לא רק כישרון, דבקות במטרה ותחושת שליחות עמדו לרשותו של התחקירן הוותיק מוטי גילת בחשיפת מעלליו המושחתים של אריה דרעי, אלא גם גיבוי של עורך ראשי. אלמלא תמיכתו העקבית של העורך משה ורדי (ואחריו אלון שליו), ספק רב אם גילת היה מצליח לעמוד במשימה שנטל על עצמו ואשר הביאה לסילוקה (הזמני?) של אחת הדמויות הפוליטיות ההרסניות ביותר בזירה הציבורית בארץ, ובד בבד הניבה לעיתונאי ולעיתון את אחד ההישגים המקצועיים הגדולים ביותר בתולדותיו.
"קללת דרעי", ספרו החדש של גילת, מזכיר לקורא לא רק את נפתוליה של העלילה העיתונאית-פוליטית שהרעישה את המדינה במשך עשר שנים תמימות (1990–2000), אלא גם מספק הצצה מאלפת לציר היחסים שבין העיתונאי-התחקירן ובין עורכיו. משה ורדי, העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" באותם ימים, מילא תפקיד חשוב בפרישת רשת הביטחון לגילת ובגיוס האמצעים הדרושים לו לפתח את תחקירו, להבטיח את שלומו ולהדוף את המאמצים שעשו מושאי כתיבתו להתנכל לו ולשבש את מלאכתו.
(צילום: התר דורנין, רישיון cc-by-nc-sa)
גילת הניבט מבין 450 עמודי הספר הוא עיתונאי המוצא את עצמו לא פעם בודד מול כוחות חזקים המנסים להפעיל עליו טרור, לרפות את ידיו ולפגוע במוניטין שלו. הדינמיקה המתפתחת בינו ובין עיתונו מוכרת לעיתונאים המנהלים קרב תקשורתי מול מושאי סיקורם: על כלי התקשורת מופעלים לחצים ופיתויים מצד בעלי עניין שתכליתם להניע את העיתונאי, עורכיו ומנהליו לרדת מן הסיפור.
מטבע הדברים, ברוב המקרים העורך או המו"ל אינם מחויבים לתחקיר, או לסיפור העיתונאי, כמו הכתב עצמו. מטבע הדברים, הם פועלים גם משיקולים זרים, לפעמים לגיטימיים, כמו חשש מאובדן הכנסות, רצון לשמור על קשרים טובים עם גורמים בעלי השפעה וכדומה. מטבע הדברים, אמונתם בצדקת הדרך פחותה מזו של הכתב הנוגע בדבר.
על אף ש"ידיעות אחרונות", ובכלל זה המו"ל נוני מוזס, העניק לגילת גיבוי מוחלט לפרסם את תחקיריו על דרעי וללוות באופן צמוד את ההתפתחויות הפוליטיות והמשפטיות שנגזרו מהם, חווה התחקירן מדי פעם את ההיסוסים, העייפות והאדישות שהפרשה המתמשכת הזו עוררה בצמרת עיתונו.
הוא נוכח כיצד דרעי ושלוחיו מצליחים להחדיר לתוך העיתון מידע מטעה שעורר אצל עורכיו פקפוק שמא הכתב מוביל אותם לביזיון. הוא נתקל במעקפים שהצליח דרעי לסלול אל המו"ל ואל הוצאת הספרים שלו ונועדו לגרום להופעת פרסומים בתוך "ידיעות אחרונות" שהיה בהם כדי לסתור כביכול את ממצאיו ואת גרסתו של גילת. הוא חש כיצד ערב ההכרעה המשפטית בתיקו של דרעי נתקפה הנהגת העיתון בחרדה שמא פסק הדין לא יחפוף במלואו את ההאשמות שהטיח גילת בנאשם.
לזכותה של צמרת "ידיעות אחרונות" ייאמר כי בשורה התחתונה, היא עמדה לימין כתבה החרוץ וההגון, וכי חרף מעידות פה ושם, היא יישרה עימו קו והתייצבה מאחוריו. זו ההתנהלות הראויה בין עיתונאי לכלי התקשורת המעסיק אותו: גיבוי מוחלט גם ברגעים קשים. בסופו של חשבון, לא רק הכתב או התחקירן עומד למבחן, אלא גם כלי התקשורת הנותן לו במה, כמו שזר הדפנה המעטר כיום את ראשו של גילת על הישגו המקצועי המרשים בפרשת דרעי הקרין מוניטין ויוקרה גם על עיתונו.
זה לקח ראוי לשינון בעידן שבו הנהגות כלי התקשורת נוטות להיפטר דווקא מהבכירים, הוותיקים והמנוסים מבין עיתונאיהם כדי לחסוך בעלויות.