1. פוליצר ל"הפינגטון פוסט"
דייוויד ווד, עיתונאי אמריקאי, נמנה השבוע עם הזוכים בפרס פוליצר היוקרתי. ווד פירסם סדרה בת עשרה פרקים על מצבם של חיילים אמריקאים שנפצעו קשה במלחמות עיראק ואפגניסטן ושבו הביתה. הסדרה תיארה את החותם שהטביעו באנשי הצבא הצעירים המלחמות שאליהן נשלחו, ההתמודדות עם הפגיעה הפיזית והנפשית והמשברים הכרוכים בהסתגלות לחיים האזרחיים באמריקה של היום.
דייוויד ווד, עיתונאי ה"הפינגטון פוסט" זוכה פרס הפוליצר (צילום מסך)
ווד פירסם את רשימותיו ב"הפינגטון פוסט", אתר החדשות האמריקאי שנוסד לפני שבע שנים, שעם כתביו הוא נמנה. מייסדת האתר והעורכת הראשית, אריאנה הפינגטון, הגיבה בגאווה על הצל"ש וציינה שהוא מוכיח ש"הפינגטון פוסט" אינו רק ספק מידע ממוחזר, אלא גם מערכת עיתונאית עצמאית המציעה תחקירים מקוריים.
ואמנם, מאז נוסד "הפינגטון פוסט" ב-2005 כאכסניה לכ-9,000 בלוגרים (הכותבים בו ללא תשלום) וכחוליית קישור לעשרות אתרי חדשות וספקי מידע עיתונאי, הוא הפך לכלי תקשורת מקוון רב-עוצמה ורב-השפעה, המייצר בעצמו תכנים עיתונאיים באמצעות 170 כתבים, כותבים ועורכים המועסקים בו תמורת שכר.
כיום מבקרים באתר 28 מיליון גולשים מדי חודש, קמו לו סניפים בכמה מדינות מחוץ לארצות-הברית, הוא נרכש על-ידי ענקית התקשורת AOL, זכה לשבחים ולאותות הצטיינות על הישגיו המקצועיים ועל מוטת השפעתו, וגם ספג ביקורת על התנהלותה של העורכת המייסדת ועל סירובה לחלוק עם הבלוגרים, התורמים למוניטין של האתר, את רווחיה. יחד עם "הפינגטון פוסט" זכה השבוע בפוליצר גם המאייר מאט וורקר מהאתר "פוליטיקו" על הישגיו בתחום הקריקטורה.
ועדת פרסי פוליצר העניקה אפוא השנה את הגושפנקה העליונה לחשיבות הגדלה והולכת של העיתונות המקוונת בזירה הציבורית האמריקאית. היא אישרה שתכנים עיתונאיים המופיעים ברשת מתחרים, ואף מקדימים, כתבות, מאמרים, תצלומים ושידורים המתפרסמים בכלי התקשורת המסורתיים.
כתבותיו של ווד, כמו הקריקטורות של וורקר, ניחנו בתכונות מצוינות שמהן עשויים חומרים עיתונאיים מסורתיים, והן נבחנו בהתאם לאמות המידה שבהן נשפטים פרסומים עיתונאיים משובחים אחרים העומדים מול עיניה של ועדת הפרס. החדשנות, עומק התחקיר, חשיבות התובנות ושנינות המסר שעל-פיהם נמדדות בוועדת פוליצר תפוקות עיתונאיות המתפרסמות בכלי התקשורת המסורתיים הוחלו גם על בדיקת איכות עבודותיהם של ווד ב"הפינגטון פוסט" ושל הקריקטוריסט של "פוליטיקו".
זו, כמובן, סנונית בלבד. יש להניח שבשנים הבאות יותר ויותר עיתונאים, עורכים, צלמים וקריקטוריסטים הפועלים בארגוני חדשות מקוונים יימנו עם זוכי הפרס היוקרתי ויאששו בכך את האבחנה שהעיתונאות אינה מקצוע שאבד עליו הכלח, אלא שהיא נתונה בתקופת מעבר מתצורה אחת לשנייה. ובלבד שהרשתות החברתיות לא יטרפו את התקווה הזו.
למראה הישגיהם של "הפינגטון פוסט" ו"פוליטיקו" אי-אפשר שלא לשאול היכן מקביליהם הישראליים. מדוע לא קם כאן אתר חדשות פעיל ויצירתי המתחרה בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה? קיימים בישראל שני פורטלי תוכן גדולים, "וואלה" ו-ynet, אחד מהם מתיימר להיות גם אתר חדשות מוביל, אך נוכחותם העיתונאית רחוקה מלהרשים. יש להם אמנם שיעורי גלישה גבוהים, אך לא קמו מתוכם כותבים בולטים ולא פורסמו אצלם תחקירים מרעישים. מדי פעם חולפת בברנז'ה שמועה על התארגנות להקמת אתר חדשות בדגם "הפינגטון פוסט", אך לפי שעה קשה לזהות ברשת הישראלית מועמד לפרס סוקולוב.
2. לקשת יש בושה
אסף שפיר ומיכל קליין-שפיר, זוג יוצרים חינני, העלה השבוע ליוטיוב סרטון חמוד שהציג את הזכיינית קשת כחברת ענק המתעמרת בתסריטאים שאת שירותם היא שוכרת. בקיץ שעבר הפיק הזוג סרטון על מחאת האהלים ששובץ בתוכנית "ארץ נהדרת". מאמצי השניים לקבל את שכרם עלה בתוהו, עד שלפני חמישה ימים הוציאו תחת ידיהם סרטון חדש, השואל את ראשי קשת אם גם על אייל קיציס להמתין שנה כדי לקבל את שכרו.
המהלך היה יעיל להפליא. כעבור יום הגיעה לדירתם של השניים, במונית מיוחדת, מעטפה ובה הצ'ק. הם לא התעצלו והעלו ביוטיוב סרטון שובב נוסף המתאר את סוף המעשה. ללמדנו שהרשת היא תחליף יעיל להתכתשויות ביורוקרטיות ולעימותים משפטיים, כל עוד אנשים וארגונים מתביישים שערוותם תיחשף. אבל גם זה, כנראה, מצב חולף.
3. תמונת מראה
מה טענו השבוע ישראל הראל ב"הארץ", קלמן ליבסקינד ב"מעריב", אורי אליצור ב"מקור ראשון" ועוד קבוצה לא קטנה של עיתונאים המזוהים עם הימין על האופן שבו התנפלה "התקשורת השמאלנית" על סא"ל שלום אייזנר, סמח"ט הבקעה? שהיא מוטה ושמשפט השדה שערכה לו נגזר מדעתה הקדומה על הכיבוש ועל יחסם של קצינים מזוקנים וחובשי כיפה למפגינים פלסטינים ותומכיהם.
ולא חשו כותבים נכבדים אלה עד כמה האופן שבו קוראים הם את התנהלותו של הסמח"ט נשאב מעמדות המוצא שלהם במחלוקת על השטחים. כפי שנטען באתר זה לא פעם, העיתונאות הישראלית של השנים האחרונות נגועה באידיאולוגיזציה גוברת והולכת המכלה בה כל חלקה טובה.