"נימפומנית" הוא מקרה מבחן מעניין בתחום ביקורת הקולנוע העיתונאית: סרט רווי מטען נפיץ בשל הנושא, אופן הטיפול בו, אמצעי המבע הייחודיים, הביוגרפיה של הבמאי, מעמדו, עמדותיו, מה שלא תרצו. מי שנדרשו להתמודד עם כל אותם ממדים קונפליקטואליים הם המבקרים, ולרוע המזל, נראה שקרסו תחת המשימה.
על אף פערים משמעותיים בין הביקורות השונות שנכתבו על "נימפומנית" – בטון, בעומק, בכוונות – נתמקד במשותף ובאופן שבו הוא משקף מגמות כלליות בתחום. המדגם שנבחר כולל את רשימות הביקורת של אבנר שביט מ"וואלה" ושל אורון שמיר מ"עכבר העיר", ומהצד השני של מתרס הרצינות והמחויבות, של מבקר "הארץ" הוותיק אורי קליין.
הדבר הבולט ביותר בנוגע לביקורות על "נימפומנית" הוא ההנחות המוקדמות המוצקות שעימן הגיעו המבקרים לאולם הקולנוע. שמיר למשל פתח את רשימת הביקורת שלו באופן הבא: "כל-כך הרבה הובטח לצופי הקולנוע בקשר ל'נימפומנית', סרטו החדש של לארס פון-טרייר: קלטות סקס במקום אודישנים, סצינות מין אמיתיות לחלוטין בהשתתפות שחקנים מפורסמים, ופיצול היצירה בת ארבע השעות לשני סרטים, כדי שהבמאי יוכל לשפוך פנימה את כל הסטיות הסקסואליות הידועות לאדם". שביט היה תמציתי יותר והגדיר את הציפייה המוקדמת ל"סרט חושפני, עתיר כוכבים, סקס ועירום, על נימפומנית".
הבמאי לארס פון-טרייר ושחקנים בסרט "נימפומנית" בהקרנת חלקו הראשון בפסטיבל ברלין, 9.2.14 (צילום: Joe Seer / Shutterstock.com)
אמנם, הדברים לא נולדו בחלל ריק: פון-טרייר עמל על עיצוב מערכת הציפיות הזאת באמצעות מהלכי פרומו מדוקדקים שנמתחו על פני כמעט שנה. הוא העלה אתר שפימפם קטעי סצינות מתוך הסרט, ופירסם סדרה של דימויים שהציגו את השמות הגדולים המשתתפים בסרט בעירום חלקי ופרצוף מעוות מאורגזמה, זאת על אף שרובם כלל אינם נראים בו בסיטואציות מיניות. ואולם, ממבקרי הקולנוע היה אפשר לצפות שיראו מעבר למניפולציה ולא יבוססו בתוכה, מצפים בכליון עיניים שהבמאי יקיים את שלכאורה הבטיח.
וכך, במקום לנסות להבין את תפקידם של הפרסומים המוקדמים הללו בתוך המערך הכולל, שבו הם משמשים רק עוד נדבך לצד הסרט – התייחסו אליהם מבקרי הקולנוע כפשוטם וציפו למצוא אמת בפרסום. זהו פספוס כפול, משום שהתבוננות ביקורתית במהלך הפרומו היתה עשויה לסייע בפענוח מכלול היצירה. קריאה אפשרית אחת שלו היא לראות בנסיונו של פון-טרייר להטעין את הצופה בציפייה מוקדמת, אספקט ממזרי של הטענה המובעת בסרט ולפיה הסדר החברתי הקיים משמר עצמו על-ידי מערך קשוח של דעות קדומות, המסייע למקם "חריגים" כמו הגיבורה ג'ו (בגילום שרלוט גינסבורג) מחוצה לו.
אם להתנסח באחת המטפורות שפון-טרייר בחר לסרט – המבקרים, במקרה הזה, בלעו את הפיתיון. לא פלא, לכן, שבתום הצפייה הרגישו מרומים. הבטיחו סרט סקס, אבל הוא לא היה סקסי. הבטיחו פורנוגרפיה, אבל בלשונו הקופירייטרית של שמיר: "אם פורנוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה, אז פרובוקציה היא רק עוד מניפולציה". שביט מציין אף הוא שהסרט חשוד מבחינתו כפרובוקציה בלבד, אך לבסוף מבצע טוויסט בעלילה ומתלונן שתיאורי המין בו אינם מושכים דיים. האמירות הללו מעניינות משום שהן חושפות מוסר כפול של הכותבים. קודם הם התריעו שהסרט עומד לקרוס תחת הפרובוקציה, וכעת הוא לא פרובוקטיבי מספיק.
ואיזה מסכנים הצופים
המקרה של קליין הוא המעניין מכולם. מדובר ללא ספק במבקר הקולנוע החשוב ביותר בעיתונות הישראלית, ולא בכדי. קליין הוא מוסד. חריף, ידען, מקצוען. ועם זאת, ראו את האופן חסר הביטחון – ובה בעת המתנשא – שבו הוא ניגש לפון-טרייר. מתנשא, כלומר כלפי קוראיו. "אין ספק שזו יצירה בעייתית מבחינות רבות", הוא כותב, בלי לנמק או למנות אף אחת מהבחינות הללו. כעבור משפט הוא מוסיף: "פון-טרייר הוא במאי בעייתי וכאלה הם סרטיו".
התנשאות כלפי הקוראים היא אפוא המחלה החמורה ביותר של שלוש הביקורות
זו התנשאות, משום שקליין כמו מוצא צורך לגונן על קוראיו; להזכיר להם באמצעות דיסקליימר שטחי שפון-טרייר הזה הוא, נו, בעייתי. משל נשקפת סכנה שמישהו מהם ישכח חלילה במי מדובר. זו אינה עמדה מנומקת המובעת מנקודת מבט פמיניסטית בנוגע לעיצוב דמויות הנשים של פון-טרייר, כפי שקליין מפטיר אחר-כך, בחצי משפט, אבל לא מוצא צורך להעמיד טיעון שלם בנושא; אם זה היה המקרה, ניתן היה להתמודד עימו בצורה עניינית. לא: זו התאוננות, צקצוק שפתיים.
התנשאות כלפי הקוראים היא אפוא המחלה החמורה ביותר של שלושת הטקסטים הנידונים. ביטויה המובהק ביותר הוא בהנחה המצויה בין השורות ולעתים גם בהן עצמן ולפיה יהיה זה בבחינת נס אם הקוראים יצלחו את כל ארבע שעות ההקרנה בלי להימלט מהאולם.
בהקשר הזה מגדיל לעשות שביט, שכותב על חלקו הראשון של הסרט שהוא עמוס ב"ניימדרופינג אינטלקטואלי ופילוסופי מופרך ומגוחך שיתיש את ההדיוטות ויעורר לעג במביני עניין". שביט, במלים אחרות – הוא אומר זאת בלי להגיד – מבין עניין. ככזה, הוא מרגיע את קוראיו שאינם מביני עניין, שלא הפסידו כלום. מה העניין שהבין? מדוע הוא מגדיר את מבעיו של פון-טרייר כניימדרופינג מופרך? את זאת הוא חוסך מקוראיו.
לא בנויים לקשר
מה שמפליא הוא שבסופו של דבר אף אחד משלושת המבקרים אינו חורץ ביקורת שלילית במובהק. במקרה של קליין ניתן אפילו לומר שההפך הוא הנכון, ואילו אצל שמיר ושביט אפשר למצוא, בצד השמצות על אישיותו הבעייתית של הבמאי (סליחה, אתם מכירים אותו באופן אישי?), גם ניצני הערכה כלפי הסרט וכלפי יוצרו. בחירתם זו ללכת בין הטיפות מעוררת חשד מטריד שהם אינם רוצים להיתפס כמי שלא הבינו את היצירה, אם "תתגלה", לאחר פרסום שאר הביקורות, כאוונגרדית וגאונית. הפתרון, על כן, הוא לא להתחייב.
לחוסר הרצון להתחייב אספקט נוסף – ויתור כמעט גורף מצד המבקרים על הניסיון להעמיד ניתוח של היצירה; כזכור, תפקידה המקורי של ביקורת האמנות. מבין הביקורות השונות שמצאנו על "נימפומנית", רק ברשימתה של נטע אלכסנדר, שהתפרסמה בבלוג שלה באתר "הארץ", ניכר מאמץ לנתח את הסרט בצורה כּוּלית ולהעניק לו פרשנות מנומקת ומקורית. ייתכן שמה שסייע לכך הוא העובדה שהתפרסמה בבלוג, ששיחררה אותה מסכנת ספוילר, ממגבלת המקום שעימה התמודד קליין, או מרודנות הטראפיק והצורך בכתיבה אינטרנטית פופית ומאגניבה שאיפיינה את הביקורות של שמיר ושביט.
בכל שלוש הביקורות האחרות מבליחות לעתים אבחנות מעניינות על הסרט, אך הן נותרות תלושות. כך לדוגמה טוען שמיר שהסרט מציג "חברה אנושית חולה ומזוהמת, בה אנשים התרגלו להתגרות מינית מפרסומות וסרטי חוצות שאמורים למכור דברים שאין שום קשר בינם לבין מין, אבל על אהבה או אפילו אינטימיות אין מה לדבר". זו עשויה היתה להיות אמירה מעניינת, אלא שהכותב לא מסביר כיצד היא באה לידי ביטוי בעלילת הסרט או בבחירות אמצעי המבע הקולנועיים. בפועל, ג'ו הגיבורה דווקא חיה בעולם משל עצמה, שכולל התגלויות מיסטיות ואורגזמות בגיל הינקות בלב יער – כך שמוזר לטעון שההתמכרות שלה למין היא תולדה של חייה בחברת הצריכה. הניסיון להלביש ביקורת חברתית רדי-מייד על טקסט מורכב גרם במקרה הזה למבקר להתעלם מהקורות בסרט.
גם קליין, היחיד שפחות או יותר משחק במגרש הזה, ממאן להשלים את משימת הניתוח. לצד פרשנות קצרה ופסיכולוגיסטית של הסרט כמראה ליוצרו, הוא כותב: "פון-טרייר משתמש בסקס בראש ובראשונה כדימוי לחיים עצמם, אופן ניהולם, ההתמודדות עימם, היכולת או אי-היכולת להשלים עימם ולמצוא בהם מחילה וגאולה". אלא שאמירה זו נותרת בכלליותה, ללא ניתוח של סצינות ספציפיות או מוטיבים בסרט שבכוחם לתקף אותה. מה בעצם פון-טרייר מבקש, לדעת המבקר, להגיד על "החיים עצמם"? הביקורת אינה משיבה על שאלה זו.
את הביטוי הצלול ביותר של הוויתור על היומרה להעמיד פרשנות מנומקת לסרט ניתן למצוא במשפט המבצבץ מביקורתו של שביט. כותב שביט: "ברור שזו [היצירה הקולנועית] פרובוקציה בוטה, אבל לפחות זה עובד". כאילו היתה היצירה מכונה בעלת פונקציה ברורה שניתן להצביע על תקינותה או אי-תקינותה. דיוקן האמן כמכונאי רכב.
הביטוי "זה עובד", המושאל מעולם הסחורות, הוא אחד הממאירים בביקורת התרבות העיתונאית, ונדמה שהוא מבטא פתולוגיה רחבה יותר
האם סרט אמור "לעבוד"? באיזה מובן הוא "עובד"? ואם הוא אכן "עובד", למה זו בכל זאת "רק" פרובוקציה? מדוע היותו "פרובוקציה" סותרת את היותו "עובד"? האם לא ניתן לטעון כי הפרובוקציה, כפי שאלכסנדר אכן מציינת, דווקא משמשת לפריצת גבולות הפוליטיקלי-קורקט? ויותר מכך, האם אין באפשרותה של פרובוקציה לפתוח אופקי מחשבה חדשים ולגרום לנו לראות את החברה ואת המצב האנושי בכללותו מנקודת מבט זרה לנו?
הביטוי "זה עובד", המושאל מעולם הסחורות, הוא אחד הממאירים בביקורת התרבות העיתונאית, ונדמה שהוא מבטא פתולוגיה רחבה יותר: הפיכתה של ביקורת הקולנוע מניתוח בעל עומק ותוקף של היצירה להצבעה פייסבוקית ריקה של "עובד" או "לא עובד", "שווה" או "לא שווה"; בשירות הצופה העצל כמובן.
אמנם, אי-אפשר לצפות מהמבקר שיבריק מדי שבוע, ואופי העבודה המיידי מגביל עוד יותר את יכולת ההעמקה שלו. לכך ניתן להוסיף כמובן את הכרסום במעמד המבקר והדרישה ההולכת ומחריפה לספק כתיבה "סקסית" וקלה לעיכול. אולם כן ניתן לצפות ממבקר הקולנוע שלכל הפחות ינסה, יתיימר.
הביקורות הנידונות מעידות על כך שיומרה, כמו פרובוקציה, הפכה למלה גסה, שהמשמעויות החיוביות שלה נזנחו כליל. אולם ללא יומרה לא ניתן לנסח ביקורת מעניינת באמת: כזאת שמחדשת לקורא, שגורמת לו לראות את הסרט מנקודת מבט חדשה. "נימפומנית" ממחיש זאת בצורה הברורה ביותר, משום שהוא עצמו גדוש ביומרה. לא מן הנמנע שזו בדיוק הסיבה לכך שהפגישה שלו עם המבקרים היתה כה עגומה. במובן מסוים, הוא שובו של המודחק.