אין ספק שישנה גם דיבת מתנכלים/ וישנה גם פסיכוזה הוללת,/ אבל יש גם אמת. ובעיקר: יש אקלים/ בו נחלית החברה ולמשכב נופלת// יש אקלים המכרסם בארסו הטחוב/ את קירות הבניין כלי מצור לא יכלו לו,/ יש אקלים שתפקיד ייבושו הוא דחוף/ וחשוב מייבוש החולה// איך צריך לעשות זאת?/ ראשית (לבלי חוס!)/ על-ידי התעלמות מזכויות ויחוס.
השורות הללו נכתבו בשנת 1952 בעטו של נתן אלתרמן, אבל היו יכולות להיכתב בימים אלה ממש, כאשר שניים מראשי עיריית ירושלים לשעבר הורשעו בפרשת שוחד, ואחד מהם, שהיה לימים ראש הממשלה, אמור להיכנס לכלא. זו היתה תגובה פואטית של אלתרמן, כדרכו, לידיעות על גניבות מרכושם של עולים ממחסנים בנמל חיפה. גם אז לא היה מדובר באנשים עם רקע עברייני מובהק, אלא בפועלים עתירי זכויות, שעסקו בבניין הארץ, בימים שבהם לחישות הפכו לעובדות כאשר התברר "מי קנה מגרשים/ ובתים מי רכש/ ומי סתם התבסס בן-ליל". וגם מי שילם שוחד, ומי שילשל את המזומנים לכיסו.
הדברים הללו ("תנאי ראשון"," דבר", 8.2.1952) ראוי שייקראו לא רק כפיסת היסטוריה מצהיבה, אלא גם בהקשר אקטואלי מובהק. בנשימה אחת עם אמירתו הנחרצת של השופט דוד רוזן כי "עובד ציבור המקבל שוחד משול למי שניתץ אבן הפינה בעבודתו. הנוטל שוחד הינו בבחינת בוגד, איש-מעל הבוגד באמון שניתן בו, אמון שבלעדיו לא ייכון, יקום ויהיה שירות ציבורי מתוקן".
איני יודע אם השופט רוזן קרא את טורו של אלתרמן שנכתב לפני 62 שנה, אבל אין ספק שפעל ברוח קביעתו של בעל "הטור השביעי": בלי לחוס על איש, ותוך התעלמות מייחוסו הרם של הנאשם הראשי במשפט הולילנד.
קו ישר מחבר בין ימי הצנע בראשית שנות המדינה לבין האווירה הציבורית שדרשה ב-2014 קביעה חד-משמעית בנוסח "בוגד". גם השנים הרחוקות ההן התאפיינו לא רק בגילויי שחיתות של "מקורבים לצלחת", אלא גם באווירה סלחנית כלפי עובדי ציבור ש"עשו לבתיהם".
זה החל אז, כשגזבר הסוכנות לוי אשכול הגיב על דו"ח חריף של מבקר הסוכנות באמירה "לא תחסום שור בדישו". משמע, כשם שאין למנוע משור הדש את החיטים ללחוך תוך עבודתו מהתבואה, כך רשאים גם פקידי הסוכנות לנצל לצרכים פרטיים דולרים בשער מוזל שבהם טיפלו לצורך עבודתם.
עיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע (צילום: יהודה שגב)
רוחו הסלחנית של אשכול מרחפת מאז בשיח הציבורי. נכון, העיתונות עושה את מלאכתה וחושפת מפעם לפעם מעשים פליליים של ממלאי תפקידים בכירים. אבל מנגד מנשבת גם רוח אחרת, סלחנית, היוצאת נגד ציידי השחיתות ומי שמבקשים לנקות את המערכת הפוליטית מאנשים שמעלו באמון הציבור. "פוליטיקאים, עיתונאים ועסקני משפט לא מהססים להקים בתי-דין שדה, לגזור דין, להלך אימים על שופטים, פרקליטים וקציני משטרה", האשים נחום ברנע במרץ 2010 ב'ידיעות אחרונות'". "בישראל חלק מהעיתונאים הפכו לאינקביזיטורים', משוחרי צדק לתליינים".
לפני ארבע שנים פירסם פרופ' יוסי שיין את הספר "שפת השחיתות", ובו טען כי "סוכני מוסר חדשים" יצרו בישראל בעשורים האחרונים שיח שחיתות שיצא משליטה ומטיל את החברה הישראלית ל"סחרור מתלהם" שמונע מהמערכת הפוליטית למלא את תפקידה.
זה אמנם ספר מרתק ומעמיק, אבל כמה מטיעוניו העיקריים שגויים. ראשית, הטור של אלתרמן ועוד עשרות ומאות אזכורים של שחיתות בראשית ימי המדינה מעידים כי אין מדובר ב"סוכני מוסר חדשים" כלל ועיקר. שנית, למרות זעקת השחיתות העולה מתחקירים, כתבות ומאמרים בתקשורת, מדינת ישראל התרגלה לנהוג בסלחנות בעבריינים בכלל ואנשי ציבור שסרחו בפרט. קחו למשל את אריה דרעי: בליווי מקהלה תקשורתית מנה מנהיג ש"ס העבריין בקול רם את הימים שנותרו עד למועד תפוגת הקלון הפורמלי שהוטל עליו. מהקלון המוסרי שהיה טמון במעשיו פשוט התעלמו, ומתעלמים עד היום. או שלמה בניזרי, שנשלח לכלא על קבלת שוחד, ומאז שהשתחרר מופיע ברחבי הארץ ומתראיין כאילו לא בגד בציבור ובאמונו כאשר העניק רשיונות לייבוא עובדים תמורת שלמונים.
במבט לאחור, מעניין לקרוא מה כתב שיין בספרו על פרשת הולילנד. הוא בחר אז לצטט את עו"ד עופר טויסטר, "מהמומחים הבולטים במדינה בנושאי תכנון ובנייה", שכתב על הסכנות הטמונות בטענה התקשורתית שהרציונל היחיד לאישור הפרויקט היה חייב להיות נגוע בשחיתות. טויסטר הזכיר פרויקטים שנויים במחלוקת אחרים והדגיש: "בכל פרויקט היו מי שהרוויחו ממנו, ועדיין אין בכך ולא קצה ראיה של שחיתות". כשמהנדס העיר של ירושלים לשעבר אורי שטרית נשלח לשבע שנות מאסר, נראה שהעליהום התקשורתי והרציונל השחיתותי היו מדויקים.
התקשורת אמנם יוצאת לעתים מגדרה בסיקור סנסציוני של חשדות נגד אישי ציבור. הסגנון צעקני וצהוב, חלק מהתהליך הרחב, המתמשך והמזיק של טבלואידיזציה. אבל הכיוון הזה עדיף עשרות מונים מעיתונות צייתנית, או כזו שמסנגרת על פוליטיקאים גם לאחר שהורשעו בבית-המשפט, עיתונות שמעדיפה לנעוץ שיניים חדות יותר בחוקרים, בפרקליטים ובשופטים מאשר בעבריינים.
ברנע ושיין לא היו לבד. שר המשפטים בממשלת אולמרט, פרופ' דניאל פרידמן, מתח ביקורת על התערבותה של המערכת המשפטית בעניינים של אתיקה ומוסר חברתי. בשיח הציבורי והמשפטי ריחפה אמירה מזיקה לא פחות, שעל-פיה "הפרת אמון" היא משהו מעורפל, ובעיקר עבירה קלה יחסית, לכל היותר נספח צדדי ושולי לעבירות חמורות יותר. כשהורשע אולמרט ביולי 2012 "רק" בעבירה זו בעניין מרכז-ההשקעות, הוצגה החלטת השופטים כעניין לא מהותי. כמעט זיכוי.
"הזיכוי", שער "ידיעות אחרונות", 11.7.12
לפני שנים אחדות הזהיר השופט אדמונד לוי ז"ל כי מציאות קשה, שכמותה לא ידענו בעבר, הולכת ומתהווה לנגד עינינו. "בשנים האחרונות נחשפו מקרים רבים שבהם ניצלו אנשי ציבור את מעמדם ואת כוח השררה כדי להיטיב עם עצמם", אמר לוי. "כשלונות כה רבים של אישי ציבור הם בעיני תסמינים של מחלה, ואפשר שהסכנה הגלומה בהם אינה נופלת מכל סכנה בטחונית קיומית אחרת [...] חמורה בעיני לא פחות היא העובדה שהחברה בישראל מסתגלת אט-אט לגילויי השחיתות, ומתייחסת אליהם כמעט בשוויון נפש. אפשר שהדבר נובע מחוסר אונים ומהעדר אמונה ביכולת לשנות את המציאות, ואפשר שמקורו בדעה הרווחת כי בכירים שסרחו זוכים לגישה סלחנית".
על רקע זה ראויה לשבח החלטתו של השופט רוזן לבחור במונח "בוגד" כדי לתאר את מעשיו של איש ציבור המועל באמון הציבור. המלים מעצבות את תודעת הציבור, לא רק במקרה הפרטי של אולמרט וחבר שותפיו. חשוב שראשי עיריות ושאר ממלאי תפקידים בשירות הציבורי יזכרו מעתה שתווית כזו עשויה לדבוק בהם אם ישכחו את מחויבותם לציבור.
ועוד הערה אחת בעניין הבגידה: השופט רוזן לא היה הראשון שכרך הפרת אמונים מצד עובד ציבור עם בגידה. הנה כך נכתב בפרסום של המכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל "העין השביעית") בשנת 2008: "המונח 'הפרת אמונים' אינו מדויק במיוחד, אך יסודותיו ברורים. התופעה כוללת חוסר נאמנות, בגידה, הונאה, מעילה באמון, מרמה ופעולה בלהיטות יתר – מתוך התעלמות מנורמות ואדישות כלפי האינטרס הציבורי" ("מרמה והפרת אמונים" מאת מרדכי קרמניצר, דורון נבות, נאווה בן-אור, עמיר פוקס וגיא ורטהיים).