לפני כשנה נפגשתי עם חבר במועצת הרשות השנייה לשיחת רקע. ישבנו בבית-קפה ושוחחנו כשעה על מגוון נושאים: על התחקיר העוסק בניגודי העניינים של יו"ר ועדת הטלוויזיה יעקב שחם, שבאותה עת שקדתי על הכנתו, על מקומו של רגולטור בעידן הנוכחי, ואפילו קצת על טעמיו הטלוויזיוניים של חבר המועצה בעידן של סוגות ושושנים.

לפני שנפרדנו היתה לו עוד שאלה אחת: "למה בעצם לא באתם לספר לנו את כל זה? למה לא העדתם בפנינו?". חייכתי

הזמן נקף, הפגישה כמעט הגיעה אל סופה, ורק הפיל שבחדר עמד לו מיותם ומבויש כל העת: פרשת ההתנצלות בפני שלדון אדלסון. החבר כנראה לא חש בנוח להעלות את הנושא, אני לא רציתי להביך אותו. רק לקראת הסוף, כשהחשבון כבר היה מונח לפנינו, הרהיב עוז והפטיר, כמעט כלאחר יד: "אז תגיד, בקשר להתנצלות, אפשר לשאול אותך משהו?". "כן", עניתי במבט של "חשבתי שכבר לעולם לא תשאל" סטייל דרמת פריים-טיים אמריקאית טיפוסית.

אבל הוא שאל. הו הו הוא שאל. ואני סיפרתי לו. הו הו כמה שסיפרתי לו. על הנסיונות להשתיק אותנו, על האיומים הגלויים והמרומזים, על בגידת הצוות המשפטי. סיפרתי לו על הכתבה, ולמה יצאנו אליה מלכתחילה. סיפרתי על הראיות שאספנו לפני השידור, ואלה שהוספנו אחריו. סיפרתי לו על שרשרת היועצים המשפטיים החיצוניים שעימם נועצנו אחרי ההתנצלות, שהסבירו לנו שלו היינו הולכים למשפט, היתה ידנו על העליונה כמעט בוודאות.

מדי פעם הוא עצר, על פניו ננסכה ארשת של תימהון, אולי גם קצת בושה. עיניו נפערו לרווחה והוא פתח את הלב. "שמע, לא ידעתי את כל הדברים האלה בזמן שעשינו את השימוע לערוץ 10. אני מבין עכשיו שלא ידענו בעצם כלום". "כנראה לא שאלתם את השאלות הנכונות", הפטרתי. "כנראה לא עשיתם את העבודה שלכם, כנאמני הציבור".

"כן", הוא הינהן. "חלקנו יצאנו בכלל מתוך הרושם שפישלתם בכתבה, ועכשיו הערוץ שולח את היועצים המשפטיים שלו לכסות על הפשלה שלכם. ורק מירב [אלוש-לברון] כל הזמן אמרה לנו, 'עובדים עליכם. עובדים עליכם בעיניים', והיא המשיכה לומר את זה גם זמן רב אחרי שהסתיים השימוע. ולא רצינו להקשיב".

לפני שנפרדנו היתה לו עוד שאלה אחת: "למה בעצם לא באתם לספר לנו את כל זה? למה לא העדתם בפנינו?". חייכתי. "אתה באמת לא יודע?", שאלתי. הוא באמת לא ידע, או אולי רק העמיד פנים.

ביצי חופש

קאט. יומיים אחרי ההתנצלות. ספטמבר 2011. מערכת "השבוע" בישיבה אחרונה עם העורכת רותי יובל, אווירת נכאים הזויה. דבורה קמחי, היועצת המשפטית של ערוץ 10, מחזירה לי צלצול תוך כדי הישיבה. "אנחנו מבקשים להופיע בפני מועצת הרשות השנייה, לספר מה שאנחנו יודעים", אמרתי בשמי ובשם עורכי. דבורה ענתה, בטון מבוהל משהו, בשלילה נחרצת. "לא נאפשר הופעה של העיתונאים בפני המועצה. זה לא נכון לנו. זה לא טוב לערוץ". ויכוח שהתחלף בצעקות לא עזר. החלטת הערוץ למנוע מהרשות השנייה את הופעתנו היתה חלוטה ומוחלטת.

שלדון אדלסון. בית הנשיא, 2007 (צילום: אוליביה פיטוסי)

בערב דבורה התקשרה שנית. הפעם השיחה היתה רגועה יותר. על הפרק עמדו פניות מקול-ישראל וגלי-צה"ל לעלות לשידור ולהגיב על ההתנצלות. דבורה כמעט התחננה שלא אעשה זאת. היא ניסתה להסביר את עצמה ברוך אמהי, ותוך כדי גם שיחררה איום מרומז, שאם נתראיין בתקשורת, אם נגיב בשידורי הרדיו, אם אפילו נגהק את השם אדלסון באופן פומבי, נחשוף עצמנו לתביעה אישית מהיהודי העשיר בעולם, והערוץ לא בהכרח יוכל (כלומר, ירצה) לעמוד מאחורינו. אני מגדיר את עצמי אדם עם ביצים לא זעירות מדי, אפילו ביצי חופש. איומים בדרך כלל מעוררים אצלי תגובת נגד, הפוכה מזו שמבקש המאיים לייצר. אבל אחרי השיחה הזאת, אולי לראשונה, פחדתי.

בהמשך השיחה ביקשתי לדעת מה עתיד לקרות בשימוע לערוץ ברשות השנייה. האם יהיה פומבי? האם תצא הודעה לתקשורת? דבורה ענתה שהפור נפל: "אנחנו נבקש את סגירת הישיבה לתקשורת, על-פי סעיף 93 בחוק הרשות השנייה", הצהירה. מה הסעיף הזה אומר? שאלתי. "שמי שמדליף, עובר עבירה פלילית". לא פחות.

הייעוץ המשפטי שכב על פסי הרכבת למען בעלי המניות של ערוץ 10, את זה הבנו רק מאוחר יותר. את העיתונאים זרקו מהקומה השנייה של הקרון, גם זה התברר חיש קל. עכשיו, עם חשיפתם החלקית של הפרוטוקולים מדיוני הרשות, הולכת ומתבהרת סוף-סוף התמונה – כיצד כל זה בוצע. החלקים בפאזל מתגלים אט-אט, וחושפים את השיטה ואת קורבנותיה המשוטים.

הייעוץ המשפטי שכב על פסי הרכבת למען בעלי המניות של ערוץ 10, את זה הבנו רק מאוחר יותר. את העיתונאים זרקו מהקומה השנייה של הקרון

פעמיים קראתי בעיון את החלקים שהותרו לפרסום מהפרוטוקולים של שני דיוני הרשות השנייה, בשימוע שערכו לנציגי ערוץ 10. בפעם הראשונה לא יכולתי להפסיק לצחוק. אחרי הכל, יש שם חומרים שיכלו בקלות להיכלל במערכון של הגשש-החיוור. מחבר המועצה איל מלובן שמתחיל לשיר באמצע "שאבתם מים בששון" ושואל (פעמיים) "מי בעד החזרת השטחים?", דרך הלץ המתלוצץ יעקב שחם שמאזכר משום מה נערות ליווי ומאיים לעזוב באמצע ההצבעה, ועד הקנטות הדדיות ברמה של גן ילדים ובלגן של דוברים הנכנסים זה לדבריו של זה.

בפעם השנייה ירד עלי עצב גדול. הבדיחות נעלמו, ההלצות נגוזו. נותרו שלושת הקופים: אחד אילם שאינו יודע לשאול. שני עיוור שעיניו טחו מלראות את גודל הקומבינה. שלישי שאינו שומע את קולו של המצפון, גם כשזה מידפק על דלת המועצה. קשה לקבוע מה מקומם יותר: חוסר הרצינות שבה מתייחסים אנשי הרשות לתפקידם ולמעמדם, העובדה שהם מוכנים שנציגי הערוץ המופיעים בפניהם יעשו עליהם כזה סיבוב מביך, או רמיזות ההכפשה נגדי ונגד עמיתי שנשלחות שוב ושוב לחלל האוויר, ומותירות עננה כבדה כאילו התרשלנו בעבודתנו, וזאת בלי לנסות אפילו לבדוק מה קרה באמת, או לקבל את התייחסותנו.

כבר חמש, ראבאכ

כל זה התרחש הרחק מעין הציבור, בחדר סגור, בלי שעין זרה תשזוף את הפארסה. ביקום הקטן והמעיק של מועצת הרשות השנייה אין השתתפות חובה לעובדות, לאמת, לאחריות הציבורית. לא עתיד חברת החדשות או עצמאות שידוריה עומד על הפרק. לא הצורך להעניק לעיתונאיה הגנה בסיסית כדי שיוכלו לעשות את עבודתם מול טייקונים זרים, שניהם מקורבי השלטון המאיימים לסגור את השיבר בגלל משחקי כוח ביניהם.

יעקב שחם בביתו שבקיסריה, 12.4.2013 (צילום: מתניה טאוסיג)

לא. השעה חמש, וראבאכ, הם מתים לגמור כבר את הדיון וללכת. חייבים לצאת עם החלטה, הם מאיצים זה בזה, אין לנו הפריבילגיה להמשיך לדוש במופלא מאיתנו. שוב ושוב הם מתריסים בפני ד"ר מרב אלוש-לברון, חברת המועצה היחידה שמבקשת להתייחס לסוגיה במעט חרדת קודש, שתסיים כבר, שתפסיק להציק ולהפריע. הם מנסחים החלטות שאינם מסוגלים לעמוד בהן, ומתבלים אותן בהשערות שאין להן ידיים ורגליים. העיקר שנגמור עם המטרד הזה כבר.

העיתונאי שקורא את הפרוטוקול נשאר עם משפט אחד קטן, רגע סימבולי שאומר הכל. אלה הם דבריו של יעקב שחם לקראת תום הדיון השני, והם יהדהדו אצלי עוד זמן רב. כאשר כמה מחברי המועצה מחווים דעתם שצריך לציין בהחלטת הרשות משהו לגבי עידוד התחקירים העיתונאיים (כחלק מהחלטה שכורה בור עמוק לעיתונאים החוקרים באשר הם), שחם מתפרץ: "יש לעודד את התחקירים, וכל הקשקוש...". המשפט של שחם נקטע בתמליל, ואת סופו המתמללת לא מצליחה לפענח, כי כולם "מדברים ביחד – ולא ניתן לשמוע את הנאמר".