"לא, אדוני, מעולם לא סבלתי ממחלת ים. הייתי צמחוני כל חיי", אמר, ואשתו התערבה מיד והכריזה: "ואנחנו רצנו על הנושא הזה בבחירות".
"רצנו בבחירות?", שאל ג'ונס בחדות כאילו המלים עוררו את רוח המייג'ור שבו.
"בבחירות לנשיאות ב-1948".
"היית מועמד?".
"אני חושש", אמר מיסטר סמית בחיוך עדין, "שהסיכוי שלי היה קטן מאוד, שתי המפלגות הגדולות...".
"זאת היתה מחווה", קטעה אותו אשתו, "הנפנו את הדגל שלנו".
ג'ונס שתק. אולי התרשם ואולי, כמוני, ניסה להיזכר מי היו המתמודדים העיקריים. ואז גילגל את המלים על לשונו, כמתענג על טעמן: "מועמד לנשיאות ב-48' ", והוסיף, "גאה מאוד לפגוש אותך".
"לא היה לנו ארגון", אמרה גברת סמית. "לא יכולנו להרשות את זה לעצמנו. אבל גם ככה קיבלנו יותר מעשרת אלפים קולות".
(מתוך "השחקנים", גרהם גרין, 1966. בתרגום חופשי)
* * *
גם הגיבור-המספר של גרין התקשה להיזכר מי התמודד נגד מי בשנת 1948. לבסוף נזכר שהמועמד הרפובליקאי שרץ מול הנשיא המכהן הארי טרומן היה תומס דיואי. אז מה בכל זאת עשה אותו מיסטר סמית, בן ל"משפחת סמית מוויסקונסין", שכונה בפיהם של נוסעי הספינה להאיטי "המועמד לנשיאות"? סמית, דמות שוליים ספרותית, רץ לנשיאות כדי לקדם את תודעת הצמחונות, כתרופה לחומציות-היתר של הגוף והנפש.
בזנבן של רשימות הפתוחות לכל נקבצים מועמדים מזדמנים שעולים על רכבת בחירות זו או אחרת וסופם שהם נותרים איש לנפשו על רציפי התחנות שבדרך. אלה אינם שחקנים של ממש, ועם תום הקמפיין ישובו לענייניהם. הצמחונות, במקרה זה, היא תבלין המוסיף לאבסורד: הרי אי-אפשר לקדם קמפיין לצמחונות בשיטות צמחוניות.
מצער לראות מדען דגול ושופטת בית-המשפט העליון בדימוס שרצים לנשיאות, אבל מוצאים עצמם בשולי ההתמודדות.
קוואזי פוליטיקאי
פרופ' דן שכטמן רחוק מן הנשיאות גם אם תוארו, חתן פרס נובל לכימיה, רם מנשיא. אילו היה בא לנאום בפני מליאת הכנסת בזכות הישגיו בפיתוח תיאוריית הקוואזי-גבישים, היה בוודאי מתקבל בתשואות. אוהבים כאן מנצחים וחומדים מדליות ופרסים בינלאומיים, ולו בזכות הישגים לא מובנים כמו גילוי ריבוזומים מסתוריים או גבישים סמויים מעין. במיוחד נערצים כאן אלה שבאים כאנדרדוג וגורפים את כל הקופה בזכות העמידה העיקשת מול עמיתים ספקנים ומבקרים שהתבדו – כפי שהוכיחו בלאט במילאנו ושכטמן בשטוקהולם. האם יעשה לנו שכטמן שטוקהולם בכנסת?
נכון שבאוקטובר 2011 מיהר בנימין נתניהו להתקשר אל שכטמן עם קבלת הפרס ולברכו על הזכייה בנובל "בשם העם היהודי", ואף הזמין אותו ללשכתו. אבל כעת, על הפרקט הפוליטי, ראש הממשלה הוא מלך המגרש ושכטמן הוא חובבן שלא סופרים אותו, גם אם נזהרים מפניו שמא יגזול פתק הצבעה מכריע ממחנהו של מועמד זה או אחר. ידוע כי ח"כ נתניהו מושקע עמוק, הן מהבחינה הנפשית והן מזו הפוליטית, בבחירת הנשיא הבא, וידוע גם שנתניהו אינו צמחוני כלל.
לשכטמן יש כבר ארבעה חודשי ניסיון כואבים בהתנהלותו מול המערכת הפוליטית. הוא פתח את הקמפיין בגול עצמי כשהכריז פומבית כי "כדי לקיים את הנפש אנחנו צריכים משוררים וציירים וזמרים – לא רק מעדות המזרח. רצוי שיהיו זמרים אחרים", ומיד ספג תגובה משתקת מפיו של יוסי גיספן: "איש כזה לא יכול להיות נשיא המדינה שאני גר בה". לא חשוב מה היתה כוונתו של שכטמן, חשובה היא תגובתו של גיספן והעובדה ששכטמן כיפר על פגיעתו המיותרת במה שנתפס כציבור שלם בהחצנת ביקור מתוקשר בהופעה של משה פרץ.
אם אלה היו שגיאות של טירון, הנה יוצא בסוף-השבוע המועמד לנשיאות למוד הניסיון בקמפיין של עלבון. תוך הפרת כל כללי האצבע הוא מאפשר למקורביו לומר בשמו ש"זאת פשוט בושה שרבע מחברי-הכנסת לא מסכימים להיפגש עם חתן פרס נובל שהביא למדינת ישראל קצת יותר כבוד מכמה פוליטיקאים" ("ידיעות אחרונות", 23.5.14). בראיון דומה שהעניק לערוץ הכנסת יומיים קודם התלונן על שראש הממשלה עצמו לא השיב "לפניותיו החוזרות להיפגש עימו".
הזמן אוזל ושכטמן מתקשה להפנים עובדה בסיסית: מרגע שהודיע על התמודדותו על הנשיאות, הוא פוליטיקאי. וכפוליטיקאי הוא לא שינן כמה כללים שיגנו עליו מהמבוכות שאורבות לו בדרך. עליו לרשום לעצמו כי מתמודד על נשיאות המדינה אמור להימנע מפגיעה בקבוצה כלשהי במרקם האזרחי הישראלי; שלפוליטיקאי לא כדאי להתנשא על פוליטיקאי אחד; שלפוליטיקאי אסור להיעלב, גם אם נדרשת לשם כך הצמחה מהירה של עור פיל. יהיה עליו גם להדגיש ביומנו כלל שימושי, המובן לכאורה מאליו: פוליטיקאי אינו תוקף את חבורת הפוליטיקאים שאמורה להכריע בהצבעה קרובה את גורלו.
לפוליטיקאי מותר לומר בקמפיין הבחירות שלו את המשפט המאוס "אני הבאתי כבוד למדינת ישראל", אבל אסור בשום אופן להתרברב בכך שהביא "יותר כבוד" מאחרים. כבוד, זאת יודע כל מדען, הוא מחווה של הערכה והוקרה שאינה ניתנת למדידה. מדד הכבוד נקבע על-ידי המכובד, ועל כן על המכבד חלה החובה לבטא עצמו בהתאם. לשם המחשה, נסו להשיב לשאלה מי הביא יותר כבוד לישראל, טייריס רייס או דליה דורנר. התשובה לכך היא תמיד במהופך: תלוי בעיני מי.
קוואזי ריבון
במדינת ישראל הפרלמנט הוא הריבון, לא ראש הממשלה ולא הנשיא. כמקובל בדמוקרטיות פרלמנטריות, הפרלמנט הוא הבוחר את הנשיא, ולא העם או הממשלה. "חוק הנשיא" נותן בידי חברי-הכנסת סמכות להחליט מי יהיה הנשיא הבא, והצבעה אישית-חשאית פוטרת את הח"כים מעולן של התחייבויות לבריתות ולקבוצות אינטרסים, ובכלל זה בתוך מפלגותיהם. חברי-הכנסת הופכים בכך למעין אלקטורים הבוחרים לפי רצונם וצו מצפונם. אבל בניגוד לאלקטורים, חברי-הכנסת – כמו כל אזרח ישראלי – רשאים גם להיבחר לנשיאות, וכמה מהם גם מבקשים לממש זכות זו.
דן שכטמן נכנס אפוא לזירה צפופה ותחרותית המתנהלת על-פי כללי משחק משלה, שללא שליטה בהם הוא מועד לכישלון ואף לביזיון. זמן קצר לאחר שהכריז על מועמדותו לנשיאות מיהר לתקוף את השיטה ואמר על חברי-הכנסת כי "רבים מהם מרגישים שמכיוון שניתנה להם זכות הבחירה, התפקיד הוא שלהם – כמו שרופאים ירפאו רק את בני משפחותיהם. יש משהו לא תקין בעניין הזה".
טוב היה עושה לו המתין לרגע היבחרו לנשיא, ורק אז יוצא בביקורת על שיטת בחירתו בלב שלם ובמצפון נקי, לטובת הנשיא הבא.
קוואזי אקדמיה
כאדם האמון על מחקר, קל היה לשכטמן לגלות כי סיכוייו של הבא מבחוץ להיבחר לנשיא הם זעומים. חוץ מפרופ' חיים וייצמן, מנהיג ציוני עם רקע מדעי ייחודי, שלמורת רוחו נדחק בשנת 1949 על-ידי בן-גוריון לכהונה הייצוגית ונטולת הסמכויות, היה עוד מקרה אחד שבו נבחר איש אקדמיה לנשיאות. בבחירות 1973 הוצגו בפני חברי-הכנסת שני מועמדים מן החוץ. אחד מהם, המדען פרופ' אפרים קציר (קצ'לסקי), שנהנה מתמיכת הרוב הפוליטי, גבר על מועמד האופוזיציה, חוקר היהדות פרופ' אפרים אלימלך אורבך, כפי שפרופ' חיים וייצמן גבר בשעתו על פרופ' יוסף קלוזנר, איש האשכולות הרביזיוניסט שנמנה עם מייסדי האוניברסיטה העברית (ודודו של עמוס עוז). אפרים קציר ייזכר כנשיא שלא חש בנוח בתפקידו הייצוגי, וככל שהמערכת הפוליטית מיעטה להתחשב בנוכחותו – לפני, בתוך ואחרי מלחמת יום כיפור – כן ייסר אותה בדברי ביקורת נוקבים, שלא זכו להד הראוי.
שופט בית-המשפט העליון פרופ' מנחם אלון, מגדולי חוקרי המשפט העברי, הפסיד ב-1983 לח"כ חיים הרצוג על חודם של ארבעה קולות. מועמדו של ראש הממשלה מנחם בגין לנשיאות 1978, חוקר הגרעין יליד מצרים פרופ' יצחק שווה, הסיר את מועמדותו בשל הביקורת על אלמוניותו, וסלל בכך דרך למועמד האופוזיציה, יצחק נבון.
קוואזי מועמדות
מהי הסיבה העיקרית להתמודדותו של דן שכטמן על נשיאות המדינה? האם זילזל בהערכת כוח הדחף שיזדקק לו כדי לצלוח את 150 המטרים המפרידים בין בניין האקדמיה למדעים למשכן נשיאי ישראל? ושמא לא התכוון כלל לזכות בתפקיד, אלא רק בחשיפה לשם קירוב (היום אומרים "הנגשת") תרבות המחקר המדעי אל תודעת הציבור – "להניף את דגל החינוך והמדע", אם לחזור למועמד לנשיאות של גרהם גרין?
הנה שאלה שכל מועמד לנשיאות חייב לשאול את עצמו בוקר וערב: האם בא לתקוע יתד, או רק לנופף בדגל.
את הנחלת חשיבות החינוך והמדע לחיינו עושה שכטמן בהצלחה רבה – החל מעצם הזכייה בנובל, שבוודאי מעוררת השראה בדור הצעיר, והמשך בפעילותו החברתית המבורכת שבעקבותיה. יפה שאדם כזה שואף לתיקון חברתי רחב יותר ("אני רוצה להיות נשיא בשבילך ובשביל אזרחי מדינת ישראל, שהיו רוצים לגדל את הילדים שלהם פה, שהנכדים שלהם יישארו בארץ, ולעשות כמה שינויים לשם כך"). השאלה היא אם כנשיא יוכל לעשות יותר משהוא עושה היום.
ייתכן. גם אם את רוב זמנו יכלה בעמידה בחובותיו הטקסיים של הנשיא, בוודאי יוכל להדגיש בנאומיו ובחלק מפעילותו את החשיבות שבחינוך ובמחקר, ובוודאי לגלם באישיותו את היכולת להגיע להישגים ולהכרה עולמית. אפשר להניח שאילו היה זוכה בתפקיד, היה ממלא אותו ברמת ייצוגית סבירה ואולי טובה.
מתוך דף הפייסבוק "דן שכטמן לנשיאות"
אבל לא בסברות כרס יש לעסוק כאן, אלא בהיתכנות שכנועם של 61 חברי-כנסת כי שכטמן האליטיסט, הדרוויניסט, נטול הגייסות הפוליטיים, הוא המועמד המתאים להשקפתם, להשתייכותם המגזרית, לאינטרסים שלהם ושל בוחריהם.
כדי לנצח בהתמודדות על תפקיד פוליטי, הכרחי לנטוש את הבריכה הצלולה של מכון המחקר (אם היא אכן כזאת), לקפוץ אל מי המדמנה הפוליטית ולחתור בהם טוב מן המתחרים. על הקופץ להכיר היטב את הבצה, ללמוד את הסכנות המקננות בה ולהעריך נכונה את המכשולים שבדרך, ובמיוחד את הנזקים שכישלון עלול לגרום. שכטמן, כך נראה, יצא לדרך ללא הכנה, היטלטל, נחבט וניגף כמעט בכל צעד שעשה.
המערכת הפוליטית לא עושה הנחות לאף אחד. בשנת 2000 הוצע לנשיא בית-המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר להתמודד על הנשיאות. לא היה בישראל אדם ראוי ממנו לתפקיד, בקורות חייו, בקריירה המשפטית הענפה, במנהיגותו, במורשת שהשאיר ובהיותו מועמד מוערך מקיר אל קיר. שמגר התנה את הסכמתו לכהן כנשיא בכך שיהיה מועמד מוסכם על רוב חברי הבית, כך שלא יצטרך להתמודד במגרש הפוליטי. משהתברר לו שמצב כזה הוא בלתי אפשרי, החליט לוותר.
הציבור הפסיד מוויתורו של שמגר, במיוחד לנוכח זכייתו של משה קצב בתפקיד הרם, אבל מערכת המשפט יצאה דווקא נשכרת. לא בכדי פורשים שופטי העליון בגיל 70, גם כשהם במלוא אונם. לשופטי בית-המשפט העליון הפורשים מוצעים אינספור תפקידים שבהם ישמשו כסרגלי צדק, הגינות והעדר פניות במרחב הציבורי, כך שאין סיבה מיוחדת לכך שכהונה בעליון תשמש מקפצה לבית הנשיא.
לא בכדי הנשיאים שנחשבו למוצלחים יותר הם אלה הקרובים יותר לחיים הפוליטיים ולחיי היומיום של הציבור. יצחק נבון למשל. רובי ריבלין יכול להיות נשיא כזה.
קוואזי כבוד
דליה דורנר חגגה לאחרונה 80. בבואה להתמודד על נשיאות המדינה בשבע השנים הבאות היא מציגה ביוגרפיה עשירה. כשופטת בית-המשפט העליון בדימוס היא מעורה עמוקות בנעשה בחדרי המכונות של המערכות הציבוריות הגדולות, ובראשן זו השלטונית. בקורות חייה היא מגלמת את אלה מבני דורה שעלו ארצה ללא הוריהם, התחנכו כאן וכוננו את אושיות המדינה. הרקע הטורקי של משפחתה מעניק לה גוון מתאים מבחינת המרקם הישראלי, ולאחר 66 שנים גבריות, בית הנשיא משווע לנוכחותה של נשיאה. דורנר היא אדם נעים הליכות, מורגל לבוא בין אנשים. היא יכולה להיות נשיאה נכונה וראויה.
בבוא הרגע שבו תונח בקשת החנינה של אהוד אולמרט, אני מעדיף לראות את דורנר בבית הנשיא יותר מכל מועמד אחר, ובטוח שהחלטתה תהיה שיפוטית ונטולת פניות. הייתי שמח לראות בבית הנשיא אשה שחופש הביטוי וההתאגדות, האתיקה והמוסר האנושי הם ערכים הטבועים בשורשי תודעתה.
למה, אם כן, איני מתלהב מהצגת מועמדותה לנשיאות?
התשובה מורכבת, והנה ציריה העיקריים: דליה דורנר היא יו"ר מועצת העיתונות, ובתקופת היחלשות העיתונות וארגוניה, נוכחותה של דורנר במועצה מדגישה את הצורך החיוני בעיתונות ובעיתונאים לשיקוף פני החברה ולחשיפת פגמיה.
תשובה אחרת כבר הוצעה למעלה. טוב יהיה אם בית הנשיא לא ישמש מקפצה לפורשי בית-המשפט העליון.
האם עצם התמודדותה של דורנר (הנפת הדגל) תחזק את מעמד העיתונות? נראה שלהפך. העובדה שנשיאת מועצת העיתונות אינה ניצבת בעמדתה ללא תנאים, אלא חוזרת למועצה כמי שניסתה ולא הצליחה, לא תתרום לחוזקו של הארגון שבראשו היא עומדת.
בעיה דומה נובעת מהתמודדותו של דן שכטמן. הוא תמיד יוכל לשוב למעבדה ולהמשיך בעיסוקיו הנוכחיים, אך שיבתו תיתפס כחזרה לעמדת המתנה. אם ברצונו לחולל תיקון ממשי בחברה הישראלית, מוצע לו להתפקד למפלגה ולהתחיל לפעול בשורותיה במטרה להיבחר לכנסת הבאה כחבר מן המניין, אולי לכהן כשר ואפילו להיות המועמד המוביל לנשיאות ב-2021.