קשה למצוא אנשים בישראל שלא נתקלו בשם "הרבלייף". החברה, שעוסקת בפיתוח ושיווק של תוספי תזונה, פועלת בישראל זה שנים ארוכות באמצעות רשת מסועפת של סוכני שטח במה שמכונה "שיווק רב-שכבתי" או "שיווק רשתי". במסגרת הרשת, סוכנים מגייסים סוכנים שמגייסים סוכנים, וכל שכבה שכזו זוכה לתמלוגים מהמכירות של השכבה שמתחתיה. ישראל אינה המדינה היחידה שהחברה פועלת בה. למעשה הרבלייף פועלת ב-81 מדינות שבהן נמכרים מוצרי החברה על-ידי לא פחות מ-2 מיליון סוכני שטח.

ב-ynet החליטו שהפופולריות של הרבלייף מצדיקה כתבה מיוחדת. כל-כך מיוחדת הכתבה שהאתר שלח כתב למטה החברה בלוס-אנג'לס (החברה אינה אמריקאית, אלא רשומה באיי קיימן), כדי להתרשם מתהליך הייצור המשוכלל של מוצרי החברה. מרשים.

מה שפחות מרשים הוא כל השאר.

ספל של חברת הרבלייף (צילום: Eu amo canecas oliveira; רישיון CC BY-NC-SA 2.0)

כתב ynet, גיל נוה, כותב בכתבתו: "בתחילת השנה הצטרפתי לקבוצת עיתונאים ישראלים כאורח החברה במטה שלה בלוס-אנג'לס, במרכזים השונים של החברה ברחבי העיר ובמרכז הפיתוח והמפעל הראשי בקליפורניה". משמעות מלות הקוד "אורח החברה" היא אחת: לא ynet ולא הכתב שילמו עבור התענוג – הוא מומן בחלקו או במלואו על-ידי החברה המארחת.

בסדר, לא קרה כלום. אמנם פרקטיקה זו אינה פסגת האתיקה העיתונאית הרצויה, אבל היא מקובלת זה שנים, לא רק ב-ynet, אלא גם בגופי תקשורת אחרים (גם כותב שורות אלו היה "אורח" של חברות מסחריות במהלך הקריירה שלו). הבעיה מתחילה כאשר הכתב מרגיש מחויבות לגוף ששילם אלפי דולרים כדי להטיסו לצד השני של העולם, ואין דוגמה טובה יותר לבעייתיות הזו מכתבתו של נוה.

נוה מאוד מתרשם ממה שהוא שומע בהרבלייף: על "השליטה המוחלטת על כל השלבים האפשריים של המוצר", על הדאגה לאיכות הסביבה בעת הפקתו, על הבקרה הטכנולוגית המתמדת ועוד. נוה מציין כי "פרסומים על מקרים שבהם חלו אנשים שנטלו תוספי תזונה, חלקם של הרבלייף, פגעו בתדמית החברה, למרות העובדה שרשויות הבריאות ובתי-המשפט בישראל קבעו שאין כל קשר בין הדברים", אבל משום מה, על אף שהוא מפרסם את הטקסט שלו באתר אינטרנט, הוא אינו מספק קישורים המפנים לטענות אלו.

אל דאגה, הוא לא היה צריך להפנות למתחרים כמו "דה-מרקר" או "מעריב", שדיווחו על תביעתה של אשה שטענה "כי כתוצאה משימוש במוצרי החברה לקתה במחלת כבד כרונית עם סיכון מוגבר להרס מוחלט של הכבד בעתיד, וצורך בהשתלת כבד". לא, אין בכך צורך כיוון שדיווח זה הופיע גם ב-ynet. ארבע שנים קודם לדיווח זה, בשנת 2005, דיווח האתר כי הופסק שיווק תוסף של החברה בחשד לפגיעה בכבד, ושנתיים אחר-כך דיווח האתר כי "במחקר שנערך בארץ נמצא קשר סיבתי בין מוצרי הרבלייף לבעיות בכבד". משום מה אין כל קישור לידיעות המבהילות האלו בכתבה המפרגנת של נוה.

למעשה, לא צריך להרחיק מעבר ל"ויקיפדיה" בשפה האנגלית כדי לקרוא בה את המשפט הבא: "עד לשנת 2011 בתי-חולים בישראל, ספרד, שווייץ, איסלנד, ארגנטינה וארצות-הברית דיווחו על נזק לכבד שנגרם למספר חולים אשר חלקם השתמשו במוצרי הרבלייף".

מילא. ייתכן שהארכיון ב-ynet לא עובד, "ויקיפדיה" בדיוק נפלה או שנוה החרוץ ערך תחקיר עומק שבמסגרתו הגיע למסקנה שכל הטענות, המחקרים והאשמות שהופנו כלפי הרבלייף ופורסמו בכמה מדינות התגלו כשגויות. אני שמח בשמחת הרבלייף וגם בשמחתו של נוה.

מה שפחות ברור הוא מדוע נוה לא הריץ את השם "הרבלייף" בגוגל וגילה שבדצמבר 2011, רק לפני חמישה חודשים, קבע בית-משפט בבלגיה שטענתו של ארגון צרכנים במדינה, שלפיה הרבלייף מפעילה תרמית פירמידה, היא טענה נכונה. אגב, לצד התביעה הבלגית הוגשו נגד הרבלייף תביעות גם בקנדה ובארה"ב.

יש להדגיש, אינני טוען שהרבלייף היא חברה שעוסקת בתרמית או שתוספי המזון שלה גורמים לפגיעה קשה בכבד. הדבר היחיד שאני טוען הוא שטענות כאלו הושמעו, כמה מהן נמצאו כנכונות על-ידי בתי-משפט, ובכל מקרה הן רלבנטיות כאשר עיתונאי ניגש לסקר את פועלה של החברה.

עבודתו של נוה מזכירה יותר עבודה של איש יחסי-ציבור מאשר עבודה של עיתונאי, והכתבה ראויה לכיתוב "כתבה פרסומית" ולא לכיתוב "עבודה עיתונאית". עיתונאות היא עבודה שבמסגרתה העיתונאי מציג בפני הקורא מה שיותר מידע באשר לנושא שעליו הוא כותב. הכתבה על אודות הרבלייף ב-ynet עושה בדיוק ההפך – היא מסתירה חלק חשוב מהמידע, שכל קורא היה שמח להיחשף אליו ולשפוט אותו בעצמו. זו לא עיתונאות – זו אנטי-עיתונאות.