תחת ההפניה "השתיקה המבישה של הברנז'ה", תרם בשבוע שעבר העיתונאי איציק סבן את חלקו לקמפיין המתוזמר היטב של "ישראל היום" נגד הצעת החוק שנועדה למנוע את המשך חלוקתו בחינם. סבן בחר זווית ייחודית, שלרוב אינה נשמעת מכיוונו של החינמון – זו של "הפרנסה". כך הוא כותב:

בדצמבר 2012 יצאו רבים מעמיתי העיתונאים להפגין נגד סגירת ערוץ 10 בעקבות חובות שאליהם נקלע [...] היום, אחרי פחות משנתיים, אותם עיתונאים שהתגייסו להציל את הערוץ ואת עובדיו ולהגן על פרנסתם שותקים אל מול הצעת חוק שמטרתה לסגור את 'ישראל היום', ולעזאזל הפרנסה שלי ושל חברי".

סבן מבקש לאמץ את הנראטיב שסייע לערוץ 10 במאבקיו האחרונים להצלת הערוץ: לאחר שנדמה היה שהטיעונים בעד עיתונות חופשית שאיפיינו את ההפגנות בעשור הקודם הולכים ונחלשים (בין היתר בגלל הפגיעה בעצמאותה של חברת החדשות של הערוץ), החלו לדבר באותה ה"ברנז'ה" שאליה מכוון סבן על הצלת "מקומות העבודה".

כתב "ישראל היום" איציק סבן תוקף את העיתונאים בכלי התקשורת האחרים, "ישראל היום", 7.5.14

הטיעון הזה היה אפקטיבי דווקא כיוון שניסה לטשטש את ייחודו של המקצוע העיתונאי והציג את הכתב, העורך, הצלם, המאייר או המפיק בתור "עובדים", אשר ממש כמו כל פועל של מתפרה בדרום או עובד סוציאלי במרכז, חרדים קודם כל לפרנסת ילדיהם. הגישה הזאת מאפשרת הזדהות ציבורית גם בקרב מי ששוטם את העיתונות ורואה בה גורם אופוזיציוני המתנכר לערכי המדינה, ולפיכך יתקשה לקבל טיעונים בדבר "חופש הביטוי" או "הצלת הדמוקרטיה", אך יוכל להסתפק ב"הבטחת פרנסתם של עובדי הטלוויזיה".

ואכן, בשיא המאבק התפרץ בכאב אחד העובדים בערוץ לעבר אנשי ועדת הכלכלה שישבו ודנו בהצעה לפרוס את חובותיו של הערוץ בצעקות, "ומה עם המשפחות? איך נפרנס את הילדים שלנו?". בהמשך התבצר יו"ר הערוץ אבי בלשניקוב במשרדי האוצר וסירב לצאת "עד אשר יושג הסכם" שיבטיח את הישרדותו של הערוץ; סגנון מאבק האופייני יותר למאבקים הסתדרותיים ופחות לכאלה של עיתונאים, המנסים לקשור את מאבקם לערכים כמו חופש הביטוי.

עיתונאי "ישראל היום" מראיינים את הבעלים, שער "ישראל השבוע", 9.5.14

גם אם נתעלם לרגע מהוולגריות וההפרזה ההיסטרית שבהן התייחס "ישראל היום" אל הצעת החוק (הפקעה של כותרות ראשיות, ראיון לקקני וחסר תקדים עם הבעלים שלדון אדלסון, ניצול עיתונאים למען אינטרסים כלכליים של בעל הבית), דרישתו של סבן שה"ברנז'ה" תצעד מול בית-סוקולוב במחאה למענו ולמען עמיתיו בחינמון נגועה בצביעות בלתי נסבלת, ומעלה תהייה עקרונית ראויה: האם עלינו להילחם למען פרנסתו של כל עיתונאי, בכל מצב?

יש בין עיתונאי "ישראל היום" עיתונאים טובים, העושים את מלאכתם נאמנה ואינם מתערבבים בעיסה העכורה של בעלי הבית. אבל כל עיתונאי החינמון, ובכלל זה גם החזקים שבהם, אחידים בשתיקתם לנוכח העוולות העיתונאיות שמתבצעות בו מדי יום ביומו.

עובדי ערוץ 10 מפגינים מול משרדי הרשות השנייה בירושלים, 29.1.09 (צילום: קובי גדעון)

כאשר נלחמה "הברנז'ה", כפי שמכנה אותה סבן בלעג, למען עיתונאי ערוץ 10, רובם המכריע לא נטלו חלק בשום פעולה אנטי-עיתונאית למען בעל הבית שלהם. זכורים מעט מאוד מקרים של הפקעת המסך לטובת מאבק ההישרדות של הערוץ, ולא ניתן בכלל לדמיין "ראיון מיוחד" של יו"ר ועד העובדים של הערוץ מתן חודורוב עם הבעלים רון לאודר. ביום שבו תפתח מגישה בערוץ 2 בהצגת השאלה, "לאחרונה בניתם מפעל קוקה-קולה חדש, מה משמעות המהלך?", לבעלים של החברה לייצור משקאות קלים מוזי ורטהיים, שהוא גם אחד מבעלי ערוץ 2 – תקום מהומת אלוהים.

גם בימים הקשים ביותר של ערוץ 10, למשל במגזין שישי שבו שודרה ההתנצלות המתרפסת בפני אדלסון, התעשתו העיתונאים ונמנעו מלנצל את השידור למניפסטים פנימיים או למלחמות פנים-עיתונאיות שמעניינות רק קמצוץ מהציבור. למחרת התברר שב"ישראל היום" ניכסו חלק נכבד מהעיתון כדי לנגח את עיתונאי הערוץ ולתמוך בהתנצלות שכפה עליהם המו"ל אדלסון – כמובן, ללא אתיקה או תחושה מינימלית של סולידריות עיתונאית.

איני מתיימר להציג מודל של עיתונאי ששווה להילחם על פרנסתו לעומת כזה שלא יזכה לפריבילגיה. כל איש ינהג לפי מצפונו. אבל במשך רוב ימות השנה עיתונאי "ישראל היום" אינם שמים קצוץ על ה"ברנז'ה" שכעת סבן נוזף בה. למעשה, חבורה שלמה של אנשים המתיימרים להיות עיתונאים ב"ישראל היום", ובראשה הכותבים דרור אידר וגונן גינת, עסוקה שבוע אחר שבוע במלאכת שיסוי וביזוי נגד עיתונאים אחרים, בדרך כלל בלי לבדוק את העובדות לאשורן וכמובן בלי לבקש תגובה. פעמים רבות סגנונם נלוז, על גבול האלימות. האם זאת ה"ברנז'ה" שסבן מצפה שתשמור על פרנסתו?

כמו רבים מחברי, גם השותפים לבמה זאת, אני מתנגד לחוק נגד "ישראל היום", כיוון שאני סולד מחוקים נגד עיתונות, אפילו אם זו עיתונות מחפירה. אבל לצאת ולהפגין למענכם? תודה, אוותר.