הרמת גבה

במדור הצרכנות המורחב שמתפרסם מדי יום שישי ב"ישראל היום" מדרג אילן גטניו את עשרת הגאדג'טים הפופולריים ביותר באתר eBay בקרב רוכשים ישראלים. למקום הראשון הגיעה "מצלמת אבטחה במעגל סגור".

אותה מצלמה מכונה "מצלמה נסתרת" בטור של חגי סגל ב"ידיעות אחרונות", המוקדש לסרטון שמראה פגיעה בשני מפגינים פלסטינים צעירים בביתוניא. מבחינתו, מדובר בחלק מהפח הקבוע שטומנים פלסטינים לכוחות הביטחון הישראליים. "הפלסטינים תוקפים ובוכים, מתפרעים ומצלמים", כותב סגל. "עדשותיהם מכוונות יומם ולילה אל כוחותינו במסגרת מאמץ תועמלני מתמשך ללכוד את הרגעים הנדירים שבהם התוקפן הערבי מצטייר כקורבן".

בעוד שב"ידיעות אחרונות" סגל מעלה על הדעת אפשרות שחייל צה"ל או לוחם מג"ב "נתקף סערת נפש בהתפרעות הגדולה שהיתה בביתוניא בשבוע שערב וירה שם למוות בשני הצעירים", ומדגיש כי רוב האלימות (של פלסטינים נגד יהודים) אינה נחשפת לציבור הרחב, בעיתון שבו סגל משמש פרשן ועורך בכיר, "מקור ראשון", מאמר המערכת נוקט עמדה חריפה בהרבה כלפי האירוע בביתוניא. "כבר עכשיו ברור שמדובר באירוע שמזכיר את מאורע מוחמד א-דורה בספטמבר 2000", נכתב שם.

מאמר המערכת של העיתון, שלפי אתר nrg נכתב על-ידי אמנון לורד, מבולבל ומבלבל. מחד נכתב כי "שוב תפסו את מג"ב או את כוחות צה"ל בבלבול רגעי שעלה בחייהם של שני צעירים פלסטינים". אך בהמשך מודפס הביטוי "הרוג" בין מרכאות כפולות, כדי להבהיר שאין מדובר בהרוג של ממש, ומועלית תיאוריית קונספירציה ולפיה השניים "נהרגו" לצורכי תעמולה בלבד: "נראה שהפעם, ביום הנקם הפלשתיני המכונה 'יום הנכבה', לא היה מספיק דם, ודווקא כמעט לינץ' בכתב אבי יששכרוף הוא זה שתפס את הכותרת. ואז באו הידיעות על שני הרוגים. דיווח פלשתיני מהשטח הופך אוטומטית לכותרת, ומחלקת המדינה וארגוני האו"ם מגיבים בצורה פבלובית".

הבעיה המרכזית עם תיאוריית הקונספירציה הזו, שלפיה הדיווחים על שני ההרוגים בביתוניא נועדו לדחוק הצדה את הכותרות על אלימות פלסטינים כלפי העיתונאי הישראלי, היא שיששכרוף הותקף יממה אחרי ששני הצעירים נהרגו. למעשה, הריגתם היתה אחת הסיבות למתיחות הרבה במקום ולעוינות שבה נתקל.

אבל עניינים שוליים כמו מרחב הזמן-חלל אינם מטרידים את לורד. "יש כמה ראיות נסיבתיות ברורות שמעוררות תחושה שכל סצינת ההרוגים מבוימת", הוא כותב, תוך הסתמכות על עדותו של העד המומחה ד"ר יהודה דוד, המובאת בעמודי החדשות של "מקור ראשון".

ד"ר דוד, המכונה "מומחה לפרשת מוחמד א-דורה" בשל חלקו בה, שוחח עם אמנון לורד אחרי שהתבונן בסרטון שצולם ב"מצלמה הנסתרת". הוא מסביר מדוע לדעתו מדובר ב"בימוי מוחלט, שמטרתו שוב היא להציג דמוניזציה של צה"ל ומדינת ישראל".

ד"ר דוד, בעל ניסיון עשיר בטיפול בפצועים בזירות קרב, מציין כי אחד הפצועים מושיט ידיו לקרקע לפני נפילתו, תגובה לא אופיינית לאדם שנפגע מירי חי. כמו כן, לדבריו, בתצלומים לא נראים סימני דם, שהיו אמורים לזרום מפצעי היציאה של הפצועים.

אולם טענה שעליה הוא חוזר שוב ושוב היא שלא יכול להיות שחיילי צה"ל ירו בצעירים שלא סיכנו את חייהם כיוון שפעולה זו פשוט מנוגדת לפקודות. "[אני] משוכנע שהחיילים לא יכולים לירות על גב של אזרח אם הם לא בסכנת חיים", אומר דוד. "אין דבר כזה. החיילים בסכנה כל הזמן. זורקים עליהם בקבוקי תבערה והם לא יורים. הם יודעים שאסור לירות אלא אם כן הם בסכנת חיים. [...] הוראות הפתיחה באש כל-כך ברורות שאני כרופא מגיע למסקנה ששוב עשו עריכה שקרית לסרטון הזה – ואני חושב שהם הגזימו. העריכה נעשתה בתחכום רב. הם יודעים גם שאם הם משאירים את אחד הפצועים 'חי' בשטח זה מסוכן, כי ייתכן שהוא ידבר. הילד א-דורה מת כביכול, והאב פצוע. פה הם הולכים הלאה – הם הורגים את שניהם". אגב, אחד הפצועים נותר "חי", או חי, וכעת מאושפז בבית-החולים. בעיתונים האחרים מדווח על כך. פשלה בתסריט.

בהמשך הראיון עימו ממליץ דוד להעמיד לדין את הגורמים ששיתפו פעולה עם יצירת הסרטון המבוים ומוסיף: "המהירות הזאת שבה קובעים עובדה מוגמרת – שאכן האיש נפגע על-ידי צה"ל – זו הוצאת דיבה ללא שום הוכחה מדעית"  (אם כבר מתעסקים עם אמת ושקר, כדאי לקרוא את רשימתו של נועם שיזף באתר "שיחה מקומית" על העלאת הסף המתמדת לאמת מהשטחים).

בינתיים פורסם אמש סרטון שצילמה רשת CNN ובו נראים חיילי צה"ל יורים לעבר האזור שבו נפגעו הנערים, ומיד אחר-כך פלסטינים מפנים אדם שנפגע.

רק ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" מתייחסים הבוקר לסרטון (סיקורו של "ישראל היום" את הפרשה ממשיך להיות זניח). בשני העיתונים מסבירים כי כלי הנשק שלוחם מג"ב נראה יורה בו משמש לירי כדורי גומי, ועל כן הסרטון עדיין אינו מסביר כיצד קרה ששני הצעירים נהרגו כתוצאה מירי שכזה או מי ירה עליהם כדורים חיים. ב"הארץ", נוסף לשיחות עם "גורמים", גם עשו עבודה עיתונאית עצמאית. במקום לזמן למערכת מומחה לפרשה מעוררת מחלוקת מהעבר, להציג בפניו את הסרט ולשמוע את דעתו על מידת טוהר הנשק של חיילי צה"ל, כתבי העיתון שוחחו עם עדי ראייה לתקרית הנוכחית.

"צלמי עיתונות ואזרחים פלסטינים שנכחו בשעת האירוע בביתוניא אמרו אתמול בשיחה עם 'הארץ' כי הסרטונים נראים אותנטיים וחלקם אף זיהו את עצמם בצילומים שבהם נראים הנערים בעת שנפגעו והתמוטטו", מדווחים גילי כהן וג'קי חורי. אחד מהם, שנותר עלום, אומר: "צלמים של סוכנויות בינלאומיות לא משתתפים בהצגות ובאירועים מבוימים. אנחנו עמדנו שם כמו כולם וספגנו לא מעט רימוני עשן וכדורי גומי".

צלם סוכנות AFP, עבאס אל-מומני, מצוטט ב"הארץ" כמי שמעיד כי באזור היו שתי קבוצות חיילים: אחת התמקמה בבניין שהשקיף על האזור (זו כנראה הקבוצה שנראית בסרטון של CNN), וקבוצה אחרת היתה, לדבריו, רחוקה כ-150 מ' מהמקום שבו נפגעו הפלסטינים. לדברי אל-מומני, הוא למוד ניסיון, יודע להבחין בין רעשי ירי של קליעים חיים לקליעי גומי, ואין לו ספק כי שמע יריות בודדות של קליעים חיים.

למען הסר ספק

ישראלי בשם דולב קרקו, שנמצא כעת בתאילנד, מדווח משם ל"ידיעות אחרונות" על המשטר הצבאי שנכפה השבוע על המדינה. "בעיר הבירה בנגקוק, שבה אני שוהה, בדיוק כמו באיים, אסור לצאת לבלות אחרי השעה 10 בלילה ועד 5 בבוקר", הוא כותב ב"דיווח מיוחד" שהעביר לעיתון. "אתמול בצהריים התחילו לראות את הצבא מפטרל ברחובות הבירה, אך האווירה רגועה בינתיים. אני הייתי עד לכמה תיירים שאפילו הצטלמו עם החיילים ליד הטנקים". בידיעה של קרקו משובץ תצלום קטן שלו עם חבריו בתאילנד. מותר להניח שמדובר בחלק מהעסקה שבמסגרתה הסכים לשלוח דיווח ל"ידיעות אחרונות". יש גם עיתונאים בכירים שמתעקשים על שיבוץ תצלומיהם במסגרת דיווחיהם מחו"ל, אך במקרה שלהם התצלום גדול בהרבה.

קוראי "העין השביעית" הוותיקים, שמכירים את חיבתו של בועז ביסמוט לתצלומים עצמיים, בוודאי שואלים את עצמם, האם ייתכן שקרקו ראה את עורך חדשות החוץ של "ישראל היום" ושליח העיתון לתאילנד מצטלם ליד חיילים וטעה לחשוב שמדובר בתייר מן השורה? אפשר. מה שבטוח הוא שביסמוט אכן הצטלם ליד חיילים. בגליון יום אתמול פורסמו שני תצלומים של ביסמוט בתאילנד ליד חיילים. הבוקר מתפרסמים בשער העיתון ובכפולה הפותחת שלו שני תצלומים חדשים של ביסמוט, עומד בתאילנד ליד חיילים. דיווח נוסף מתפרסם במוסף "ישראל השבוע" של העיתון וגם בו משובצים תצלומים של ביסמוט ליד חיילים תאילנדים. מההבדל בין התצלומים של ביסמוט משלשום לאלה שצולמו אתמול אפשר ללמוד מעט על מה שעבר על העיתונאי, ותאילנד כולה, ביממה שחלפה: החיוך נעלם, הלחיים כבר אינן גלוחות; משטר צבאי מפתיע הפך באופן רשמי להפיכה של ממש.

צרי עין ומבקרים מתוחכמים בעיני עצמם יכולים לצקצק עד מחר לנוכח הנוהג האקסהיביציוניסטי עד כדי פתטיות שאימץ לעצמו ביסמוט לאורך השנים, אולם התצלומים הללו מעידים לפחות כי כשהוא מדווח שהחיילים ברחובות בנגקוק "הסכימו לצילומי סלפי עם כל דורש, בין שזה אזרח מקומי או תייר", ברור שמדובר בדיווח אמת. יש התצלום שמוכיח זאת.

לעומת זאת, כשביסמוט מדווח בכתבה שהעביר ל"ישראל היום" כי תייר ישראלי בשם איתמר התעורר ביום שלישי כשעל סף דלת חדרו הודעה שלפיה התרחשה הפיכה צבאית אך יש להמשיך לנהוג כרגיל, מתעורר הספק. האם באמת שוחח ביסמוט עם התייר? האם באמת הונח פתק כזה מחוץ לחדר שבו שהה? להבדיל מהדיווח של עורך חדשות החוץ על המפגש עם החיילים, במקרה הזה אין כל תיעוד מצולם. לא של התייר הישראלי ולא של הפתק. מדוע לא משובץ בדיווח ב"ישראל היום" תצלום של ביסמוט לצד "איתמר"? מדוע לא נכלל בכתבה תצלום של העיתונאי עם הפתק? שמא בדה את הכל מלבו?

ככל שחושבים על כך יותר, הספק מנקר. אולי גם התצלומים עם החיילים התאילנדים מזויפים? אולי זו עבודת פוטושופ? אולי ביסמוט מבלה כל העת בריביירה הצרפתית? הרי זו לא בעיה לזייף תצלום, ויעידו על כך עשרות המקרים שפלסטינים זייפו צילומי וידיאו המתעדים את מותם מירי כוחות צה"ל. ואם סרטון וידיאו אפשר לביים, על אחת כמה וכמה תצלום סטילס. ככל שחושבים על כך מתנסחת מסקנה אחת: יש לדרוש מביסמוט לשלוח את כל חומר הגלם ש"צילם" ב"תאילנד" לבחינה מדוקדקת במעבדות ישראליות, ועד אז להתייחס לדיווחיו עם קורטוב הגון של ספקנות.

לדברי המקורבים

א. המהפך

סימה קדמון, "ידיעות אחרונות": "מקורביו של השר שלום משוכנעים שהתפקיד כבר היה בכיס שלו. הם מוכנים להישבע שאלמלא התהפך נתניהו במהלך סוף-השבוע, סילבן וג'ודי היו נכנסים לבית הנשיא [...] הפגישה הראשונה בין ראש הממשלה לשר שלום התקיימה מיד עם חזרתו של שלום מרומא. זו היתה יותר מפגישה טובה: זו היתה פגישה מבטיחה [...] הפגישה הבאה בין ראש הממשלה לבין מועמדו לנשיאות התקיימה ביום שני בבוקר. בשיחה הזאת כבר היה ברור שמישהו השפיע על נתניהו".

יוסי ורטר, "הארץ": "ביום חמישי שעבר הם קיימו פגישה חמה וחיובית. אפילו דנו בנהלי העבודה של נשיא מול ראש ממשלה. [...] ביום שני בתשע בבוקר הם נפגשו שוב לסגור את העסקה, אך הפעם המנגינה היתה שונה. שלום חש שהחום התחלף בצינה, בהסתייגות, בספקנות".

לילך ויסמן, "גלובס": "זרועו הארוכה של נתניהו תפסה את שלום בשבוע שעבר ברומא. בשיחת טלפון טרנס-אטלנטית מיפן, זימן נתניהו את שר האנרגיה לפגישה בהולה במעונו. מתוכן השיחה היה ברור כי נתניהו מתכוון לעבור למחנה השלום ולרקום עם סילבן דיל שיביאו אותו היישר למשכן הנשיא. בחמישי בתשע בערב נפגש נתניהו עם שלום בפאטיו ברחוב בלפור. למה תמיד בפאטיו ולא בתוך הבית, תוהים בינם לבין עצמם כל האורחים המגיעים לבית רה"מ [...] שלום חזר לביתו שמח וטוב לב [...] השבת עברה על הזוג שלום בנעימים ברמת-גן, אבל מתברר שבאותה השבת ממש, בבית ברחוב בלפור בירושלים, הוחלט שג'ודי בבית הנשיא זה צעד אחד יותר מדי. [...] שלום, שהגיע בשני בבוקר לסכם את החוליות החסרות האחרונות לקראת מעברו מפוליטיקאי לדמות ממלכתית שמאחדת את כל העם, פגש ברה"מ שמתקשה להתנסח ולהביע את תמיכתו בו באופן חד וברור".

(מתי טוכפלד, "ישראל היום": "לפני שבוע שבו נתניהו ושלום מחו"ל (בנפרד), ונפגשו לראשונה בעניין הנשיאות בפאטיו של מעון רה"מ בירושלים. הפגישה היתה מצוינת. נתניהו הראה נכונות לתמוך בשלום, וככל שהתקדמה השיחה, השניים אף החלו לרדת לפסים מעשיים של יחסי עבודה רה"מ-נשיא. [...] שלום יצא מהפגישה שמח וטוב לב [...] ביום ראשון ביקש נתניהו לפגוש שוב את שלום, והשניים התראו ביום שני בבוקר, גם הפעם בפטיו הידוע. אלא שהפגישה השנייה היתה שונה לחלוטין מקודמתה. השיחה חרקה, לא זרמה".)

ב. המבזק

ורטר: "בצהרי יום רביעי, שלום ישב במזנון הכנסת והמתין להכרעת המנהיג, כשבאתר הרשמי של משרד רה"מ – אופס, סליחה, באתר החינמון 'ישראל היום' – צצה ידיעה לפיה נתניהו לא יתמוך בשלום ומכיוון שכך, גם אביגדור ליברמן וישראל-ביתנו לא יתמכו. בכך תם הטקס".

ויסמן: "בצהריים, בעודו יושב במזנון הכנסת, קיבל שלום התרעה ממקור בלתי צפוי על מבזק שעומד להתפרסם אוטוטו באתר עיתון הבית נתניהו.גוב.איי.אל, על-פיו רה"מ לא יתמוך במועמדותו. במחי מבזק נגמר הכל".

קדמון: "ביום רביעי בצהריים כבר היה ברור שסילבן שלום מחוץ למשחק. כמו תמיד, זה נעשה בדרך הכי עקומה, הכי משפילה, שמותירה כוויות קשות בסביבתו של ראש הממשלה. ככה ייעשה לאיש שנתניהו לא חפץ ביקרו. ההודעה על הסרת התמיכה בו הגיעה לשלום דרך האתר הרשמי של ראש הממשלה, 'ישראל היום'".

(טוכפלד אינו כותב על המבזק ב"ישראל היום".)

ג. המניע

ורטר: "אנשים שעבדו בעבר עם בנימין נתניהו בתפקידיו השונים יודעים לספר על תופעה המכונה 'אפקט יום ראשון': נאמר שיש סוגיה כלשהי הדורשת הכרעה. נאמר שנתניהו מתבשל ומחליט. יופי. ואז מגיע סוף-השבוע. בשישי-שבת הוא בבית עם שרה.

"סיר לחץ לא פשוט, טוענים המקורבים. קן חמים של רוגע, נינוחות ושיקול דעת, יאמר בוודאי נתניהו. ביום א' הוא מגיע למשרד, הפוך לגמרי. [...] הטענה הרווחת בכנסת ובחוגים פוליטיים היא שהסיכוי שאשת רה"מ היתה מסכימה שמישהי מהמודל של ג'ודי שלום-ניר-מוזס — ססגונית, ארסית, מלכת הטוויטר ונסיכת הפייסבוק — תאפיל עליה בטקסים הממלכתיים הוא קלוש".

ויסמן: "יש מי שסבורים שההסבר לשינוי דעתו הקיצוני של רה"מ בין יום חמישי שעבר לשני בבוקר טמון בעובדה שנתניהו היה צמוד יותר מדי שעות לשרה בסוף-השבוע. שם נזרעו זרעי הפורענות שהביאו את שלום להישאר מחוץ למירוץ לנשיאות".

קדמון: "כל פסיכולוג בגרוש, שעוקב אפילו מרחוק אחרי הנעשה בבית ראש הממשלה, יכול היה להבין ששתי הנשים האלה לא יישבו יחד על המשבצת של הגברת הראשונה. [...] בסביבתו של שלום מצביעים על נתן אשל, שלדבריהם חזר לעניינים, דיבר עם אנשים והתעסק בנושא".

(טוכפלד: "שלום היה מופתע. הוא הבין שמישהו – אולי אחד השרים, אולי כמה מהם – שוחח עם נתניהו בסוף-השבוע והכניס לו תרחישי אימים לראש".)

ערבים בישראל היום

אמילי עמרוסי כותבת במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" על "המאזן הדמוגרפי בגליל". "המרחב הגלילי", היא מתריעה, "דובר ערבית. היהודים הם מיעוט". לדבריה, "הקושי שלנו להתנסח, בהתאם לכללי התקינות הפוליטית, הוא שמשתיק את החלק המבקש להחיל ריבונות. ריבונות של מדינה יהודית. ריבונות של מדינה דמוקרטית". אולם היא מנסחת.

עמרוסי מדווחת כי בצפון, בין הגבול עם סוריה לים התיכון, יש 43.4% יהודים ("בניכוי בית-שאן והגולן, היהודים הם מיעוט של 34%"), וכותבת: "67 שנים אחרי דחיית תוכנית החלוקה, נראה שהיא שוב כאן. מרכז הגליל נשמט מהידיים". במסגרת כתבתה מסיירת עמרוסי בגליל, נפגשת עם תושבי המקום ומצטטת מפיהם. כלומר, התושבים היהודים (ודרוזי ציוני אחד).

בהמשך המוסף הפוליטי של "ישראל היום" מתפרסמת כתבה מאת נדב שרגאי, לקראת יום ירושלים שיצוין בשבוע הבא. להבדיל מהגליל, שם נדרשת הגירת פנים של יהודים כדי למנוע מחדל דמוגרפי, דומה כי בכל הנוגע לירושלים הנארטיב השולט ב"ישראל היום" הוא של "העיר שחוברה לה יחדיו".

שרגאי מקדיש את כתבתו למפגשים בין יהודים לערבים בירושלים, אבל לא להתנגשויות האלימות בין הצדדים, אלא דווקא ל"השתלבות מפתיעה וסוחפת של ערביי ירושלים בחיי העיר", מה שהוא מכנה "הערבוב". כמו עמרוסי, גם שרגאי משוחח לצורך כתבתו עם מומחים ותושבי המקום (כולם יהודים). בסופו של דבר הוא מגיע למסקנה כי "הישראליזציה" של ערביי מזרח ירושלים גוברת על הפערים בינם לבין יהודי העיר.

בשער העיתון מתפרסמת כותרת הקוראת: "81% מהציבור: מתנגדים להצעת החוק שנועדה לפגוע ב'ישראל היום'". כמו תמיד, גם הבוקר מדווח בעיתון על תוצאות סקר אפרטהייד, סקר דעת קהל שנערך בקרב יהודים בלבד. כמו תמיד, גם הבוקר מטעה העיתון את קוראיו ומייחס את העמדות של היהודים בישראל (כ-80% מאזרחי המדינה) למה שהוא מכנה "הציבור" ומה שהוא בפועל הציבור היהודי בלבד.

כתב "גלובס" לי-אור אברבך הסביר השבוע ל"העין השביעית" כי בעיתון שלו מפרסמים את שיעור הצפייה במשדרי הטלוויזיה לפי פלח משקי הבית של היהודים בלבד משום שזה המטבע העובר לסוחר בשוק הרייטינג הישראלי. המפרסמים מכוונים ליהודים, הם בעלי כוח הקנייה המשמעותי, הם קהל המטרה. לאפליה על רקע דת/לאום של תעשיית הטלוויזיה יש הצדקה כלכלית. לאפליה על רקע דת/לאום של "ישראל היום" אין. במקרה של סקרי דעת הקהל שעורך העיתון, המטבע העובר לסוחר אינו כוח קנייה, אלא הבעת דעה. זה אמור להיות המטבע האחרון, פחות או יותר, שנשאר בכיס של אזרח מדינה דמוקרטית.

כן, סיכוי גדול שהערבי הממודר מהסקר הוא עני ולכן אינו יכול לרכוש מכונית יוקרה או לטוס לחו"ל. כן, המפרסמים אינם לוקחים אותו בחשבון והפרסומות אינן מכוונות אליו. אבל חרף מעמדו הכלכלי הרעוע, אמורה להיות לו עדיין הזכות להביע את דעתו בנושאים שעל סדר היום. כשעיתון כללי כמו "ישראל היום", שאינו מגזרי כמו "מקור ראשון" או מפלגתי כמו "המודיע", מתעלם בסקריו באופן קבוע מאזרחי המדינה שאינם יהודים, הוא גוזל מכחמישית אזרחי ישראל את הזכות הבסיסית ששמורה להם במדינה דמוקרטית (אבל לא במדינה יהודית). מי שאחראי לכך, כדאי לזכור, הוא העורך הראשי של העיתון עמוס רגב.

תנובה

"הסינים שותפים מצוינים. אייפקס עשתה בתנובה סיבוב על הצרכנים ועל כל מי שהיא יכלה", קראה אמש הכותרת הראשית של "גלובס". לידיעה המרכזית על מכירת החברה לתאגיד ברייטפוד, שבבעלות ממשלת סין, צורפו שני טורי דעה, בעד (סטלה קורין-ליבר) ונגד (אילנית חיות).

בתחילת החודש כתב סגן עורך העיתון, אלי ציפורי, כי הפרטת תנובה ומכירתה לאייפקס היוה "אחד הפרקים המעידים יותר מכל על תהליך העברת העושר מרבים למעטים, לא בזכות כישרון יוצא דופן, אלא בזכות האפשרות לרכוש חברה בנזיד עדשים, לחלוב אותה, לדפוק את הצרכנים ולמכור אותה ברווח חלומי". לדבריו, קרן אייפקס פעלה לפי המתכון הקבוע: "קונים בזול, חולבים את הצרכן, חולבים את המדינה, ממנפים את החברה, ממנפים את העסקה ויוצאים עם רווח ענק".

גם את "הצביעות" ביקר ציפורי באותה הזדמנות. "אנחנו שומעים היום את הקולות שמתנגדים לעסקה עם הסינים ושואלים את עצמנו איפה הם היו בדיוק כשאייפקס היתה שותפה לרכישת בזק, איפה הם היו כשהיא רכשה את השליטה בתנובה ואיפה הם היו כשהיא רכשה את השליטה בפסגות, בית-ההשקעות הגדול בישראל. הם מחאו כפיים לקרן הזרה, רקדו סביב המשקיע הזר והיללו את כניסתו למשק הישראלי. רובם היום הפכו את עורם, הפכו ל'חברתיים' ולמטיפים נגד אי-השוויון בישראל, ופתאום הם גם מתנגדים למכירת השליטה לסינים, לכאורה בשם הציונות".

ב"דה-מרקר" מנתח הבוקר יורם גביזון, האנליסט הבכיר של העיתון, את העסקה למכירת תנובה. לגביזון ביקורת דומה להפליא לזו של ציפורי. "לפני שש שנים בלבד [...] איש לא הרים גבה בנוגע לתבונה שבהעברת השליטה בתנובה, סמלה של ההתיישבות העובדת ומונופול בשוק החלב, לידי קרן השקעות שמעצם הגדרתה תמכור אותה תוך 7–10 שנים לכל המרבה במחיר. תהליך המכירה השערורייתי שקדם לעסקה נותר עמוק במדורי הכלכלה ולא תמיד במקום הבולט ביותר, ואריק רייכמן, מנכ"ל תנובה לשעבר ומי שהוביל את תהליך המכירה, תואר כגיבור וכאיש פיננסים ממולח. העסקה שנחתמה שלשום כבר מעוררת ביקורת ציבורית נוקבת".

בשער "ידיעות אחרונות" מתפרסם תצלום של משלחת סינית בחדר אוכל של קיבוץ גן-שמואל, לצד הכותרות "תה וקוטג' יש בסין", וכן "וטעם של קיבוץ". הידיעה בכפולה הפותחת מוקדשת לביקורת על העסקה, אולם היא מופיעה תחת הכותרת העמומה "מי הזיז את הגבינה שלי" ונלווה לה תצלום גדול של סינים וישראלים עומדים ומחייכים, זה לצד זה, בחדר אוכל קיבוצי. טור הפרשנות בכפולה הפותחת של עמודי החדשות מעודד. מנכ"ל תנובה לשעבר אריק רייכמן, שהוביל את המכירה הקודמת וקיבל עם פרישתו מענק של 5 מיליון שקל עבור "אי-תחרות", מבהיר לציבור הקוראים כי "אין מה לחשוש". לו בוודאי אין מה לחשוש.

טור עם מעט יותר תהיות על העסקה, מאת הפרשן הכלכלי הבכיר של העיתון סבר פלוצקר, מתפרסם במוסף "ממון". פלוצקר שואל מדוע שילמה ממשלת סין סכום כה נכבד עבור חברה שלכאורה איבדה בשנים האחרונות מנכסיה וערכה צפוי לרדת, ואינו מספק תשובה. עם זאת, הוא כותב: "במשרד הכלכלה מעריכים, על סמך שיחות, שברייטפוד תנהג למופת: חברה שהרווח לטווח הקצר לא מעניין אותה תוריד מחירים לצרכנים, תעלה שכר לעובדים ותיזהר שלא להכעיס את הרגולטורים".

כמו כן, ל"ידיעות אחרונות" צורפה היום חוברת מתכונים מטעם תנובה, לקראת חג שבועות. חג שמח.

כתיבה

שלמה ארצי מספר לקוראי הטור שלו כי לאחרונה נתקל בפתק קטן שעליו כתב פעם "כלום לא דומה לכלום, כמו שאיש לא דומה לאיש, כמו שכביש לא דומה לכביש". ארצי מציין כי כשקרא מחדש את שכתב חשב שזו "שורה חסרת היגיון", אבל מוסיף: "ובכל זאת היססתי אם לזרוק את הנייר". מעניין אם היסס לפני שהכניס זאת לטור.

סימנייה

אם לקרוא כתבה אחת בסוף-השבוע הזה, זו שהכינו גידי וייץ ורוני לינדר-גנץ על גבי ברבש, ומתפרסמת במוסף "הארץ", נראית ראויה.

מכבי

"ראש הממשלה, יושב בחולצה לבנה וז'קט, צופה במשחק. ככה לא נראה ישראלי כשהוא צופה במשחק כדורסל. העניין הוא לספר סיפור. ביבי, במובן הזה, הוא אמן הסיפור. התמונה שלו צופה במשחק אומרת לנו: ראש הממשלה הוא לא כמונו. הוא מעלינו. תמיד בחליפה", כותב יאיר אסולין ב"הארץ". לפי טורה של לילך ויסמן ב"גלובס", שעות אחדות קודם למשחק, נתניהו כלל לא היה מודע לקיומו.

במוסף "גלריה" של "הארץ" קושר מבקר המוזיקה אבי פיטשון בין אוהדי קבוצת הכדורסל של מועדון מכבי תל-אביב לבין הדיסק החדש של להקת קולדפליי. "לשיר הרביעי קוראים 'אהבת אמת', האהאהאהאהא! ג'יזס!!! נראה לי שזה הולך להיות השיר האהוב על זוג האובר-סחים (המלה והטיותיה לא תוזכר שוב בביקורת הזאת) המכביסטים שהתראיינו על שפת המזרקה בכיכר רבין אחרי שמכבי לקחה את גביע אירופה. הבחור בחולצה הצהובה חייך בשיניים של ילד כאפות ששמח להיות חלק ממשהו נורמטיבי ועלק-פרוע ואמר, 'שיגעון, משוגע, שיגעון', ובסוף אמר, לא נגענו, 'הייתי קופץ למים מפה אם זה לא היה לא בטיחותי'.

"טוב, הוא בעצם לא המלה הזאת שאמרתי שלא אשתמש בה שוב. הוא חנאנה עם שיניים גדולות ושיער על העורף. היה משהו נואש, נוגע ללב, בקונפורמיזם שלו. בהתלהבות המשולבת בעיניים עכבריות מתרוצצות בחוריהן שבהשתתפות במשהו קולקטיבי והמוני כך שהוא לא מתבלט בקהל ולא יחטוף מכות מאף אחד. אבל הוא לא באמת משתולל וכל הווייתו שידרה שהוא משחק תפקיד של שמח בטירוף שמכבי ניצחה. בדיוק כמו 'קולדפליי'!".

בשורה תקשורתית של ממש

"ישראל היום" ממשיך במאבקו נגד הצעת החוק לחייבו לגבות תשלום עבור גליונותיו. הבוקר נכלל בעיתון טור חוצב להבות מאת יורי ילון, כתב העיתון בירושלים. "ברוך השם, רוב עם ישראל גאה במדינתו על שלל הישגיה בתחומים השונים, ומעוניין לקרוא בכל בוקר גם חדשות חיוביות בעלות גוון ציוני", כותב ילון. בהמשך הוא פונה לנוני מוזס ומגלה כי עיתונאים מקבוצת "ידיעות אחרונות" פנו אליו ו"ביקשו בחשש רב שאבדוק עבורם אפשרות לעבור מעיתונך המקרטע ואפוף האינטריגות והאינטרסים אל עיתוננו, המהווה בשורה תקשורתית של ממש".

ל"מקור ראשון" מצורף הבוקר שוב עלון פרסומי שנראה כאילו נועד להשפיע על רפי שכל, לטעת בהם תקוות שווא ולגזול מהם את מעט הכסף שברשותם. הפעם מדובר בעלון המשבח את מעשי רבי שלמה מזוועהיל. בין היתר נטען כי הוא עצר את הנאצים מלכבוש את ארץ ישראל.

באופן חריג, בעלון יש גם עמוד שלם הפונה לילדים קטנים באמצעות קומיקס. במקום לחוקק חוק נגד חלוקת חינמונים, עדיף לאסור על הפצת מוצרי שטיפת מוח שכאלה.

ענייני תקשורת

בכל העיתונים מדווח על מותו של עורך "מקור ראשון" אורי אליצור. "בלשון המעטה", כותב חגי סגל ב"מקור ראשון", למדתי ממנו המון. כולנו היינו תלמידיו".

הן ב"מקור ראשון" והן ב"ישראל היום" מתפרסמת מודעת אבל מטעם ד"ר מרים ושלדון אדלסון. "קבוצת 'ישראל היום', שרכשה לאחרונה את 'מקור ראשון', ייעדה את אליצור להמשיך ולשמש כעורך הראשי של העיתון", כותב יונתן אוריך בכפולה הפותחת של "מקור ראשון". כעת, משנפטר העורך הראשי, עולה השאלה מי יבוא במקומו. האם תקדם קבוצת "מקור ראשון" עיתונאי מתוך העיתון אל עמדת העריכה הבכירה, או שתצניח לשם עיתונאי מטעמה, שיוודא כי בעיתון החדש מיישרים קו עם הבעלים החדש.

בן כספית כותב ב"מעריב" כי ניר חפץ תיאם לאחרונה מפגש בין סמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, חיליק שריר, ועורך "אולפן שישי" איתי דנקנר לבין שרה נתניהו. "המטרה היתה לשכנע את הגברת נתניהו להתראיין", כותב כספית. "גם בעלה הצטרף לשיחה. בשלב מסוים הושגה הסכמה, אבל אז התברר שבני הזוג התעקשו לבחור את המראיין (שהוא עיתונאי טלוויזיה שכולכם מכירים)". כתוצאה מכך, מוסיף כספית, ההסכמה התפוגגה והראיון בוטל.

ב"דה-מרקר" מתפרסם ראיון שערכו איתן אבריאל ואמיר טייג עם אילנה דיין.