קולם של הטורים האישיים נאלם במשדר האקטואליה הפופולרי "בחצי היום השישי" ברשת ב'. אתמול כללה התוכנית עדכוני חדשות, כתבות על ביטול הסכם הגז עם מצרים ועל האלימות במגרשי הכדורגל, ודיונים נינוחים על חגיגות העצמאות, גיוס חרדים והקנאות הפנימית. המתדיינים – אולי זה רק מקרה – נשמעו מרוצים, דיברו בשבח הקונסנזוס הלאומי, והביעו את דעותיהם בנימה של נחת. לא שודרו אתמול טורים אישיים של עיתונאים ואנשים דעתנים כפי שהיה מקובל עד כה במשדר הזה (גילוי נאות: הח"מ הוזמן, מדי פעם, להימנות עימם). ב"הארץ" פורסם השבוע כי מנהלי רשות השידור, ובהם מנהל קול-ישראל, מיכאל (מיקי) מירו, הורו לדוידוב להפסיק לשדר בתוכנית עמדות אישיות. והיא צייתה. איזו ברירה היתה לה?
יו"ר רשות השידור אמיר גילת (צילום: רפי דלויה, דוברות רשות השידור)
אין הפתעות: הכל צפוי כשהרשות נתונה בידי בנימין נתניהו ואנשיו. מהרגע שבו הורכב הוועד המנהל הנוכחי של רשות השידור – חסרי החוליות העיקריים בחוט השדרה שלו הם חברים שיש להם זיקה מובהקת לראש הממשלה – צף מתווה הטלת המרות של השלטון על השידור הציבורי, והוא הולך ומתגשם בצעדי ענק. לתפקידי המפתח, מנכ"ל הרשות ומנהל קול-ישראל, מונו עיתונאים שלשכת ראש הממשלה חפצה ביקרם.
אלה לא התמהמהו וסיפקו מיד את הסחורה: באבחה אחת של מינויים הוחלפו כתבים ושדרים בתוכניות האקטואליה העיקריות ושובצו במקומם שדרים חסרי כריזמה רדיופונית או כתבים צייתנים ואסירי תודה. אחר-כך הגיע תורו של הסירוס האינטלקטואלי: מגישי תוכניות האקטואליה צוו לבטל או לעמעם את הקול האישי הדעתני בתוכניותיהם, והשבוע סולקו מגלי האתר גם אורחים בעלי עמדה. וכך הולך קול-ישראל ומאבד במהירות את צביונו העצמאי, הדעתני, המגוון, והופך לגרסה דהה ומשמימה של הערוץ הראשון, שאינו, כידוע, מגדלור תקשורתי מבהיק.
מינויים של בן-מנחם ומירו עורר דאגה מיד כשיצא אל הפועל. האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, אגודת העיתונאים בירושלים ועובדים בכירים בקול-ישראל הזהירו בגלוי מפני הפיכת השידור הציבורי לשופרו של השלטון. האזהרות הללו אף נדונו במועצת העיתונות והניעו אותה לקבל החלטה מיוחדת הקובעת ששיקולי השידור הציבורי חייבים להיות מנותקים מכל השפעה פוליטית.
אמיר גילת, יו"ר רשות השידור, ומיקי ומירו, שהופיעו בפני המועצה, בעקבות החלטתה, מחו על עצם החשד שהוטל בהם ודחו מכל וכל את הטענה שהם מינויים פוליטיים ושרשות השידור, בהתנהלותה המקצועית, נותנת דריסת רגל לממשלה או לראשה. יוני בן-מנחם היה חד-משמעי אף יותר: בכנס שדרות הודיע כי ההתקפות על המתרחש ברשות השידור תחת ניהולו נובעות משיקולים זרים, עסקיים, של כלי התקשורת הפרטיים.
המציאות ברשות השידור, שאותה מעצבים גילת, בן-מנחם ומירו, צפה על פני השטח וממיסה בעצם התהוותה את האיפור שהשלושה מורחים על פניה. קול-ישראל משתיק קולות עצמאיים, חוסם את פיותיהם של שדרים ופרשנים מעניינים מבין שורותיו וסוגר את המיקרופונים בפני אורחים ביקורתיים. הרדיו הציבורי חותר, ומצליח ביעילות מבהילה, לשדר שיח אחיד, קונסנזואלי, שתכליתו להשרות על השיח הציבורי אווירה של הסכמה וסולידריות.
ההתנהלות הזו מנומקת בהוראות מסמך נקדי, שקבע בזמנו את כללי האתיקה בשידור הציבורי. אלא שראשי רשות השידור מתבלבלים, או, אולי, מבלבלים את המוח: הדבקות באיזון שעליו מורה המסמך מתפרשת על-ידי ההנהגה הנוכחית של רשות השידור באופן פורמליסטי. עד שהגיעו הם לתפקידיהם הנוכחיים, התקיים האיזון בתוקף רבגוניות הקולות שבקעו ממשדרי קול-ישראל. עתה המסר העולה מאולפני הרדיו הוא אחיד, מוסכם, מתקרב לאינדוקטריני. בן-מנחם ומירו נראים כמי שמשתדלים מאוד למנוע מציבור המאזינים חשיפה לעמדות לעומתיות לשלטון; לא די להם בכך שבמשדר האקטואליה של יום שישי בצהריים, קל וחומר ברצף המשדרים השבועיים האלה, יישמעו גם קולות נוחים לממשלה וגם קולות החולקים עליה.
וזה, אולי, מה שמתסכל יותר מכל: שני עיתונאים בכירים אלה (יחד עם גילת, שאף לו רקע תקשורתי) נותנים ידם למהלך, אם לא יוזמים אותו ממש, שכולו אחיזת עיניים. הם מתארים את בחירתם לתפקיד ואת התנהלותם מאז כהוצאה לפועל כשרה וראויה של המשימה שהופקדה בידיהם. בפועל, הם מממשים את רצונו של השלטון הנוכחי לקבוע את סדר היום התקשורתי.
צריך להזכיר: שידור ציבורי אינו זהה לשידור ממלכתי. שידור ציבורי אמור לשרת את צרכיו של הציבור, על מגוון קולותיו ועמדותיו. שידור ממלכתי נותן ביטוי לאינטרסים של מי ששולט בממלכה. כאשר עמד מיקי מירו בפני ועדת המכרזים שבחרה בו לתפקיד מנהל קול-ישראל, הכריז בגאווה על תפיסתו הממלכתית. הוא מוכיח מדי יום את דבקותו באמונתו.