למרות הענישה המחמירה, אין הוקעה חברתית ציבורית לעבירות צווארון לבן. אנשים שיושבים שנים בכלא חוזרים והופכים לחברי-כנסת ורוצים להיות שרים ויש להם גם תוכניות ברדיו – והתקשורת מאמצת אותם אל חיקה".
(השופט בדימוס אמנון סטרשנוב לפאר-לי שחר, "יומן צהריים", רשת ב', 13.5.14)
מה היה דחוף למהדורה המרכזית של חדשות 2 לבדוק שלשום, ביום הקראת גזר דינו של אהוד אולמרט, את היערכות השב"ס לכליאתו? מה אכפת לנו בשמונה ו-13 דקות בערב, לאחר יום התשה פטפטנית, לדעת באיזה כלא ישוכן הנידון הטנטטיבי, או לא ישוכן, עם מי יתגורר או לא יתגורר ואיזה תחקיר שב"כי יעברו סוהריו ואולי גם חבריו האסירים כשיתברר אם בכלל יהיו לו חברים אסירים ומי יהיו בדיוק?
מה דחוף לנו לבקר בתא כלא שבדומה לו או בשונה ממנו יתגורר או לא יתגורר לפרק זמן בלתי ידוע ראש הממשלה לשעבר? וכל זה כפוף להחלטת בית-המשפט העליון בערעור שעוד לא נכתב ועל כן טרם הוגש. מה גם שעדיין עומדת למנהיג לשעבר הזכות לבקש לדחות את ביצוע עונשו עד תום הליכי הערעור. ובכל מקרה, המועד המוקדם ביותר שבו יהיה על אולמרט המורשע להתייצב בכלא יחול לא לפני ה-1 בספטמבר.
השאלה המסקרנת כרגע היא מה יעשו כלי התקשורת, ובראשם ערוץ 2, כשיגיע בעוד ארבעה חודשים או הרבה יותר זמנו של אולמרט להתייצב לריצוי מאסרו. האם יכינו כתבה חדשה או יביאו בשידור חוזר את זו שכבר שודרה? ומה יקרה אם ישתבשו העניינים וגזר הדין יתהפך בערכאת הערעור ואיתו יבוטל עונש המאסר? האם ישדרו בשידור חוזר את הכתבה על סידורי הכליאה רק כדי להמחיש איזו חוויה עומד האסיר מס' 2 שלנו להחמיץ?
מה אכפת לנו איך נראה יומו הראשון של אסיר בכלא, גם אם הוא שר בכיר, נשיא בנבצרות או ראש ממשלה שלא יודע מה קורה סביבו? ולמה לבזבז 35 שניות יקרות על המונולוג השגור של רוני ליבוביץ', שודד הבנקים הסדרתי שהפך בתקשורת למנטור של אח"מים שסרחו ולפרשננו לענייני כליאה?
רוני ליבוביץ', "האופנובנק", מייעץ לאסירים מפורסמים ב"ידיעות אחרונות", 7.12.11
כשנכנס משה קצב לכלא, נתן לו השודד הפילוסוף טיפ חשוב, היישר מעל עמ' 4 של העיתון של המדינה: "הוא צריך להסתכל לאסירים בגובה העיניים", פסק. ייתכן שהטיפ הזה יועיל גם לנשיאים ולחברי ממשלה השוהים לעת עתה מחוץ לחומות הכלא – ולא רק לאסירים להסתכל בגובה העיניים, אלא גם לאסירים משוחררים ולאסירים לעתיד. ליבוביץ' העריך כי מאחר שהנשיא קצב ביצע עבירות מין, צפויה לו קבלת פנים עוינת, וכדאי "שלא ידחוף את האף לשום דבר כדי להימנע מצרות". חבל שקצב לא שמע בעצתו כמה שנים קודם להרשעתו, עוד כשהיה כלוא במשרד התיירות ובבית הנשיא.
הפעם הגיעו אנשי חדשות 2 אל ליבוביץ' ראשונים, וגבו ממנו בלעדית תיאורים פלסטיים של הלילה הראשון בבית-הסוהר:
אחרי שתיטרק דלת הכלא בקול טריקה רמה ואחרי שהוא יריח את הריח של הכלא המיוחד והמבאס, הוא יהיה כולו לבד [...] והוא יהיה כל-כך בודד, אתה לא מבין את הבדידות הזאת".
עכשיו אני מתחיל להבין.
החרטה משחררת
כיוון שרוני ליבוביץ' לא בחר באלמוניות בעת צאתו מן הכלא, כדאי לרענן את הזיכרון בפועלו, שהיה למעין מפעל חיים. ליבוביץ', שדבק בו הכינוי "אופנובנק", היה שודד בנקים סדרתי, ורק מזל הוא שלא הרג ולא פצע עובדים ועוברי אורח בסניפי הבנק ששדד כשהוא חמוש באקדח סמית וסון קטלני.
כך תוארה בנימוקי החלטת בית-המשפט העליון בערעורו של ליבוביץ' על חומרת העונש עמדת המדינה כלפיו, כפי שהוצגה על-ידי הפרקליטה נאוה בן-אור:
הגברת בן-אור עמדה בהרחבה על החומרה הרבה שבעבירות בהן הורשע המערער – מספרם הרב של מעשי השוד, התכיפות בה בוצעו והתכנון והאימונים שקדמו לביצוע כל אחד מהם. במיוחד הדגישה – ובדין – את השימוש בנשק חם במהלך מעשי השוד. היא מאמינה למערער שבלבו פנימה ביקש להימנע מכל פגיעה בנפש, אך אין להתעלם מהדרך בה נקט בפועל, היינו שימוש באקדח טעון, בעל קליבר ניכר, שממנו ירה המערער בעשרה מתוך עשרים ושניים מעשי השוד".
"במעשה השוד החמישי, שאירע ב-26.4.90", נכתב בהחלטת הרכב שופטי העליון (המשנה לנשיא מנחם אלון, השופט אליעזר גולדברג והשופט יעקב מלץ), "הצמיד המערער את האקדח לגופה של הכספרית שעבדה בסניף הבנק הנשדד, על מנת לזרזה ליתן לו את הכסף שבחזקתה. באופן דומה, במעשה השוד השביעי, שאירע ב-13.5.90, איים המערער על כספרית מבוהלת, 'אני יורה, זה שוד', כשהוא מכוון אליה את האקדח.
"היריות הפכו לו, למערער, עניין שבשגרה, ודומה כי משהרגיל המערער עצמו לירות באקדח, נעשה לבו גס בדבר. לו היה המערער ממשיך ומבצע מעשי שוד, סופה של גסות לב זו מי ישורנה. עוד יש להוסיף כי בשניים ממעשי השוד לא הסתפק המערער בנטילת כספי הבנק, אלא הוסיף ונטל כספים מלקוחות הסניף".
בזכות החרטה העמוקה והאישית שהביע בפני נפגעיו ובגלל החזרת כל הכספים שנשדדו, זכה ליבוביץ' בהפחתת עונשו ל-14 שנות מאסר, שמהן ריצה 8 שנים.
הוא עוד ישוב
הקשר בין העיתון הכתוב של המדינה והעיתון המשודר של המדינה לבין האופנובנק ראוי לתשומת לב מיוחדת. באמצעות פושע בדימוס, פושע מחמד, אם תרצו, יכולים המסקרים לבטל היררכיות, להסיר סרגלי מוסר וליצור גיבורים ריקים שגבורתם בסיפורם יוצא הדופן.
דמותו של האופנובנק מאפשרת קיום גשר דמיוני בין העולם החופשי לבין חיי הכלא והאסירים המפורסמים – בפשעם, בפרסומם או במעמדם הגבוה – הנכנסים ויוצאים בו. נבחר הציבור שסרח, השר החמדן, הכוכב שהטריד, איש הכספים שהונה את אלה שנתנו בו אמונם. הכלא הוא מראית עין של השוואת תנאים, אבל שם כמו בחוץ מתקיים מדרג היררכי ברור. כך או כך, הטיפ המומלץ למי שנמנה עם הציבור ההגון הוא שלא להגיע למצב שבו יזדקק לטיפים של ליבוביץ', שיותר משיש בהם ערך שימושי, הם קישוט מתמשך לדמותו הססגונית כביכול, הטבלואידית במובהק.
אם דלת הכניסה לעולם העונש היא ההכחשה, הרי דלת היציאה ממנו היא החרטה. על כל מעבר באחת מן הדלתות יכול הטבלואיד לעשות סיבוב תקשורתי מלא. החשד, העונש, הווידוי, החרטה, ההתרסקות, החזרה הגדולה. הגשר בין העולמות מאפשר ניידות גבוהה. היום זמר, מחר עובד במתפרת הכלא, מחרתיים ממלא את קיסריה בשירי כלא. היום נשיא, מחר עובד האגף התורני; היום משרת בעבודתו כחשב, מחר חושב בעבודות שירות. את אהוד אולמרט אפשר להגדיר לפי גישה זו כנמצא בין תפקידים. כך או כך, הוא עוד ישוב. מעבירות צווארון לבן אפשר גם לחזור לחיי צווארון לבן.
רוני ליבוביץ', "האופנובנק", מעניק טיפ לאולמרט, חדשות ערוץ 2, 13.5.14
השופט אמנון סטרשנוב הציג אבחנה משכנעת של הסיבה להנצחת השחיתות חרף הענישה המכבידה. הוא מייחס זאת לעובדה שגם עבריין מורשע אינו נמחק מן הזירה הציבורית. העובדה שאפשר להיות רגע כאן ורגע שם, רגע אסיר ורגע שר בממשלה, מנחמת. הפיתוי לקחת סיכונים גבוה, הסיכוי להיתפס נמוך, ותמיד אפשר לעשות קאמבק.
הנה, שלא כנשיא המדינה לשעבר, ראש הממשלה לשעבר לפחות לא הורשע בעבירת מין, שנחשבת בזויה הן בעיני האסירים והן בעיני הציבור. הוא בסך-הכל ידע משהו או לא ידע כלום, קיבל או העניק, העלים או שכח. מה בכלל רוצים מאדם כמוהו, שתרם למדינה והוביל עלילות שעוד יסופר בהן?
אהוד אולמרט עלול להתקבל בקצה ההליך המשפטי לתקופת חיים בכלא, אבל זו יכולה להיות רק תחנה, שורה בקורות החיים שלו. את דרכו יאירו מן הסתם ראיונות בעיתונות, הן בתחנת הנפילה וכמובן בתחנת התקומה והשיבה אל מחוץ לחומות. היום הוא עבריין מורשע (עד שהעליון יאמר את דברו), ומחר אדם ששילם חובו לחברה וכולו שאיפה להוביל ולנווט.
גם הקלון – אותה בושה מוסרית שכמוה כגזירת נידוי מן החברה שבערכיה בגד – הופך, בהעדרו, לתעודת יושר. עבירה בלי קלון היא אי-נעימות קלה, זמנית. אם יש קלון, ישקיעו החברים הטובים, עורכי-הדין ויועצי התקשורת במחיקתו. היושר הוא בסך-הכל דרכון נרכש, המאפשר לנושאו תנועה חופשית, בתוקף עד למעידה החד-פעמית הבאה.