במבט ראשון נראה כאילו יש דמיון בין שערי שני העיתונים הנפוצים בישראל: אותו תצלום של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, מרכין ראש, ולצדו אותה ספרה, "6", מודפסת בגופן גדול, ככותרת ראשית. אולם במבט שני מתברר כי בכך מסתכם הדומה בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום". אולמרט, שאתמול נגזרו עליו שש שנות מאסר בגין עבירות שוחד, הוא לא סתם ראש ממשלה לשעבר. אולמרט הוא היריב הוותיק של בנימין נתניהו, אולמרט הוא מי שכיהן כראש ממשלה בפעם האחרונה שנתניהו היה באופוזיציה, אולמרט הוא מי שכיהן כראש ממשלה כש"ישראל היום" הוקם והושק, אולמרט הוא מי שזכה אז, בימים הראשונים של החינמון, לחיבוק חם מ"ידיעות אחרונות". באופן סמלי, הפעם הראשונה ש"ישראל היום" יצא במהדורת שישי היתה כאשר הוסר צו איסור הפרסום מפרשת טלנסקי. היום אותה מהדורת שישי היא שפוגעת יותר מכל במקור ההכנסות של "ידיעות אחרונות".
ביום של ניצחון
"ישראל היום" יוצא גם הבוקר ב"גיליון מיוחד" בן 80 עמודים, כדי שיוכל להקדיש את 30 העמודים הראשונים לגזר הדין של השופט דוד רוזן. כצפוי, הטון אוהד ואחיד. בראש עמוד השער מודגשות המלים הקשות ביותר שיצאו מפי השופט ("בוגד באמון הציבורי"), והביקורת היחידה על גזר הדין ממוסגרת ככזו שמצאה לה מקום אצל "חלק מהתקשורת", ש"התגייסה לקמפיין של מקורבי אולמרט".
כותבי המאמרים הבכירים ב"ישראל היום" מתגייסים למשימה – להעביר לציבור את המסר כי גזר הדין עשה צדק.
"רוזן החזיר למערכת המשפט את כבודה האבוד", כותב מרדכי גילת, תחקירן "ידיעות אחרונות" לשעבר, שהיגר ל"ישראל היום" אחרי שלטענתו, בעיתון של ארנון (נוני) מוזס הצרו את צעדיו, אך מאז לא פירסם אף תחקיר הון-שלטון במקום עבודתו החדש. "העיתון שבשליטת אולמרט וחבריו, המנסה להלך אימים על מקבלי ההחלטות במערכת האכיפה ומחוצה לה", כותב גילת על "ידיעות אחרונות", "לא הצליח להפחיד אותו". בהמשך מאמרו נכנס גילת לנעליו של השופט רוזן וקובע כי אותם "מראיינים ופרשנים" שמאחוריהם הסתתר אולמרט לאורך השנים "פשוט בגדו במקצועם".
"דבריו של השופט אתמול הם מהפכה משפטית-חברתית. הוא חדל מכיבוס המלים וקרא לדברים בשמם", כותב דן מרגלית, מי שהיה חברו הקרוב של אולמרט עד שלדבריו "התפכח" והפך ליריב בוטה. "[...] גזר הדין של השופט רוזן הוא מהפכה מתבקשת. הוא יהדהד שנים רבות ממרום המשואות הזוהרות של בני האור בלי קשר לאולמרט, בלי שמישהו יזכור כי היתה פרשת שוחד של אדם בשם זה. לתפארת מערכת המשפט של ישראל".
ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מצפה להקראת גזר דינו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, משמאל: יחצנו אמיר דן. מימין: עורך-דינו אלי זוהר. 13.5.14 (צילום: יותם רונן)
בעוד ששני המאמרים המוזכרים לעיל נדפסים בכפולה הפותחת של "ישראל היום", מאמרו של הפרשן המשפטי של העיתון, פרופ' אביעד הכהן, נדחק לעמ' 21. אחריו מוקדש עמוד שלם למאמר מאת ד"ר חיים שיין, שרואה בגזר הדין ניצחון לציונות. "אין כוח בעולם שיכול היום להכניע את ישראל, שיכולה לטפל לבדה בכל איום חיצוני הקם עליה", הוא כותב, "אולם מערכת אכיפת החוק ורבים מאזרחי המדינה לא הפנימו את החומרה הקיומית שבשחיתות השלטונית". בהמשך מוסיף שיין: "ביום של נצחון שלטון החוק חשוב להזכיר את תרומת 'ישראל היום', שלא הפסיק לרגע לדרוש את מיצוי החקירות ובירור האישום עד תום. עיתון שנתן גיבוי למערכת החוק, כולל המשטרה והפרקליטות, שהותקפו ללא רחם בכלי תקשורת אחרים. ברור כי מי שתומך בסגירת העיתון מרים יד על היכולת לחשוף את הפנים האפלות והחצר האחורית של הפוליטיקה הישראלית".
יש לברך עיתון הדורש למצות חקירות נגד אישי ציבור בכירים ונותן גיבוי למערכת החוק. אולם את הכבוד וההערכה יש להעניק לעיתון המבצע עבודה עיתונאית שהיא מעבר לפובליציסטיקה, עיתון שמפרסם דרך קבע תחקירים על חשדות לשחיתות של אישי ציבור בכירים. לדרגה זו "ישראל היום" טרם הגיע ("הארץ", לעומת זאת, כן).
כפולת העמודים התשיעית ב"ישראל היום" מופיעה תחת הכותרת "התומכים", ומוקדשת למעשה ל"ידיעות אחרונות". העיתונאית מירי עדן מזכירה רגעים נבחרים ביחסי "ידיעות אחרונות" ואהוד אולמרט. בין היתר היא מתייחסת למאמר שפירסם אתמול נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" ותוהה מדוע לא היתה בו "שום מלה על בית-משפט אמיץ, שאמר באופן צלול שמי שמועל בשליחותו הציבורית – הוא בוגד". תשובה אפשרית: כי בעת פרסום המאמר של ברנע טרם ניתן גזר הדין וטרם נאמר באופן צלול כי מי שמועל בשליחות הציבורית הוא בוגד.
"'ידיעות' תומך כל הזמן במושחתים, ואותנו רוצים לסגור" היא הכותרת שנבחרה לטורו של גונן גינת, המודפס בראש כפולת העמודים. גינת מתפלמס גם הוא עם ברנע, וקובע כי בניגוד לעיתון המתחרה, "'ישראל היום' יצא נגד הגופים בעלי העוצמה המוגזמת במשק מיומו הראשון", כאילו יש דמיון בין העיתון שנהנה מתמיכתו של אחד האנשים העשירים בעולם לבין "דה-מרקר", שיצא ויוצא נגד הגופים בעלי העוצמה המוגזמת במשק כשמאחורי בסך-הכל עמוס שוקן ואוסף האמנות שלו.
מה שהדהים את אולמרט
"בוגד?", שואלת סימה קדמון בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". "גם מי שחושב שגזר הדין מוצדק, ושהכרעת הדין לא הותירה מקום לעונש מופחת, צריך להסכים שהשופט הרחיק לכת". "בוגד?" היא כותרת טורו של שמעון שיפר, המתפרסם בכפולה השנייה של "ידיעות אחרונות". "בגידה היא העבירה החמורה ביותר בספר החוקים הישראלי", מזכיר שיפר. "העבירה היחידה שדינה מוות [...] להאשים את אולמרט בבגידה זו חציית קווים". "למלות הגנאי של רוזן נגד מי שסרח לא היה מקום בגזר הדין", כותבת טובה צימוקי בטור פרי עטה. "[...] השימוש במלה 'בגידה' במדינה הנמצאת תחת איום בטחוני טעון ומיותר".
ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ועורך-דינו אלי זהר, 29.4.14 (צילום: בן קלמר)
טענות דומות עולות מידיעה של יובל קרני, יורם ירקוני ואדוה כהן, המוקדשת לתגובת פרקליטיו של אולמרט ומקורביו (הכוונה למקורביו שאינם עיתונאים ב"ידיעות אחרונות"). "חמור שאדם שעשה דברים למען בטחון המדינה נקרא על-ידי שופט בישראל בוגד", מצוטט "אחד מחבריו של אולמרט". "מה שהדהים את אולמרט אלה הביטויים כלפיו של בוגד, פושע, חזירות. זה סגנון זה?", שואל חברו של אולמרט והשר לשעבר רוני בר-און.
"התבטאויות כאלו לא זכורות מאז משפט קסטנר" היא הכותרת שנבחרה לידיעה נפרדת. המצוטט הוא שר המשפטים לשעבר בממשלת אולמרט וידיד העיתון דניאל פרידמן, שבוודאי זוכר את טיב קשריו של אולמרט עם עו"ד שמואל תמיר, בא-כוחו של מלכיאל גרינוולד, הנאשם בתיק קסטנר. אדם אחר, המוגדר "משפטן בכיר", מצוטט כאומר: "גם אם השופט ביקש להדגיש שמדובר בבגידה באמון הציבור, הרי שעצם השימוש במלה בגידה במציאות הישראלית חמור פי כמה". פי כמה ממה? מהשחיתות? מהבגידה באמון הציבור? לא ברור.
לזכותו של "ידיעות אחרונות" ייכתב כי הוא אינו מציג חזית אחידה במאת האחוזים, כמו "ישראל היום", אלא שומר פינה קטנה בעמודי החדשות, בתחתית עמ' 12 (עם הפניה מהשער), למאמר של יגאל סרנה, המברך על גזר הדין הקשה. "כאזרח שומר חוק אודה כי אני מצפה למפלתו כבר שנים רבות", כותב סרנה על אולמרט, "[...] לכן אני חש כי ה-13 במאי הוא חג הצדק". גם במדור הדעות מתפרסם מאמר, של אריאלה רינגל-הופמן, המברך את מערכת המשפט על גזר הדין. גם הוא זוכה להפניה בשער.
גוזמת הבגידה
"מעריב", שחזר לחיים בדיוק בזמן בשביל לסקר את גזר דינו של אהוד אולמרט, מופיע הבוקר עם שער חריג. המידע המשמעותי ביותר שהתגלה אתמול, משך הזמן שנגזר על אולמרט לשבת בכלא, מוצנע ביותר ומופיע רק באמצע כותרת המשנה לראשית.
"מקורבי אולמרט זועמים על הקביעה 'בוגד'", נכתב בכותרת ידיעה מאת אבירם זינו בכפולה הפותחת של "מעריב". לפי הידיעה, "אחד ממקורביו" אמר כי "המלה 'בוגד' הוצאה מהלקסיקון לאחר רצח רבין, והשופט רוזן החזיר אותה". הטון הביקורתי כלפי רוזן, ולא כלפי ראש הממשלה שסרח ופשע ובגד באמון הציבורי, מאפיין את מאמרי הדעה ב"מעריב" החדש כאילו היה גם עיתון זה חלק מהמערך המכונה "מקורבי אולמרט" (עמודי החדשות בעיתון נקיים יותר מהטיה).
"בתי-המשפט אמורים להיות מרוסנים, מדודים, שקולים, ולא לנהוג כתגרנים בשוק", כותב בן כספית, ומיד ממשיך לפי הקו שהתווה "אחד ממקורביו" של אולמרט: "ראש הממשלה האחרון שכונה כאן בוגד היה יצחק רבין. ובכן, נדמה לי שגם היום, למרות הזמן שחלף והזיכרון שהתעמעם, עדיין אפשר לקבוע שרבין לא בגד. ובכן, נדמה לי שגם אולמרט לא. הוא אולי קיבל שוחד, כבוד השופט, אבל הוא לא בוגד".
את טורו פותח כספית בסיפור המזכיר כיצד התייחס העיתון "דבר" לדוד בן-גוריון: אתמול הגיע אולמרט לבית רמי שביט ("איש עסקים מרכזי ומוכר בקהילייה העסקית הישראלית") כדי לנחמו על מות רעייתו. "לסתותיהם של חלק מהנוכחים נשמטות", משחזר כספית את האירוע. "שעות ספורות קודם לכן נשלח אותו אולמרט לשש שנות מאסר בפועל (ועוד שנתיים על תנאי), כונה 'בוגד' ו'פושע', ונגרר משוח בזפת ונוצות בחוצות העיר. הוא אמור עכשיו לשבת 'שבעה' על עצמו. הוא במצב של ניחום אבלים? מסתבר שכן. אולמרט היה זקוף ושקט, גאה ורגוע. ישב שעה ארוכה, ספג לא מעט טפיחות על השכם ופרגון, והלך. כשעזב, שאלו הנוכחים אחד את השני, וגם את עצמם, ממה עשוי האיש הזה. תשובה הם לא קיבלו".
במדור הדעות של "מעריב" תורמת לילך סיגן את חלקה בקמפיין המקורבים נגד השימוש של השופט רוזן במלה "בוגד". "זה אולי דרמטי וחזק, אבל לא עדיף לומר את האמת? [...] לפעמים נדמה שההקצנה שלנו בהגדרות ובמלים פועלת נגדנו [...] אין צורך להגדירו כ'בוגד' כדי להצדיק ענישה חמורה. לקיחת שוחד היא עבירה מספיק חמורה, ואם העונש יתייחס אליה באופן ישיר, יהיה לכך כוח רב יותר מאשר שימוש בגוזמת הבגידה".
גם קלמן ליבסקינד מבקר את הסגנון של השופט רוזן, אם כי בנימוקים אחרים: "יש לי בעיה עם הכרעות של מאה-אפס", הוא כותב. "[...] היא [הכרעת הדין] שבה והטרידה אותי אתמול כששמעתי את דוד רוזן משתמש ברטוריקה מיותרת ומתלהמת על 'בוגד', על 'פושע', ועל 'עבירות בזויות'. יש משהו בעייתי במסר שעולה מכיוונם של לא מעט עיתונאים ופרשנים שמעודדים בתרועות את רוזן, נהנים מכל התבטאות חריפה שלו, חוגגים כל שנת מאסר שגזר. ואני לא כותב את זה משום שיש לי בעיה עם חומר הדין, אלא משום שאני חושש מהמסר שהאווירה הזו משדרת. מסר שאומר לשופטי ישראל שכדי לזכות באהדת הקהל הם צריכים להיות בוטים, מחמירים וכמעט אלימים במלותיהם, אחרת אין להם מה לעשות במערכת. וזה, גם ממקום של מי שסבור שיש להילחם מלחמת חורמה בשחיתות ובמושחתים, נראה לי מסוכן מאוד".
האליטה עדיין בצד של אולמרט
ב"הארץ", עדיין העיתון היחיד בישראל הראוי לשמו, מוקדש הבוקר חלקו העליון של עמ' 5 למאמר מאת גידי וייץ, "העיתונאי מס' 1", כפי שהגדירה אותו אתמול עמיתתו רויטל חובל.
וגם גידי וייץ, העיתונאי מספר 1, פה pic.twitter.com/Kt2BukysLN
— Revital Hovel (@RevitalHovel) May 13, 2014
בעוד שכספית כותב ב"מעריב" כי אולמרט "ספג לא מעט טפיחות על השכם ופרגון" מאנשי עסקים ישראלים בכירים, בלי לעצור לרגע ולחשוב על משמעות העובדה הזו, שראש ממשלה שהורשע בקבלת שוחד ודינו נגזר לשבת בבית-הסוהר שנים ארוכות מתקבל באהדה על-ידי האליטה העסקית של ישראל, לגידי וייץ יש סיפור דומה, אך עם דגש שונה.
"לפני כשבועיים ובצל ההרשעה הכבדה הוא הגיע להלוויה של הפרקליט המנוח יגאל ארנון", כותב וייץ. "אנשי שלטון וכסף התערבבו בבית-העלמין עם פרקליטי צמרת. אולמרט התקבל בחום ובאהבה מופגנים. 'אם היתה שם קלפי, 90% היו בוחרים בו לתפקיד ראש הממשלה', אמר עו"ד כספי לאחר מכן לאחד מידידיו. שר לשעבר שנכח במקום נטה להסכים לאבחנה הזו. גם הוא הופתע מקבלת הפנים העוטפת, שכמה מיוצאי חלציה הבולטים הצטופפו על ספסל הנאשמים באולמו של השופט רוזן. האליטה עדיין בצד של אולמרט, אך ברחבת בית-המשפט נשמעו אתמול בבוקר קולות שונים בתכלית".
הפרשן המשפטי עידו באום פותח את מאמרו בקביעה כי גזר הדין שהוטל על אולמרט "מרתיע וכבד, אבל לא חריג, לא מתלהם ולא קיצוני. [...] הניסוח החריף שבו בחר השופט דוד רוזן לתאר את חומרתה של עבירת השוחד מעורר אי-נוחות, אך הוא מוצדק. האנלוגיה בין נטילת שוחד למעשה בגידה מכאיבה לשומעים, אך יש לה בסיס במציאות. במקרה של פרשת הולילנד, כנראה פרשת השחיתות המוסדית הגדולה ביותר שידעה ישראל, גם בחירת המלים הזו אינה מופרזת. [...] המעשים בהם הורשע הם בגידה באמון הציבור".
אמיר אורן נוטל לעצמו את תפקיד המלהק, החביב עליו, וממנה את השופט רוזן ליועץ המשפטי לממשלה, שר משפטים או לנשיא הבא של מדינת ישראל.
חריג יחסית הוא מאמרו של יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי, שזוכר לאולמרט חסד. "נקודות האור בפועלו הציבורי, והיו גם כאלה, יידחקו לקרן זווית, ואולי אף ייעלמו. עבורו, זו בוודאי מכה לא פחות קשה מעונש המאסר", הוא כותב.
עדות ראייה
בגליון "גלובס" שנשלח אמש למנויים משובץ איור שהכין גיל ג'יבלי, ובו נראה אהוד אולמרט בבית-המשפט בעת הקראת גזר דינו. אולמרט נראה בו יושב כשראשו מטה, ידיו אוחזות את פניו.
"שפת גופו של אהוד אולמרט שידרה היום (ג') בבית-המשפט חזות של אדם מובס", כותב יובל יועז, שאף הוא היה באולם בית-המשפט. "אם סבל מנדודי שינה בלילות האחרונים, והגיוני שסבל, הדבר ניכר בעיניו. אחרי שהשופט דוד רוזן הנחית עליו את השורה התחתונה – 6 שנות מאסר בפועל, עונש קשה וחמור – נותר אולמרט לשבת באולם כשגבו שחוח קדימה, מבטו נעוץ ברצפה או בוהה בחלל, פניו משתדלות לא להסגיר את הסערה שבוודאי התחוללה בקרבו".
"כאשר שמע אולמרט עצמו את גזר הדין הוא שמר על קור רוח", כותב שלום ירושלמי בכפולה הפותחת של "מקור ראשון". "מדי פעם הוא העיף מבט לעבר פרקליטו, אלי זהר, ואולי חשב על בית-המשפט העליון וקיווה כי משם יבוא עזרו".
"ראש הממשלה לשעבר הקשיב לדברים אך נראה היה כאילו הם לא נוגעים בו", כותב מנגד יורם ירקוני, עד ראייה נוסף. "פעם אחר פעם הוא הוציא מכיסו את הטלפון הנייד שלו, הקיש עליו, וחזר להביט בשופט. המבט האדיש נותר בעינו גם לנוכח החלקים החריפים ביותר בגזר הדין, ולא היו חסרים כאלה".
באותם הבדלי הגרסאות ניתן היה להבחין אצל אותם המתעדים גם אחרי הרשעתו של אולמרט.
בצע כסף
יו"ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר, בבית-המשפט, 13.5.14
ראש הממשלה לשעבר לא היה הבכיר היחיד שדינו נחרץ אתמול. גם יו"ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר, ספג עונש קשה של שלוש שנות מאסר בפועל, קנס של 500 אלף שקל וחילוט של מיליון שקל.
ב"דה-מרקר", שניהל מאבק עיקש נגד דנקנר כשזה היה יו"ר בנק הפועלים, בוחרים להדגיש את דמותו. תצלומו בשער העיתון גדול יותר אף מזה של ראש הממשלה לשעבר והמידע על גזר דינו מודפס ראשון, בעמ' 2. רק אחר-כך מתפנה "דה-מרקר" לדווח על גזר דינם של המורשעים האחרים בפרשה, כולל אולמרט. "פעל מתוך מניע אחד ויחיד – בצע כסף", נכתב מעל הדיווח הנוגע לדני דנקנר, ציטוט מתוך גזר הדין.
ב"גלובס", שרואה את עצמו כעיתון כללי ולא רק כלכלי, מעטר תצלום גדול של אולמרט את עמוד השער. לדנקנר מוקדש כל עמ' 8 תחת הכותרת "מלח על הפצעים". הציטוטים שהוחלט להדגיש מתוך גזר דינו נוחים יותר: "הוא דוגמה חיה למי שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", ו"מדובר במי שנשא בתפקיד מרכזי ונישא במשק הישראלי, וכיום הוא בבחינת שבר כלי מבחינת מעמדו הכלכלי ויכולתו לזכות בתפקיד דומה". זאת, על אף שהכתב, יובל יועז, משלב בדיווחו את הציטוטים הביקורתיים יותר ("הנאשם פעל מתוך מניע אחד ויחיד והוא – בצע כסף").
בשער המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" אין זכר לדני דנקנר, למעט כותרת קטנה בטור צד. הדיווח על גזר דינו מובא בעמ' 3, תחת הכותרת הנוחה יחסית למורשע, "דנקנר הוא שבר כלי מהבחינה הכלכלית". בכותרת המשנה אמנם נכתב כי דנקנר, לפי גזר הדין, "ניצל את מעמדו להזרמת כספי שוחד", אולם בהמשך מובאת תגובתו של של הנידון למאסר, "מעולם לא שילמתי שוחד, האמת תצא לאור".
בשער "כלכליסט", העיתון שבעת המאבק בין נגיד בנק ישראל והמפקח על הבנקים לבין דני דנקנר היה המבקר הבולט והבוטה ביותר של הרגולטורים, מופיע תצלומו של אולמרט בלבד. על דנקנר מדווח בעמ' 5, תחת הכותרת "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא: מה נשאר מחגיגות השכר של דנקנר וקלנר". הדיווח, מאת רחלי בינדמן, תומר גנון וזוהר שחר-לוי, מוקדש לצרותיו הכלכליות של דנקנר (ולאלו של קלנר). מהדיווח עולה בין היתר כי גרושתו תובעת ממנו להחזיר לה 7.5 מיליון שקל. המשפט מתוך גזר הדין של דנקנר, שמופיע בכותרת הדיווח של "דה-מרקר" ("פעל מתוך מניע אחד ויחיד – בצע כסף"), אינו מתפרסם הבוקר ב"כלכליסט".
יתר חדשות היום
א. בסיום טורו ב"הארץ" בוחן יוסי ורטר את סיכויי החנינה של אהוד אולמרט בראי המועמדים לנשיאות המדינה. את הסיכויים הטובים ביותר הוא מייחס לבנימין בן-אליעזר ודליה איציק. ורטר מזכיר כי איציק "נמנתה עם אלה שייחלו לשובו של אולמרט לזירה הפוליטית לפני שנה וחצי, בתקווה שתהיה לצדו". לפני כחודש כתב כאן אלדד יניב דברים דומים.
ב"דה-מרקר" כותבת שרון שפורר על מעשיה של איציק מחוץ לפוליטיקה. איציק, כך מתברר, "משתכרת מאות אלפי שקלים בשנה מחברות ועמותות שבשליטת בעלי הון". לפי שפורר. "איציק היא דירקטורית אצל רמי לוי בשכר של יותר מ-100 אלף שקל בשנה; היא נשיאת מיזם 'ססמה לכל תלמיד' תמורת 240 אלף שקל בשנה (בתוספת מע"מ); והיא מקבלת כמה עשרות אלפי שקלים מתפקידה כדירקטורית בתאגיד מִחזור הבקבוקים אל"ה". "איפה את רוצה שאעבוד?", שואלת איציק את שפורר, "אצל עניים?". מומלץ לקרוא את הכתבה המלאה.
ב. "מדענים: אין דרך לעצור את קריסת הקרח באנטארקטיקה, התוצאות הרסניות", מדווח הבוקר ב"הארץ", בידיעה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס". "המדענים אומרים כי ההתחממות העולמית, הנגרמת מפליטת גזי החממה כתוצאה מפעילות האדם, גרמה לערעור כיפת הקרח, אך ציינו כי ייתכן שגורמים נוספים היו מעורבים". לדעת המדענים, השינוי יביא לעליית פני הים.
גם ב"ישראל היום" מדווח על קריסת הקרחונים, לא עניין של מה בכך בהתחשב ביחס העיתון בעבר לשינויי האקלים בעולם. לפני חודשים אחדים נתן "ישראל היום" במה נרחבת לד"ר גבי אביטל, שהודיע: "צר לי להודיע: העולם לא מתחמם". אילן גטניו מדווח הבוקר על ממצאי המדענים ("הקרחונים העצומים במערב אנטארקטיקה נמסים במהירות ומאבדים קרח רב הנופל לים"), אך אינו מזכיר מהם הגורמים, לדעת המדענים, לשינוי במצב הקרחון.
ג. "סקר: כרבע מאוכלוסיית העולם – אנטישמית", קוראת כותרת ידיעה ב"ישראל היום", המתפרסמת בטור צד בעמ' 31. ב"ידיעות אחרונות" מקדישים לסקר את מרבית עמ' 24. איתמר אייכנר מדווח כי הסקר, שנערך על-ידי הליגה נגד השמצה, דגם 53 אלף בוגרים המייצגים 1.1 מיליארד איש ב-102 מדינות. מידע זה מובא גם בידיעה מאת יורי ילון ויוני הרש ב"ישראל היום", אך לפי אתר הליגה נגד השמצה, הנשאלים מייצגים קרוב לשישה מיליארד איש ומספר האנטישמים בעולם הוא 1.1 מיליארד. נראה שהכתבים העתיקו ישירות מהודעה לעיתונות שקיבלו, בלי לעיין במידע שפורסם באתר הליגה נגד השמצה. מכל מקום, לפי אייכנר, 26% מהנשאלים "נגועים בעמדות אנטישמיות עמוקות ומוצקות", אם כי מהדיווחים לא ברור מה היתה השאלה שהביאה לממצא זה.
עיון באתר הליגה נגד השמצה מעלה כי בפני הנשאלים הוצגו 11 קביעות נגד יהודים, ואדם הוגדר אנטישמי אם השיב כי לפחות 6 מהקביעות הן "ככל הנראה נכונות". הקביעה שזכתה לתמיכה הגדולה ביותר היא "יהודים נאמנים יותר לישראל מאשר למדינה הזו/המדינה שבה הם חיים". 41% מהנשאלים השיבו בחיוב. לעומת זאת, בתחתית הרשימה ניצבת הקביעה "היהודים אחראים למרבית המלחמות בעולם", שזכתה לאישור מצד 23% מהנשאלים.
הסקר מפלח את הנתונים לפי מדינות ואזורים ואף דתות, אך משום מה אינו מתייחס ישירות להשפעה של מידת הקרבה של הנשאל לכיבוש הישראלי על עמדותיו האנטישמיות, וזאת על אף שבשני העיתונים מודגש כי האזור האנטישמי ביותר בעולם, לפי הסקר, הוא רצועת עזה והגדה המערבית (93% מהאוכלוסייה אנטישמים).
ענייני תקשורת
רז שכניק מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי ועדת התוכן של רשות השידור, בראשות היו"ר אמיר גילת, החליטה להוריד מלוח השידורים את תוכנית הרדיו של המנכ"ל יוני בן-מנחם, "מגזין המזרח התיכון".
במדור הדעות של "הארץ" טוען ספי רכלבסקי כי "ישראל היום" אינו עיתון.
ל"גלובס" צורף אתמול המוסף "פירמה". בין היתר פורסם בו ראיון שערך יונתן כיתאין עם עורך "מקור ראשון" אורי אליצור. "הם הבטיחו לי שהם לא יתערבו בתכנים בכלל. חוץ מזה אנחנו מספיק חזקים כדי לעמוד מול לחצים", אומר אליצור. "מי הבטיח?", שואל כיתאין, "המו"ל בארץ (אשר בהרב), נציגי שלדון אדלסון בארץ. הם הבטיחו את זה ויש לי סיבה טובה להאמין להם גם אחרי שדיברתי איתם והסתכלתי להם בלבן של העיניים".
עוד ב"פירמה", ראיון "השתניתי, התרככתי" שערך לי-אור אברבך עם טלי בן-עובדיה. "היתה התערבות, פסלו לך חומרים?", שואל אברבך את בן-עובדיה על התקופה הקצרה שבה עבדה כעורכת אתר "וואלה". "אני לא רוצה להיכנס לזה. מה שהיה היה", היא משיבה.
בשער "גלריה" מדווח על ליהוק לתוכנית הריאליטי "האח הגדול". אתמול, יום גזר דינו של אולמרט, הידיעה הזו היתה הפופולרית ביותר באתר העיתון.