מכבי תל-אביב כובשת את אירופה, המוזות בפאניקה, הטבלואידים רועמים, ורק השוקניסט שותק. לא לגמרי שותק, רק מדבר בקול קטן מאוד, בחצי פה עקום. אמנם אין לזלזל בתצלום ברוחב של חמישה טורים (מבין שמונה) בעמוד הראשי של "הארץ", אבל איפה הוא לעומת השערים המפוצצים של "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום"?
בעוד שכל היתר מתחרים על הלב הלאומי הקולקטיבי המתפוצץ מגאווה, מקוששים מן היקב, הגורן וכל מילון אפשרי מלים נרדפות ל"מדהים", "לא ייאמן", "ענק" ו"נס", מפקיעים ים של עמודים מהחלק החדשותי למען הזכייה ההיסטורית ומתפללים להיות העיתון שהאוהדים ישמרו שנים ארוכות – רק ב"הארץ" עושים דווקא. מתאמצים לא לקחת חלק בהילולה, כמו עושים הכל כדי לא להיות נמכרים במיוחד ביום הזה, ואגב כך תוקעים לעצמם אצבע בעין. לאנשים חושבים, מלחשש הסבטקסט של העיתון האליטיסטי, יש סדר יום אחר.
לפני כשנתיים עשו ב"הארץ" החלטה אסטרטגית, שאמרה כן ל"גלריה" ולמוסף הספרותי, ולא למדור הספורט. מוסף הספורט העצמאי בוטל והמדור הושלך לירכתי החלק החדשותי. בהתחלה כלל שני עמודים, אחר-כך ירד לעמוד וחצי, יש ימים שהוא רק עמוד אחד, ויש שאפילו פחות מכך. ההצהרה שהספורט אינו חלק מהדנ"א של "הארץ" וקוראיו הופגנה לא פעם כשהדדליין לא חיכה לסיום משחק חשוב והעיתון הודפס ללא תוצאה וסיקור. ייזכר במיוחד גמר מונדיאל 2010.
שער "הארץ", 19.5.14
גמר גביע אירופה בכדורסל שבו משחקת מכבי תל-אביב הוא זה חגיגה לאומית כבר 37 שנה, אירוע חדשותי לא פחות מפגישה של ציפי לבני עם אבו-מאזן, או תמיכה של ראש הממשלה בסילבן שלום לנשיאות. אם נדפדף ב"הארץ" 24 שעות אחורה, ליום משחק הגמר, יתגלה מצב מוזר לא פחות: תמונה קטנה בתחתית הדף. ארבעה-חמישה נושאים נמצאו על-ידי העורכים כמעניינים יותר. הכותרת הקטנטנה לקראת המשחק היתה לקונית ("הערב מכבי ת"א בגמר הפיינל-פור"). היא לא דרשה שהשחקנים יביאו את הגביע, היא לא מינתה את אלוהים למאמן הקבוצה, היא לא פכרה אצבעות עד לשעת השי"ן והיא לא התבזתה במשחקי מלים. היא כן הונחה במקום זניח בעמוד הראשי כמציינת אירוע לא רצוי, כפוי, שהעורך בחר בו בחוסר חשק מופגן.
ואם ספורט אינו מעניין את העורכים, ואם לא היו חלק מאותם 200 אחוזי רייטינג מול הטלוויזיה, בא מדור הספורט עצמו למחרת הזכייה וסיפק לקוראים סיקור דל – כ-60% בלבד משטח עמוד אחד מתוך שניים. לא כי גם במדור הספורט מנותקים מהענף שעליו הם יושבים, אלא רק בגלל אילוצי זמנים. אלה מקוראי "הארץ" שקמו בבוקר נפעמים מאירועי המשחק אמש גילו שהעיתון שלהם השפיל את השמחה ודיכא את ההתלהבות.
אירוע גדול כמו זה שסידרה לתקשורת מכבי תל-אביב הוא הזדמנות לעורכי "הארץ" לבצע אפליה מתקנת למען הקוראים חובבי הספורט, שנאלצים יום אחר יום להתכחש לתחביבם ההמוני לטובת עניינים גבוהי מצח בהרבה, כמו מצוקתם של מחפשי עבודה זרים או נסיון הפיכה בלוב.
עורכי "הארץ" יכלו לחלץ ממוחותיהם הזעופים פתרונות יצירתיים להכרח הפופוליסטי הזה ולתקוף את האירוע מזוויות פחות שגרתיות, בוודאי פחות המוניות. אפילו ביקורתיות, וכאלה לא חסרות: הזיהוי של מכבי תל-אביב עם "המדינה", מספרם הגדול של הזרים המשחקים בה, התנהלותה הכוחנית, הפריבילגיות שלהן היא זוכה לאורך השנים אצל הממסד (אזרוח זרים, הקלות במיסוי), והחיבוק חסר המידה של תקשורת הספורט. אבל חצי-פה אינו אג'נדה. חוסר עניין ודלות בדיווחים אינם מעשה עיתונאי עם תוקף. הם ניסיון רפה, עייף, לפסוח על שתי הסעיפים, תוך הבעת יהירות וזלזול בקוראים הנאמנים, אנשים חושבים שגם משחק היסטורי וניצחון היסטורי מעסיקים את מחשבותיהם.
יותר ערוצים, פחות חינם
צ'רלטון רוצה עוד שני ערוצים נוסף לשני הקיימים. הגיוני: ערוץ שידורי הספורט, בעיקר בסופי-שבוע, כורע תחת עומס משחקים הנערכים במקביל. מה רע בשני ערוצים נוספים שיגדילו את אפשרויות הצפייה?
לפני שנה וחצי הגישה צ'רלטון את הבקשה למועצה לשידורי כבלים ולוויין, ומאז היא לוחצת שהנושא יעלה לדיון ויאושר. ביום חמישי האחרון החליטו במועצה לדחות את הדיון עד לבדיקת נושא עידן-פלוס והשלכותיו.
אלי עזור, מבעלי צ'רלטון (צילום: משה שי)
עמדתה של צ'רלטון היא שהמהלך נועד לטובת הצופים. אבל במבט קדימה הגיוני יותר שיתגשם תסריט שבו הלקוחות הם האחרונים שחשובים. תוספת של שני ערוצים תחזק את צ'רלטון, ועם האוכל יבוא התיאבון. ארבעה ערוצים, שניים מהם ב-HD, יביאו מן הסתם לעלייה במחיר המנוי, בצ'רלטון ידאגו לרכוש עוד ליגה ועוד מפעל, והדינמיקה הזו עלולה להביא למצב שבו ישודרו פחות תוכני חינם.
לפני ארבע שנים הסדירה מועצת הכבלים והלוויין את מפת שידורי הספורט, עם מפרט המציין במפורש אילו תכנים חייבים להיות בערוצים פתוחים. המפרט אינו מספק מענה מושלם ומדי שנה צצות בעיות שונות, אבל אחרי שהג'ונגל הפך ליער מתורבת פחות או יותר, למה להסתבך שוב רק בגלל תאוותו של גוף שידורים בתשלום?
מועצת הכבלים והלוויין אמורה לפעול באופן עצמאי, בלי לחצים של פוליטיקאים, כולל של שר התקשורת. מצד שני, אם במועצה יש כאלה שהחליטו להעדיף את האינטרסים של צ'רלטון על פני טובת הצופים, ופועלים לאישור הבקשה, השר גלעד ארדן צריך להתערב.
ארדן הוכיח בשנה האחרונה שהוא קשוב לרחשי הציבור. הוא הוביל את המהלך לסגירת רשות השידור וביטול האגרה, והוא זה שביקש מצ'רלטון לשחרר לערוץ פתוח את משחקי הקבוצות הישראליות באירופה. התמורה לצ'לרטון אינה צריכה להיות אישור של שני ערוצים. אם כבר מתערבים, ארדן צריך להטיל את כובד סמכותו כדי שהבקשה הזו לא תגיע כלל לדיון. אם בכל זאת היא תועלה לסדר היום, אפשר לדרוש בתמורה נתח ראוי לציבור: למשל, שידור בערוץ פתוח של המשחק השני בחשיבותו מהפרמייר-ליג באנגליה, שמזה שנים רבות נעלמה מעיניהם של אלפי חובבי כדורגל בישראל. נראה אז איך יגיבו בצ'רלטון.
בקטנה
אולגה לנסקי ב"מאקו"
חוגגים בלבד. כשאולגה לנסקי שברה את השיא הישראלי במאה מטר, נרשמו חגיגות שמחה בתקשורת הספורט, בעיקר ב-ynet וב"ידיעות אחרונות". ynet היה הראשון לדווח כעבור יומיים שהתוצאה בסכנה, לאחר שהאצנית טסה במפתיע לאוקראינה במקום להתייצב לבדיקת סמים. אלא שהאתר והעיתון, ולמעשה עיתונות הספורט כולה, לא התאמצו במיוחד להשקיע בהמשך הסיקור של לנסקי, ולא רק מהזווית של מומחים לסמים. למעשה, כלי התקשורת היחיד שהרים את הכפפה אינו מזוהה עם ספורט וספק אם שתי העיתונאיות שכתבו אותו מחוברות לענף. זה קרה ב-mako, שם הפתיעו בכתבה מושקעת על היעלמותה של לנסקי. תקשורת ספורט טובה לא מתבלטת רק בחגיגות.
לתפארת העבודה העיתונאית. בידיעה ב-ynet כתב דוד בן-שימול בפירוט על מפגש של חברי עמותת בית"ר ירושלים עם הבעלים אלי טביב. הידיעה הסתיימה במלים: "הישיבה הוגדרה כטובה וחיובית מבחינת העמותה, חבריה חשים שבעלי המועדון והמנכ"ל קשובים מאוד לצורכי האוהדים ולטובת המועדון". יכול להיות שהכתב החרוץ נכח במפגש וזו היתה התרשמותו. מצד שני, אולי סידר לעצמו עבודה קלה של העתק-הדבק מתוך הודעת עמותת האוהדים שפורסמה בדף הפייסבוק שלה.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il