקראים לחקירה, עושים זאת פוליטיקאים ידועים כשעמדות בית-המשפט אינן נושאות חן בעיניהם [...] בתחום אחד, המערכת השיפוטית, הדשא שלנו ירוק יותר – אך המערכת הפוליטית, בעזרת בלוגרים, טוקבקיסטים וגם כמה עיתונאים, עושה הכל כדי להצהיב אותו".

חילופי גברי במשרד המשפטים, שר המשפטים היוצא דניאל פרידמן (מימין) והנכנס יעקב נאמן, 1.4.09 (צילום: אנה קפלן)

אלא שפרידמן החל לבקר בחריפות את בית-המשפט העליון בסדרת מאמרים שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-2005, הוא מונה לשר המשפטים ב-2007 – והיחלשות האמון בבית-המשפט העליון היא מגמה שהחלה בתחילת אותו עשור ולא בסופו.

במאמר שכתבתי, ושטקסט זה הוא סקירה תמציתית שלו, אני טוען כי כניסתו לזירה של ערוץ 2 בשנת 1993 היתה סיבה מרכזית לכרסום בתדמית המיתית של בית-המשפט העליון, שהקנתה למוסד את האמון הציבורי הגבוה שלו זכה. לפי תדמית זו, בית-המשפט העליון הוא גוף מומחה, ניטרלי וא-פוליטי, הפוסק לפי מצוות החוק.

מאמרי, המתבסס על בחינה של סיקור בית-המשפט העליון בחדשות "מבט" בערוץ 1 בשנים 1993–1996, הוא המשך למאמר שפירסמתי ב-2009. במאמר קודם זה הראיתי כי חרף שינויים מהפכניים בפסיקת בית-המשפט העליון ועליית האקטיביזם השיפוטי במהלך שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, המשיך הסיקור במהדורת "מבט" לדבוק בתדמית המיתית של בית-המשפט העליון. במאמר מ-2009 העליתי לראשונה את התיזה בדבר השפעת כניסתו של ערוץ 2. במאמרי החדש אני מבקש לבסס את התיזה האמורה. בדברים הבאים אבקש לסקור בקצרה כמה מהממצאים המרכזיים של מחקרי.

משקפיים מיתיים

הדמיון החברתי הוא ה"משקפיים" שדרכם אנו צופים במציאות התרבותית-חברתית. כבני החברה הישראלית בת זמננו, מחשבתנו "מרוהטת" במסגרות מושגיות מסוימות שבאמצעותן אנו רואים את המציאות החברתית. טלו לדוגמה את מושג הנס. לו עיתונאי משופשף בן ימינו היה שב בזמן לדווח על המאבק בין משה לבין קורח על הנהגת בני ישראל ("במדבר", ט"ז–י"ז), הוא היה מתאר כנראה את שריפתם והיבלעותם באדמה של קורח ותומכיו כאסון טבע.

הרי לו בימינו אנו תצנח שיירת מכוניות של מנהיגי מפלגת העבודה לבולען באזור ים המלח, לא יהיה עיתונאי (בעיתונות החילונית לפחות) שיטען כי המדובר בהוכחה לכך שהדעות שבשמן דיברה אותה מפלגה היו שגויות או כי זהו סימן משמים לאזרחי ישראל כי עליהם לתמוך במפלגה היריבה. הדמיון החברתי שלנו מרוהט כך שאסונות מסוג זה אינם מתוארים כנס משמים. לא כך היה בתקופת המקרא. המספרים המקראיים לא היו חסרי בינה. הם ראו את העולם דרך משקפיים אחרים.

עבורנו, בשעותינו הטובות, עקביות היא אחד הכלים שבעזרתם אנו בוחרים בטיעון המשכנע בוויכוח פוליטי. כשהעולם היה צעיר, ונסים עוד התרחשו, "נס" היה הכלי שהכריע ויכוח פוליטי.

שינויים טכנולוגיים הם פעמים רבות הגורם המרכזי לשינויים בדמיון החברתי. בספרו המרתק "בידור עד מוות" מביא ניל פוסטמן כדוגמה לכך את השינוי בתפיסת המושג "חוכמה" בדמיון החברתי של ימינו לעומת הדמיון החברתי של ימי המקרא. המקרא מספר כי חוכמת המלך שלמה רבתה "מחוכמת כל בני קדם ומכל חוכמת מצרים; ויחכם מכל האדם [...] וידבר שלושת אלפים משל" ("מלכים א'", פרק ה', פסוקים י'–י"ב).

דיון בבית-המשפט העליון בעתירה של ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל נגד "חוק החרם", 16.2.14 (צילום: פלאש 90)

בתרבות אוראלית, נעדרת דפוס, מי שזכר 3,000 משלים היה נחשב לגאון הדור, אך בתרבות של דפוס, ועוד יותר מכך בתרבות האלקטרונית של ימינו, שבה אתרי אינטרנט מכילים אלפי פתגמים ומשלים, שלמה ודאי היה נדמה בעינינו לטרחן. מושג החוכמה, אם כן, השתנה בין השאר בשל שינוי טכנולוגי. זיכרון אינו חשוב כבעבר כדי להיחשב "חכם". כיום אנו תופסים "חוכמה" בצורה אחרת. איננו זקוקים בשל כך לתהליך חשיבתי מעמיק שבו אנו שוקלים אם אדם המסוגל לדקלם 3,000 משלים הוא "חכם". כבני החברה הישראלית בת זמננו, המשקפיים שאנו מרכיבים גורמים לנו לדמיין חוכמה באופן אחר מכפי שדומיינה בתקופת שבה חי שלמה המלך.

הדוגמאות שהבאתי אולי נראות זרות ומוזרות, אבל הן מסייעות בהבהרת המהפך בדרך שבה אנו מדמיינים את בית-המשפט העליון כיום. עד לשנת 1993, בית-המשפט העליון נצפה דרך משקפיים מיתיים. הוא הוצג בערוץ 1, ששימש באותה עת "מדורת השבט", כגוף מומחה, א-פוליטי, הפוסק לפי הדין בלבד. כפי שאני מראה במאמרי משנת 2009, גם עת התערב בית-המשפט העליון בסוגיות פוליטיות מובהקות, דוגמת פינוי התנחלות בפרשת אלון-מורה (1979) או בהסכמים פוליטיים (1990–1991), הוא הוצג, ככלל, כגוף אובייקטיבי וניטרלי. העיתונאים שהציגו אותו כך לא היו טיפשים או משת"פים של מערכת המשפט. אלה היו המשקפיים שהרכיבו כבני החברה הישראלית.

ההשוואה בין סיקור התמודדותו של המשנה לנשיא בית-המשפט העליון, השופט מנחם אלון, על תפקיד נשיא המדינה ב-1983 לבין סיקור הודעתה של השופטת בדימוס דליה דורנר על כוונתה להתמודד על התפקיד מבהירה את ההבדל בין המשקפיים הישנים למשקפיים החדשים שדרכם כלי התקשורת, ובעקבותיהם אנו, צופים בבית-המשפט העליון.

בתוך בית-המשפט העליון (צילום: פלאש 90)

אלון היה מועמד הליכוד בהתמודדות מול מועמד המערך חיים הרצוג. בסיקור הטלוויזיוני סוגיית השיוך הפוליטי של שופט בית-המשפט העליון כמעט שלא זכתה לאזכור. לאחר שהפסיד בהתמודדות להרצוג בהפרש זעום, שב אלון לכס השיפוט, ובאייטם שסיקר את תגובתו לאחר ההפסד איש לא תהה כיצד יוכל שופט המזוהה עתה עם מפלגה פוליטית לשפוט בעתירות לבג"ץ.

באחרונה הציגה השופטת בדימוס דליה דורנר את מועמדותה לנשיאות. על אף שדורנר, בניגוד לאלון, טרם הוצגה כמועמדת של מפלגה כלשהי, וחרף העובדה שמדובר בשופטת בדימוס שאינה עתידה לשוב לכס השיפוט, עם הצגת מועמדותה נשאלה בראיון בערוץ 2 על-ידי הכתב הפוליטי עמית סגל על "העמדות הנחרצות מאוד גם בנושא זכויות אדם והשליטה בשטחים" שהביעה. עוד טרם השאלה הסתייגה דורנר מנוכחות הכתב הפוליטי כשאמרה: "אני מבינה שיש לכם כתב פוליטי, אני לא פוליטית". בתשובה לשאלה, אמרה דורנר: "סליחה, אני אף פעם לא הבעתי דעות נחרצות על השליטה בימין [צ"ל השליטה בשטחים] כי אני מאוד משתדלת לא להיכנס לפוליטיקה. אני חושבת שאסור לשופט להיכנס לפוליטיקה".

בדברי פרשנותו ציין סגל כי "עם כל ההערכה שלי לתשובתה שהיא לא עוסקת בפוליטיקה, היא לא תקבל קולות בימין ובטח לא אצל הדתיים". טענות על ה"פוליטיות" במירוץ לנשיאות לא הוצגו בזמנו ביחס לשופט אלון למרות המאבק הצמוד מול מועמד מחנה השמאל. יש להניח כי אם השופטת דורנר תהיה המועמדת המובילה של מחנה השמאל, הצגתה התקשורתית כ"שמאלנית" אך תגבר.

פריזמה שלטת בדמיון החברתי אין משמעותה שאיש אינו רואה מעבר לאופקיה. ראשית, כמעט בכל חברה יש קבוצות המנוכרות לדמיון החברתי השליט. כך למשל החרדים לא היו שותפים לראייה המיתית של בית-המשפט העליון, בין היתר משום שלא ניזונו מכלי התקשורת החילוניים. הם ראו בראייה המיתית של בית-המשפט העליון סגידה ל"דת חילונית" ואריה דרעי אף כינה את נשיא בית-המשפט העליון אהרן ברק "האדמו"ר מרחביה". גם בקרב הציבור הלא חרדי היו מי שראו מעבר לאופקי הדמיון השליט. פרופ' רות גביזון היתה חוקרת המשפט הישראלית היחידה שהחל בראשית שנות ה-90 ניתחה בשיח הציבורי את פועלו של בית-המשפט העליון שלא מבעד למשקפיים המיתיים.

כמתואר במאמר, כבר לאחר שבג"ץ הורה לראש הממשלה רבין לפטר את השר אריה דרעי (1993), מתחה גביזון ביקורת חריפה על בית-המשפט העליון. לאחר שתיזת "המהפכה החוקתית" אומצה על-ידי בית-המשפט העליון, החריפה גביזון את ביקורתה. דבריה חדרו למרכז הבמה של השיח הציבורי בראיון המפורסם לארי שביט בעיתון "הארץ" ב-1999. 

פרופ' רות גביזון, ירושלים, 2007 (צילום: אוליביה פיטוסי)

מעניין לציין שפרופ' דניאל פרידמן, שמצייר עצמו בספרו "הארנק והחרב" (2013) כמי שראה מתחילת הדרך את הקשיים בעליית כוחו של בית-המשפט העליון, טען בטור דעה בתגובה לראיון עם גביזון בשנת 1999 כי טענתה ש"כסמכות מוסרית עליונה לא ברור שבית-המשפט העליון טוב יותר מעובדיה יוסף" חורגת מגבולות הביקורת. לדידו של פרידמן מודל 1999, "מתיחת ביקורת על פסיקת בית-המשפט העליון היא עניין אחד. הנפת דגל ערכי החרדים, כפי שעשתה פרופ' רות גביזון, והעמדת מערכת ערכים זו במישור אחד עם מערכת הערכים שאומצה בידי הכנסת ופותחה ויושמה בידי בתי-המשפט, היא עניין שונה לחלוטין" (דניאל פרידמן, "גבולות הביקורת", "מוסף הארץ", 10.12.99, עמ' 6).

כמה שנים אחר-כך יכתוב פרידמן על בית-המשפט העליון של שנות ה-90 שיצר חוקה "יש מאין" והעניק לעצמו כוחות במקום להסתפק ביישומה של מערכת ערכים שאומצה על-ידי הכנסת (דניאל פרידמן, "מגדל פורח באוויר", "ידיעות אחרונות", 10.4.08). מעניין לציין שבספרו מתאר פרידמן את הראיון שנתנה גביזון לשביט, אך "שוכח" לציין את תגובתו. פרידמן מסתפק בציון כי "את העמדה הנגדית" לזו של גביזון "ביטא פרופ' מרדכי קרמניצר, שכתב ב'הארץ', תחת הכותרת 'אקטיביזם לא מוגזם': 'מי שזכויות אדם יקרות ללבו חייב להתייצב מאחורי בג"ץ. לא ליידות בו אבנים'" (עמ' 408 לספר).

נקודת המפנה

מתי נשברו המשקפיים המיתיים? מתי הפכה התפיסה שבית-המשפט העליון הוא גוף פוליטי למקובלת בשיח הישראלי? קל להצביע על הנקודה שבה המשקפיים המיתיים היו כבר מרוסקים. פסילת מועמדותה של פרופ' רות גביזון לבית-המשפט העליון על-ידי נשיא בית-המשפט העליון דאז אהרן ברק היא נקודת זמן שבה ברור כי התדמית המיתית אינה שלטת עוד. הסיקור התקשורתי בשנות ה-80 היה מקבל בטבעיות נשיא בית-משפט עליון הפוסל מועמדת לבית-המשפט העליון מן הטעם שהיא אוחזת ב"אג'נדה" פוליטית.

בשנת 1986 מועמד לבית-המשפט העליון לא היה יכול להיתפס כאישיות עם אג'נדה פוליטית. בשנת 2006 דבריו של ברק נדחו גם על-ידי אלה שתמכו בעמדתו כי גביזון אינה מתאימה לתפקיד של שופטת בית-המשפט העליון. הם נדחו לא משום שהיה מי שגרס שלגביזון אין אג'נדה, אלא משום שהכל הסכימו שלברק היתה אג'נדה משלו.

במאמרי החדש אני מבקש לתאר את תהליך ניתוצה של התדמית המיתית. טענתי המרכזית היא שתדמית זו נותצה לא רק בשל שינוי בפסיקת בית-המשפט העליון, אלא גם בגלל שינוי במדיום שסיקר את בית-המשפט.

התערבותו של בית-המשפט העליון בחיים הפוליטיים, כמו גם עליית אופן ההנמקה הערכי וירידת אופן ההנמקה הפורמליסטי בפסקי הדין של בית-המשפט (שינוי שזיהה והנהיר פרופ' מני מאוטנר), התרחשו כבר במהלך שנות ה-80 וראשית שנות ה-90, אך בתקופה זו המשיך הסיקור התקשורתי של בית-המשפט העליון להיות מופק דרך המשקפיים המיתיים.

נשיאי בית-המשפט העליון לשעבר (מימין) מאיר שמגר, אהרן ברק ודורית ביניש, והנשיא הנוכחי אשר גרוניס (משמאל), בהלוויית שופט העליון אדמונד לוי. רמלה, 12.3.14 (צילום: יוסי זליגר)

בניגוד לדעתם של כמה חוקרים, העלאת תיזת "המהפכה החוקתית" על-ידי השופט ברק (1993) ואימוצה על-ידי בית-המשפט העליון (1995 ואילך) אף הם לא היו גורם מרכזי בניתוץ התדמית המיתית. פסקי הדין שהעניקו מעמד מרכזי לחוקי-היסוד של 1992 כבסיס לפסילת חקיקה של הכנסת וכמקור לפרשנות חדשנית של חקיקה זכו, לפחות בשנים הראשונות לאחר ה"מהפכה", לסיקור מועט.

התדמית המיתית נותצה לא בדרך של הצגת טיעונים מלומדים כנגד עליית כוחו של בית-המשפט העליון, אלא באמצעות שינוי אופן הסיקור והיחס התקשורתי אליו כאל גוף פוליטי. הסיקור החדש הציג את בית-המשפט העליון כפוליטי לא רק במובן של גוף המקבל החלטות על בסיס ערכים שנויים במחלוקת, אלא גם במובן של גוף עם אידיאולוגיה מפלגתית ("סניף של מרצ") ואף במובן של גוף העוסק בפוליטיקה נמוכה (שיקולים אישיים בתהליכי המינוי).

השינוי בסיקור לא נבע רק מסיקור של טענות ספציפיות בדבר האידיאולוגיה והליך המינויים, אלא גם מעצם סיקורו של בית-המשפט באופן שנבדל פחות ופחות מהדרך שבה מסוקרת הזירה הפוליטית. שינוי זה בסיקור התרחש בעקבות כניסת הערוץ המסחרי, הכפוף לשיקולי רייטינג ולכן נוטה לסקר כמעט כל סוגיה דרך זווית פוליטית, הנגישה יותר לקהל הצופים ומבטיחה הצגה דרמטית ופרסונלית.

חשוב להדגיש כי איני טוען שהשינוי בסיקור בית-המשפט העליון החל משנת 1993 התרחש בשל שינוי בעמדות העיתונאים שסיקרו את בית-המשפט העליון. השינוי בסיקור בערוץ 1 חל בתקופה שבה העיתונאים אהדו ככלל את בית-המשפט העליון. כך, במסגרת סקר מדד הדמוקרטיה השנתי של המכון לדמוקרטיה, עולה כי ב-2004, בתקופה שבה אמון הציבור בבית-המשפט העליון עמד על 72%, בקרב עיתונאים היה בית-המשפט העליון המוסד שזכה לאמון הגבוה ביותר, עם 93% מכלל העיתונאים שנתנו במוסד אמון במידה רבה או במידה מסוימת (עמ' 17-16).

עיתונאים מחכים מחוץ לאולם בית-המשפט העליון להכרעת דינו של הנשיא לשעבר משה קצב, 10.11.11 (צילום: אורי לנץ)

אמנם נכון שטובה צימוקי, הכתבת המשפטית הוותיקה של "ידיעות אחרונות", כתבה ברוח זו כי "במשך שנים העניקה העיתונות לדורית ביניש בפרט ולמערכת המשפט בכלל שירותי יחצנות אוטומטיים. כמעט לא שאלנו שאלות, לא הטלנו ספקות ולא הערנו הערות [...] הכל היה למען שמירת שלטון החוק ונגד המבקרים הקמים עליו לכלותו". אך "כשבית-המשפט העליון הפך לשחקן על הבימה הפוליטית", גרסה צימוקי ב-2007, על המצב להשתנות וזכותם של העיתונאים "לקיים דיון בשאלה הלגיטימית" של גבולות כוחו (טובה צימוקי, "לא חסינים", "ידיעות אחרונות", 9.5.07).

בהחלט ייתכן, כפי שצימוקי גורסת וסקר המכון לדמוקרטיה מלמד, כי עד לשנת 2007 המשיכו העיתונאים לתמוך בבית-המשפט העליון. אלא שהשינוי במדיום כפה עליהם אופי סיקור שונה.

כניסתו של ערוץ 2 שינתה את הטלוויזיה בישראל, ובתוכה את הסיקור בערוץ 1. כערוץ מסחרי הנוהה אחרי שיקולי רייטינג, ערוץ 2 ביקש לסקר כל אירוע חדשותי דרך זווית פשוטה להצגה וקלה לעיכול. חלף הצגת מחלוקות כנובעות מערכים נבדלים או משיקולי מדיניות, נוטים ערוצים מסחריים להציג מחלוקות כנובעות ממניעים אישיים של פוליטיקה נמוכה ("הכל אישי").

ערוץ 1 לא רצה לוותר על הבכורה באחוזי הרייטינג וכך, ממדיום שתואר כ"עיתון על גבי המסך" או "רדיו מצולם", הפכו חדשות "מבט" למונחות על-ידי שיקולים מסחריים. הסיקור חיפש את הזווית הפרסונלית, הדרמטית והפוליטית. כפי שחוקרי תקשורת מראים, כניסת ערוץ 2 השפיעה על הדרך שבה העיתונות המודפסת בישראל מסקרת את הכנסת והממשלה (ראו לדוגמה Yoram Peri, Telepopulism 2004), לכיוון של "מידע בידורי" (infotainment). מחקרי מלמד שמגמה זו לא פסחה על סיקור בית-המשפט העליון.

האידיאולוגיה של המדיום

אין בדברי לומר כי לעמדות האוהדות של עיתונאיות ועיתונאים כלפי בית-המשפט העליון לא היתה השפעה על הסיקור. עמדתו האוהדת של הפרשן המשפטי של ערוץ 1 משה נגבי השתקפה היטב בסיקור (לניתוח פרשנותו של נגבי ראו אבי לינדר, "ביקורת קודש הקודשים", "העין השביעית", 1.7.96). אך אף נגבי היה מוכרח לדבר אחרת לנוכח השינוי במדיום.

כך בסיקור מינויו של אהרן ברק לנשיא בית-המשפט העליון בשנת 1995, ניתח נגבי את יחסיו המתוחים עם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין. ניתוח כזה, המציג את נשיא בית-המשפט העליון כאישיות הנתונה במאבק מול ראש הממשלה, לא התקיים קודם לכן בסיקור מינוי נשיאי בית-המשפט העליון. סיקור מעין זה, המציג את נשיא בית-המשפט העליון כראש זרוע שלטונית הנתון במאבק מול ראש הרשות המבצעת, מאבק המושפע מעוינות אישית, חרג מאופקי התדמית המיתית.

כך גם אצל נגבי, האוהד את מערכת המשפט, לא דובר עוד בבית-המשפט העליון אל מול ראש הממשלה, אלא באהרן ברק מול יצחק רבין. השינוי בסיקור לא נבע רק מאישיותו של ברק; הוא נבע מ"האידיאולוגיה" החדשה של המדיום, המבקשת להציג את המציאות מהזווית של מאבק אישי ופוליטיקה "נמוכה".

מובן ששרידים למשקפיים המיתיים ממשיכים להתקיים גם בסיקור של השנים האחרונות. הראיון האוהד שערכה אילנה דיין ב-2009 עם נשיאת בית-המשפט העליון דאז, דורית ביניש, הוא דוגמה בולטת לשרידותה של התדמית המיתית גם במציאות של ערוץ מסחרי. על רקע תמונות המבנה המפואר של בית-המשפט העליון מספרת דיין כי זהו "המצפן הערכי האחרון שלנו" ומדברת במהלך הראיון על "הרעשה ארטילרית" על המוסד מטעמו של שר המשפטים דניאל פרידמן.

לזכותה של ד"ר דיין ייאמר כי את האג'נדה שלה לא הסתירה מעולם (ואף חזרה עליה ממש לאחרונה). בנאום שהשמיעה בפני שופטי בית-המשפט העליון ופורסם ב"הארץ" תחת הכותרת "לבה הפועם של האומה" (2007), הסבירה דיין כי "לבית-המשפט אין סיכוי בקרב על התודעה, מכמה סיבות. את הראשונה אפשר לכנות 'הסיבה הבלתי נמנעת': טיעון פשוט לעולם ינצח את הטיעון המורכב. וחוץ מזה, הרושם שמותיר שר שוחר-תיקון לעולם יהיה טוב יותר מהתדמית של שופטת לוחמת. מעבר לנכות המובנית בשיח הציבורי בעידן התחרותי, הממוסחר וחסר הנשימה שבו אנו חיים, נוצרה הפעם קואליציה לא בריאה של אינטרסים, שמחברת הון, שלטון ועיתון. התוצאה היא, לטעמי, סיקור משובש ומוטה של המאבק על עתידו של בית-המשפט (אם כי בשני העיתונים הגדולים ניכר בשבועות האחרונים, למרבה השמחה, שינוי לטובה)".

בראיון שערכה עם ביניש בוחרת אפוא דיין בטיעון פשוט של "הטובים" מול "הרעים", בני האור מול בני החושך. על תדמיתו המיתית של בית-המשפט העליון מבקשת דיין להגן כשקר אפלטוני (noble lie) מועיל בעידן של תקשורת מסחרית. את הטעמים המורכבים להצדקת סמכותם של שופטים בלתי נבחרים להכריע בנושאים ערכיים לא ניתן להסביר לציבור דרך הטלוויזיה, אך כיוון שהערכים ראויים, הנשיאה ביניש תזכה לראיון ב"עובדה" שאף בעלת משרה בכירה אחרת לא תזכה לו.

העתיד

מבט מבית-המשפט העליון (צילום: פלאש 90)

ההכרה כי השינוי בסיקור בית-המשפט העליון לא היה רק תוצר של השינוי בפסיקתו, אלא גם (ואולי אף בעיקר) שינוי בתקשורת הישראלית, מוליכה למסקנה כי לא ניתן לסובב את הגלגל לאחור. שד הסיקור הפוליטי של בית-המשפט העליון יצא אל מחוץ לבקבוק, ואף אם יחזור בית-המשפט העליון לימי הפסיקה של שנות ה-70, לא ישובו כלי התקשורת לסקרו מבעד לזווית מיתית.

*   *   *

אור בסוק סיים דוקטורט למשפטים באוניברסיטת ייל וכעת משמש עמית מחקר במרכז למשפט וחברה על-שם בלדי באוניברסיטת מדינת ניו-יורק בבאפלו. תודתי ליובל גנור, נעה מישור, מיקי היימן ושי לוי על הערותיהם המועילות לרשימה זו. תגובות ניתן לשלוח ל- orbassok@buffalo.edu