"לא זוכר" (עיתונאי ישראלי משיב לשאלה האם שוחח עם הכוכבת ההוליוודית סקרלט ג'והנסון)

שחקנית הקולנוע האמריקאית סקרלט ג'והנסון נולדה בשנת 1984 ועשתה את צעדיה הראשונים בתחום הקולנוע המסחרי לפני שמלאו לה עשר שנים. בגיל 12, אחרי כמה תפקידים מינוריים בשורה של סרטי אולפן מהדרג הבינוני, ליהק אותה רוברט רדפורד לתפקידה המרכזי הראשון, בסרטו "הלוחש לסוסים". בגיל שבו נערות אמריקאיות אחרות נאבקות לראשונה בחייהן במשוואות עם נעלם ובתלאות ההתבגרות המינית, הפכה ג'והנסון לכוכב שביט הוליוודי; כזה שבתוך שנים אחדות הצמיח שובל מזהיר שהוסק בתמהיל המבטיח והרווחי של הפקות עצמאיות, סרטי איכות, זבלוני דרמה רומנטית ולהיטים קופתיים לכל המשפחה.

כתבת השער, שעורכי השבועון שיווקו כ"ראיון זוגי", נולדה למעשה במטה חברת יחסי-הציבור של הפקת הסרט: המראיין הוא איש תוכן מטעם ההפקה, והתמליל הופץ כפריט קידום מכירות לכל דורש

השנה, כשהיא בת 27 ואחרי שעבדה עם וודי אלן, בריאן דה-פלמה, כריסטופר נולאן ובמאים אחרים, יצא לאקרנים סרט הפעולה הקומיקסי "הנוקמים" – שובר קופות שעם הכנסות של כמיליארד וחצי דולר מסביב לעולם, מדורג, נכון לעת כתיבת שורות אלה, במקום השלישי ברשימת הסרטים המכניסים אי-פעם, אחרי "טיטאניק" ו"אווטאר". ג'והנסון מגלמת בו גיבורת-על אקס-סובייטית העונה לשם "האלמנה השחורה".

אירוע נוסף שאירע לכוכבת העולה בשנה שבה נחלה את ההצלחה המסחרית הגדולה בקורותיה הקצרים פקד אותה בעל-כורחה ולמעשה גם בלי שיהיה לה עליו כל מושג. היא העניקה ראיון לשבועון הנוער הישראלי הוותיק "מעריב לנוער", ובו חלקה עם הקורא העברי הצעיר את חוויותיה מצילומי השלאגר.

המונח "העניקה" אינו מדויק. כתבת השער, שעורכי השבועון שיווקו כ"ראיון זוגי" (לצד ג'והנסון מצוטט בה השחקן כריס אוונס), נולדה למעשה במטה חברת יחסי-הציבור של הפקת הסרט: המראיין הוא איש תוכן מטעם ההפקה, והתמליל הופץ כפריט קידום מכירות לכל דורש על-ידי רשת משרדי היחצנות העולמית שנשכרה לקידום הסרט, בתהליך קבוע ונפוץ שיתואר בהרחבה בפסקאות הבאות.

כתב "מעריב לנוער" החתום על ה"ראיון" מעולם לא פגש את ג'והנסון או שוחח עימה. בין השניים מעולם לא נוצר קשר כלשהו, ישיר או עקיף. הוא לא דיבר איתה בטלפון ולא התכתב עימה. תפקידו הסתכם בקבלת התמליל היחצני והתקנתו לדפוס. בעשותו כן, כך עולה מתחקיר "העין השביעית", לקח הכתב חלק בפרקטיקה עיתונאית ותיקה ומוכחשת שבשני העשורים האחרונים הספיקה לחדור לא רק לשוליים הזניחים של התקשורת הישראלית, כי אם גם לכתבות חגיגיות ורחבות יריעה המתפרסמות באופן קבוע ובהבלטה במוספי הדגל של לפחות שניים מהיומונים המרכזיים בארץ.

מכניזם משומן

בין הכתבים והמבקרים המסקרים את זירת הקולנוע הבינלאומי ובין אנשי יחסי-הציבור האמונים על הזנתם קיים ממשק משומן של יחסי קרבה כמעט יומיומיים. אנשי יחסי-הציבור הם אלה האחראים על ההזמנה וההכנסה של המבקרים להקרנות המוקדמות של סרטיהם. במקביל, ובאופן שאי-אפשר להימנע מלכנותו הרמטי, היחצנים הם גם אלה המתאמים את הראיונות והמפגשים הפומביים עם במאים ושחקנים בינלאומיים בפסטיבלים ברחבי העולם ובמקרים הנדירים שהללו מזדמנים לישראל. בלעדיהם, כמעט בלתי אפשרי לקבוע מפגש מסודר עם כוכבי הקולנוע שהם מייצגים – והם מייצגים את כולם.

"אתה לא יכול 'לתפוס' את וודי אלן לשיחה, הכל נשלט על-ידי היח"צ בחו"ל. אתה לא יכול להגיד שעברת בסביבה ו'האם אפשר במקרה להיכנס'. לכתב אין מה להגיד בנושא, הוא בסך-הכל חלק ממכונה משומנת"

את עוגת ייצוג תעשיית הסרטים מחלקים ביניהם באופן קבוע, שכמעט לא השתנה מאז שנות ה-90, שישה משרדי יחסי-ציבור מקומיים. לכל אחד מהמשרדים האלה חוזה ארוך טווח עם אחד עד שלושה מפיצי סרטים – חברות מקומיות שבעצמן חתמו עם אולפני הסרטים בחו"ל על חוזים ארוכי טווח המקנים להן את הזכויות להקרין את סרטיהם בבתי-קולנוע בישראל.

האולפנים, שכל אחד מסרטיהם המרכזיים הוא אופרציה כלכלית עצומה העשויה להניב – וגם לגרוע ממאזנם – מאות מיליוני דולרים, אינם קוטלי קנים. כל חוזה שעליו הם חותמים עם שחקן או במאי מהשורה הראשונה או השנייה כולל, לצד שכר שרוב תושבי כוכב הלכת יגדירו כבלתי נתפס, גם התחייבות ברורה ומפורטת של הידוען לשיתוף פעולה עם מסע יחסי-הציבור של הסרט.

התחייבות זו כוללת לרוב מספר מוגבל של ראיונות אישיים לכלי תקשורת מובילים והפגנת נוכחות בפסטיבלים הבינלאומיים שבהם מוצג הסרט, ובכלל זה השתתפות פעילה במסיבות העיתונאים הנערכות במסגרתם וב"ג'אנקטים" – מעין סדנאות אינסטנט לראיונות שבהן מרוכזים העיתונאים מסביב לשולחנות בקבוצות של חמישה עד עשרה; כל שולחן זוכה לביקור בן כמה דקות עד חצי שעה מהכוכב, המאפשר לכל עיתונאי להציג שאלה או שתיים בנוגע לסרט החדש, בדרך כלל בניטורו הצמוד של איש יחסי-ציבור, המבטיח שאיש לא יפר את הכללים ("כמו קאפו", מאבחנת אשת יחסי-ציבור ותיקה).

במערכת הזאת, כתבי הקולנוע הם החוליה האחרונה, זו שאמונה על תיווך אבק הכוכבים לציבור הרחב, שאת תשומת לבו וכיסו מבקשים האולפנים לכבוש. באופן טבעי, האולפנים ובאי-כוחם במשרדי יחסי-הציבור בארץ ובעולם יעשו כל שביכולתם כדי שהחומר שיימסר לתקשורת יסונתז כך שימלא באופן היעיל ביותר את מטרותיו של מסע קידום המכירות. במקביל, אין להם אינטרס להותיר את העיתונאים עם חצי תאוותם בידם. הדרך שבה הם עושים זאת היא מלאכת מחשבת של ריצוי, סחר-מכר ואיזון בין שביעות רצונם של תאגידים חובקי עולם ומגלגלי מיליארדים ובין רצונותיה ודרישותיה של קבוצה קטנה של עיתונאים מוחלשים בתחום סיקור שבשנים האחרונות מקוצץ הלוך ושוב.

איך הם עושים את זה? "השיטה עובדת ככה", אומר עיתונאי תרבות מרכזי, המכיר את תחום סיקור הקולנוע לפני ולפנים. "הסרט מגיע לישראל. יחסי-הציבור של הסרט בחו"ל יוצרים קשר עם היחצנים בארץ ומספרים להם מה הסחורה שהם יכולים לחלק לכתבים המקומיים. נגיד, 'לסרט 'טיטאניק' יש לנו אופציה לראיון טלפוני עם הבמאי ועם אחד השחקנים, ויש לנו כך וכך מקומות לג'אנקט ולמסיבת העיתונאים'. לפעמים יש מקום לאחד, לפעמים ליותר.

"היחצן מקבל את העוגה, והוא מחליט איך לחלק אותה. הוא פונה לכלי התקשורת ומעניין אותם במה שיש לו להציע – ואם זה בחו"ל, הוא בודק אם הכתב שלהם שם זמין. ברגע שהם מאשרים, היחצנים מתווכים בין העיתונאי הישראלי ליח"צ הבינלאומי – ורק אחרי האישור, העיתונאי יכול לבצע את הראיון".

וכתב לא יכול להגיע לפסטיבל בכוחות עצמו ובאמצעות תעוזה עיתונאית, קשרים או קסם אישי לסחוט ראיון מכוכב?

"לא. כל הדברים האלה מאוד מנוטרים. אתה לא יכול 'לתפוס' את וודי אלן לשיחה, הכל נשלט על-ידי היח"צ בחו"ל. אתה בא, אחרי שהרמת טלפון או שלחת מייל מראש, אתה מזדהה – ומכניסים אותך. אתה לא יכול להגיד שעברת בסביבה ו'האם אפשר במקרה להיכנס'. לכתב אין מה להגיד בנושא, הוא בסך-הכל חלק ממכונה משומנת".

עיתונאות גנרית

מאחר שזמנם של הכוכבים מוגבל ומאחר שלא כל כלי התקשורת בעולם מסוגלים לשגר לפסטיבלים הבינלאומיים שליח שיפגוש את הפרזנטורים בגוף ראשון, הגו האולפנים הגדולים קיצור דרך שנועד להקל על כלי התקשורת הקטנים להשתתף גם הם בסיקור הקמפיין לקידום הסרט: הראיון הגנרי. "גנרי", מבאר מילון אבן-שושן, הוא ההפך מפרטי; "כללי", ובהשאלה מתחום המחשבים – "מתאים לכל היישומים". הראיון הגנרי כשמו כן הוא: מתאים לכל היישומים העיתונאיים הקיימים.

ההיגיון העומד מאחורי ההמצאה היחצנית רבת ההשראה הזאת פשוט: אמנם אי-אפשר לדרוש מכוכב הקולנוע להעניק ראיון לכל כלי התקשורת הקיימים בעולם, אך אפשר לחייב אותו להתראיין פעם אחת, אצל נציגים של ההפקה, או פשוט להלחים ראיון מהדברים שהוא אומר בג'אנקטים ובמסיבות עיתונאים, ולדאוג שהראיון-מטעם יעמוד לשימושו של כל כלי תקשורת שיחפוץ בו: קיקיוני, כזה שנקלע לקשיים ואינו יכול לשלוח כתבים לפסטיבלים בינלאומיים, או כזה שעורכיו אינם מקפידים במיוחד על איכות החומרים המתפרסמים בו. כך התגלגלה הכוכבת ההוליוודית סקרלט ג'והנסון אל ראיון השער המפוקפק בגליון ה-9 במאי 2012 של השבועון "מעריב לנוער".

הבמאי דני לרנר (צילום: Original Work, רשיון cc-by-sa 3.0)

הבמאי דני לרנר (צילום: Original Work, רשיון cc-by-sa 3.0)

דני לרנר הוא במאי ישראלי מוערך (סרטו "ימים קפואים" זכה בפרס המרכזי בפסטיבל חיפה בשנת 2005) וכתב קולנוע ותיק ב"מעריב לנוער". הוא גם האיש החתום על אותו "ראיון זוגי" מפוברק עם ג'והנסון ועם השחקן כריס אוונס, שכמה שבועות לפני פרסומו בשבועון הנוער כבר הופיעו ציטוטיו בשפת המקור באינספור אתרי זבל בתחום התרבות והבידור. "מה זה משנה?", הוא אומר בתשובה לשאלה האם ומתי הזדמן לו לשוחח עם שני הכוכבים.

"אני מבין מהשאלות שלך שאתה לא מבין שום דבר בתחום", הוא אומר כשהוא נשאל מה היה חש כקולנוען אם כך היו מסקרים את סרטיו. "יש ראיונות שאתה עושה עם אנשים שאתה מדבר איתם, יש ראיונות שאתה מוזמן לחו"ל ואתה מראיין, ויש ראיונות כתובים שנשלחים אליך מחברות הסרטים – ככה זה בכל עיתון", הוא מסביר. "לא זוכר", הוא מפטיר כשהוא נשאל שוב אם אי-פעם שוחח עם הכוכבת ההוליוודית הנוצצת שראיון השער עימה נושא את שמו.

מדינה קטנה, שוק קטן

אחד הכתבים הצעירים של "מעריב לנוער", בן 16, התנסה זה מכבר גם הוא בסגנון העבודה של השבועון. "לא באמת ריאיינתי אותם, אני מקווה שזה ברור", הוא מקדים ואומר כשהוא נשאל על אודות שניים מהראיונות שפירסם לאחרונה בשבועון, עם השחקנית הבריטית הצעירה לילי קולינס ועם הזמר-שחקן אדם למברט, פליט "אמריקן איידול". "כאן ספציפית נמסר לי תמלול של מסיבת עיתונאים, ואת השאלות-תשובות הוצאתי משם", הוא מסביר.

תמליל ה"ראיון" עם למברט, מספר הכתב הצעיר, נמסר למערכת השבועון על-ידי מחלקת יחסי-הציבור של חברת התקליטים המפיצה בישראל את אלבומו החדש של הזמר, שלרגל צאתו פורסמה כתבת השער. "הם מעבירים את זה ל'מעריב לנוער', למי שאחראי שם על התוכן, והוא בעצם מי שמציע לי לעשות את הכתבה. יש לי את הקובץ של מסיבת העיתונאים באנגלית, ואני בוחר במה להשתמש".

שער "מעריב לנוער". ראיון בלי פוזות עם הזמר אדם למברט

שער "מעריב לנוער". ראיון בלי פוזות עם הזמר אדם למברט

"השגת ראיונות עם אמנים בינלאומיים, במיוחד היום, היא דבר מאוד-מאוד קשה ולא מובן מאליו", מסביר חיים רייכנטל, איש המחלקה הבינלאומית בחברת התקליטים הליקון, שהחברה המתחרה בה, NMC יונייטד, היא זו המייצגת בישראל את למברט. "ישראל היא מדינה קטנה עם שוק קטן, ויש מצבים שבהם כלי תקשורת אומרים 'או.קיי, אנחנו נוותר על הראיון, אבל אנחנו כן נקבל מכם בבלעדיות את הסוג הזה של התמליל או ה'ראיון' הזה' – במרכאות אני אומר – הדבר הכי קרוב לראיון שאפשר לקבל. הם לוקחים את זה, והם יכולים לקרוא לזה איך שהם רוצים, 'ראיון מיוחד' או 'ראיון בלעדי' או ואטאבר".

למרות הרושם הכללי שנוצר אצל הכתב הצעיר של "מעריב לנוער", רייכנטל מבקש להבהיר כי הוא ועמיתיו למחלקה מקפידים להעביר לעיתונאים רק ראיונות שביצע גורם מוסמך מטעם ההפקה. "תמלילים של מסיבות עיתונאים אנחנו לא מעבירים אף פעם", הוא אומר. "אני עובד פה 15 שנה, ומעולם לא קיבלתי להעביר תמליל כתוב של ג'אנקט. בדרך כלל החומרים היחידים שיש הם או [ראיונות] בווידיאו או תמליל ממש כתוב, שנעשה עם אמן". היחצנים מתחום הקולנוע, מתברר, אינם כה טהרנים.

חומרי עיבוי

שורה של אנשי יחסי-ציבור המועסקים ברובם של ששת המשרדים המייצגים את מפיצי סרטי הקולנוע הזרים בישראל אישרו בשיחות עם "העין השביעית" כי הם אכן מעבירים בקביעות חומרים "גנריים" לעיתונאים, ובכלל זה תמלילי שאלה-תשובה עם כוכבים, ראיונות וידיאו קצרים (שנועדו לשמש חומר גלם גם לתוכניות טלוויזיה ואתרי אינטרנט), פרוטוקולים של מסיבות עיתונאים וקטעים נבחרים מתוך ג'אנקטים. רוב היחצנים שעימם שוחחנו ביקשו להדגיש כי ההחלטה כיצד להציג חומרים אלה בפני קהל הקוראים שמורה לכתבים ולעורכים.

"יחצנים מציעים לי לקחת טקסטים גנריים כבר שנים", מעיד עיתונאי תרבות. "אם הייתי רוצה, הייתי יכול כל שבוע לפרסם ראיון כזה"

"יחצנים מציעים לי לקחת טקסטים כאלה כבר שנים", מעיד עיתונאי תרבות המחזיק בתפקיד מרכזי בכלי התקשורת שהוא מועסק בו. "אם הייתי רוצה, הייתי יכול כל שבוע לפרסם ראיון כזה", הוא מעריך, ומצהיר כי הוא מסרב באופן עקרוני לקחת חלק בהתנהלות הזו. עיתונאי אחר מצא עצמו תורם בעל-כורחו לתעשייה הגנרית: "קרה לי פעם שישבתי בג'אנקט ושאלתי שאלות כשעל השולחן היה מונח טייפ של היחצנים, ואחר-כך ראיתי את השאלות והתשובות שלי מככבות בראיונות גנריים מסביב לעולם", הוא מספר.

"אנחנו הרבה פעמים מעבירים לעיתונאים ג'נריקס, כל מיני ראיונות שהיו עם כל מיני כוכבים בחו"ל", מאשרת אשת יחסי-הציבור הוותיקה עטרה ישראלי-עזריה, העומדת בראש המשרד המייצג בישראל את המפיצים של סרטי תאגיד הבידור האמריקאי האחים וורנר. לטענתה, לא קרה עדיין שראיון גנרי שמסרה לכתב זכה למסגור של "ראיון בלעדי" או "אישי".

"כל אחד יכול לעשות עם החומר הגנרי מה שהוא רוצה", היא מרחיבה. "אתה יכול בהחלט להרים כתבה מאוד-מאוד יפה מהגנרי, פלוס קצת חומרים שאתה מקבל, וזה לגיטימי לחלוטין. וזה טוב". לדבריה, עיתונאים משתמשים בחומר מסוג זה בעיקר לשם "עיבוי" ראיונות דלים או קצרים מדי עם מרואיינים מפורסמים, שלרוב מקדישים לראיונות האישיים עימם לא יותר מכמה דקות. האם ייתכן מצב שבו כתב יכניס את הציטוטים הגנריים אל בין מרכאותיהם של הציטוטים שליקט בעצמו? "התשובות של הכוכב זה התשובות של הכוכב, אני לא מאמינה שמישהו ישתמש בגנרי לזה", היא אומרת.

"חברות הסרטים בחו"ל מספקות לנו ראיונות גנריים עם שחקנים או יוצרים", מוסיפה אשת יחסי-הציבור כרמל רבינוביץ', שיחד עם אריה ברק מייצגת את סרטי שפירא, את מתחמי יס-פלאנט ואת חברת פורום-פילם, המפיצה בישראל, בין היתר, את סרטי קולומביה, טריסטאר, MGM, פוקס ודיסני. "אלה חומרים שמיועדים לעיתונות כחומרי רקע", היא אומרת, "והעיתונאים בהחלט יכולים להשתמש בציטוטים מהם". גם רבינוביץ' מדגישה כי אין מדובר בחומרים שנועדו להתפרסם כ"ראיון אישי". יחצנים אחרים, שסירבו להיות מצוטטים בכתבה זו בשמותיהם, אישרו כי גם הם נוהגים למסור לכתבים חומרים מסוג זה דרך קבע.

תא הכתבים הזרים

קו דק עובר בין השימוש בתמלילים גנריים לבין המרחב העיתונאי העמום של מסיבות העיתונאים והג'אנקטים. מסגור של טקסט גנרי כ"ראיון אישי" הוא הטעיה גסה על-פי כל קנה מידה, אך מה דינו של מפגש עיתונאים שבו נכח הכתב בעצמו, ואולי אף זכה לשאול שאלה? האם הקִרבה הנוצרת להרף עין בינו ובין כוכב הופכת את הסיטואציה אוטומטית ל"ראיון"? ומה אם עיתונאי אחר שאל את השאלה שהכנת מראש בבית? ואם כל מפגש עיתונאים רב-משתתפים הוא ראיון, ואם מותר "לעבות" ראיון בחומרים גנריים, האם באמת משנה אם העיתונאי נכח באירוע בעצמו או הסתייע בעמית, באיש יחסי-ציבור או בשידור של האירוע בטלוויזיה או ברשת?

העמימות הזו, המכשירה הצגה של חומרי קידום מכירות כסוגה עילית של עיתונות, היא אינטרס ברור של האולפנים ושל גופי יחסי-הציבור המשרתים אותם, אך כדי שתישא פירות של ממש היה עליה למצוא פרצה שתאפשר לה להיספג במערכת ההפעלה של כלי התקשורת. יאיר רוה, מבקר הקולנוע הוותיק של "פנאי פלוס", סבור כי הנורמה הזאת התפשטה ברחבי העולם בתיווכו הנדיב של ארגון עיתונאים בינלאומי שאנשיו יושבים בלב לבה של בירת הקולנוע העולמית – תא הכתבים הזרים של הוליווד (HFPA).

הזמרת מדונה בטקס "גלובוס הזהב", ינואר 2012 (צילום: ג'ן דירינג דייוויס, רשיון cc-by-2.0)

הזמרת מדונה בטקס "גלובוס הזהב", ינואר 2012 (צילום: ג'ן דירינג דייוויס, רשיון cc-by-2.0)

תא הכתבים הזרים של הוליווד, שבו חברים כיום כ-90 איש, אינו רק ארגון מקצועי המאגד כתבים זרים המסקרים את תעשיית הקולנוע האמריקאית. כוחו יוצא הדופן של הארגון נובע בראש וראשונה מהעובדה שזהו הגוף האמון על הפקת טקס "גלובוס הזהב" ועל חלוקת הפרסים בו – מיזם המניב יותר מ-20 מיליון דולר בשנה ממכירת זכויות השידור ומפרנס את אלה מבין חברי התא הממלאים תפקידים רשמיים בגוף ובטקס, הממותג זה שנים כזה המבשר על זהות הזוכים בפרסי האוסקר.

חברות בתא העיתונאים הזרים אינה רק מאפשרת לכתב הזדמנות להכנסה קבועה והשפעה על תהליך המלכת המלכים בתעשיית הקולנוע, אלא גם מעניקה לו פריבילגיה מקצועית שאינה זמינה ליתר הכתבים: חברי ה-HFPA זוכים לג'אנקטים מיוחדים, להקרנות ולמסיבות עיתונאים פרטיות, ללא נוכחות של כתבים מחוץ לשורות הארגון, כראוי לעיתונאים שאינם רק מסקרים, אלא גם מחלקים כיבודים.

אלא שבמקרה של תא הכתבים הזרים, העיתונות היא לעתים רק תירוץ. "רובם לא באמת עיתונאים, אלא סוג של מלחכי פנכה", טוען רוה. כל שנדרש כדי לשמור על מעמדך כחבר בתא הכתבים הזרים הוא מגורים בדרום קליפורניה והוכחה לכך שפירסמת לפחות ארבע רשימות הקשורות איכשהו לקולנוע בכלי תקשורת כלשהו במדינת מוצאך, גם אם הוא כלי תקשורת קטן או שולי. הנציגה הישראלית בארגון, החברה בו כבר יותר מחמישה עשורים ואף כיהנה בעבר כנשיאתו, היא עיתונאית בירחון "עולם האשה". אבל לא תמיד היא היתה כזאת.

חלוצת הז'אנר

"ג'ודי סולומון היא חלוצת הז'אנר בישראל", אומר רוה. את סולומון, שמלאו לה לא מזמן 80, הוא פגש לראשונה בשנת 1999, כשנשלח לניו-יורק במסגרת עבודתו ב"מעריב". גם סולומון כתבה אז ל"מעריב", ובפגישה ביניהם, שאת רשמיו ממנה העלה רוה על הכתב, היא דרשה ממנו, לדבריו, שלא לפלוש לטריטוריה שבה היא מסתובבת מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת (יצוין כי בשיחה עם "העין השביעית" אמרה סולומון כי אינה מכירה אדם בשם יאיר רוה).

תחום ההתמחות של סולומון הוא ראיונות רחבי יריעה עם כוכבים הוליוודיים. בכל גיליון של "עולם האשה" מופיעים שניים או שלושה מהם, לעתים קרובות עם כוכבים מהשורה הראשונה. הראיונות בנויים על-פי פורמט קבוע: הקדמה קצרה על סרטו החדש של הכוכב, ולאחריו מקצה ארוך של שאלות שרובן מהזן האוורירי ("מי אתה באמת?", "איזה בושם את אוהבת?"), מלוות בתשובותיהם האווריריות של המרואיינים.

בפברואר 2006, אז עדיין כתבה סולומון ל"מעריב", הקדיש לה רוה פוסט בבלוגו, "סינמסקופ", ובו תיאר את שיטת העבודה הקבועה שלה כפי שנחשף אליה בימיהם המשותפים בעיתון: סולומון, לצד עשרות מעמיתיה לתא הכתבים הזרים, נפגשת עם כוכבים במסגרת מסיבות העיתונאים ומקצי הג'אנקט הפרטיים של הארגון. המפגש מוקלט, וההקלטה נשלחת לתמלול. את התמליל באנגלית, הוסיף וכתב רוה, שולחת סולומון לעורכיה בארץ – והללו מתרגמים אותו, ומתוך בורות גם משבצים בו לעתים קרובות מיני שגיאות ופרכות.

בשיחה עם "העין השביעית" הוצג בפני סולומון מדגם של שלושה ראיונות פרי עטה מהשנה האחרונה, שבכתב-העת הוצגו כ"ראיון בלעדי", "ראיון לג'ודי סולומון" ו"ראיון אישי ונשי" – עם מדונה, רוברט דאוני ג'וניור ומריל סטריפ (בהתאמה). לפחות כמה מהם, מתברר, כלל אינם ראיונות. "ריאיינת אותם אחד-על-אחד?", נשאלה סולומון. "אחדים אתה מראיין אחד-על-אחד, ואחדים זה פרס-קונפרנס", השיבה.

כשהתבקשה לפרט באילו משלושת המקרים שלעיל נפגשה עם המרואיין באופן אישי ובאילו מהם לא, השיבה: "אני לא אענה לך. אני לא כותבת שזה היה אחד-על-אחד, ואני לא כותבת שזה פרס-קונפרנס. החומר שלי זה החומר שלי, ואני אחראית לכל מה שאני אומרת. אם אני כותבת שזה ספיישל – אז זה ספיישל". עורכיה של סולומון השיבו על השאלה הזאת במקומה: מבין שלושת ה"ראיונות", הודו בירחון בתגובה לפניית "העין השביעית", שניים משקפים למעשה מסיבות עיתונאים, ולא ראיון אישי – הכתבות על סטריפ ועל דאוני ג'וניור.

כשסולומון נשאלת מה גורם לכוכבים עולמיים מהשורה הראשונה לפנות זמן לראיון שיתפרסם בכלי תקשורת לא גדול בישראל, היא משיבה: "אני די ידועה בהוליווד, אני כותבת הרבה שנים, וכנראה שיש לי שם טוב – אם אני רוצה מישהו, אני בדרך כלל מקבלת".

אבירת השולחן העגול

מי שהחליפה את סולומון ב"מעריב" ככתבת הקולנוע והטלוויזיה המוצבת בקליפורניה היא איילה אור-אל, הכותבת למוספיו השונים של העיתון, ובכללם "סופשבוע" ו"ז'ורנל", וגם ל"מעריב לנוער", זה כ-14 שנה. כמו סולומון, אור-אל מרבה לפרסם ראיונות עם ידוענים אמריקאים הנמצאים בעיצומם של מסעי קידום מכירות לסרטים וסדרות טלוויזיה. שלא כמו אצל סולומון ועמיתיה לתא הכתבים הזרים, האירועים שמהם מדווחת אור-אל פתוחים לכלל כתבי הקולנוע הפועלים בלוס-אנג'לס – ועל כן זוכים לסיקור נרחב יותר, הזמין ברובו במרחב המקוון.

בניגוד לכתבי "מעריב לנוער" שפירסמו ראיונות עם ידוענים בלי להחליף איתם מלה, אור-אל אכן פוקדת את אירועי קידום המכירות של האולפנים ואף פוגשת את הכוכבים בגוף ראשון. עם זאת, מבדיקה שערכנו עולה כי לעתים קרובות ציטוטים המופיעים בראיונותיה מופיעים גם בדיווחים שפורסמו במקביל במקומות שונים, כמו גם בתמלילים בלתי מעובדים של ראיונות "גנריים" המופצים על-ידי גורמי הפקה ויח"צ. כאלה הם, בין היתר, ראיונות שפירסמה השנה עם השחקנים ג'רמי איירונס, ניקול קידמן, קיפר סאתרלנד וזואי דשנל (השניים הראשונים במוסף "סופשבוע", והאחרים במוסף "ז'ורנל").

איילה אור-אל, מתוך העיתון בעריכתה "אנחנו באמריקה"

איילה אור-אל, מתוך העיתון בעריכתה "אנחנו באמריקה"

כשהיא נשאלת איך היה לראיין אחד-על-אחד את איירונס, קידמן, סאתרלנד ודשנל, מסבירה אור-אל כי בניגוד למצג שנוצר מעל דפי העיתון, רוב הראיונות אינם נערכים אחד-על-אחד, כי אם במתכונת של "שולחן עגול". לדבריה, במקרים שבהם הכוכב מפונק או מפורסם במיוחד ולא נאה לו להתרועע עם התקשורת, מתפשרים הכתבים על מסיבת עיתונאים.

אבל בעיתון זה מוצג כראיון.

"לפעמים זה ראיון – אבל בדרך כלל זה ראונד-טייבל", משיבה אור-אל. לדבריה, פורמט הג'אנקט מאפשר לעיתונאים הזדמנות נאותה להצגת שאלותיהם בפני הכוכבים, אם כי יש עיתונאים "ביישנים", כהגדרתה, שמסתפקים בתשובות הניתנות לעמיתיהם לשולחן. לדברי אור-אל, גם היא נוהגת בקביעות להציג בכתבותיה שאלות שהציגו עמיתיה ככאלו שהציגה בעצמה.

"יש לנו זמן נתון, והרבה מאיתנו רוצים לשאול אותה שאלה", היא מסבירה. "זה מסרבל את הכתבה, ולא באמת מעניין אף אחד", היא מוסיפה. "האם את מישהו מהקוראים מעניין שאני שאלתי את השאלה הזאת, או מישהו נוסף מאיטליה או אנגליה שהשתתף איתי בראיון? כולם בלי יוצא מהכלל משתמשים בשאלות של כולם. אין בעיה עם זה". אם תשתמש אך ורק בשאלות שהציגה בעצמה מסביב לשולחן העגול, מטעימה אור-אל, לא יעלה בידה למלא כתבה שלמה. אור-אל לא השיבה לשאלה בנוגע למידת השימוש שהיא עושה בציטוטים "גנריים".

הכל כשר במלחמה

מי שלקח את השיטה ושיכלל אותה לכדי מופת של יעילות הוא העיתונאי יובל אברמוביץ', סופר, שחקן, יזם, מרצה לתקשורת ("כותרת", "הבצפר", "עבודי קריאייטיב") ואחד הכתבים המרכזיים של "שישבת", מוסף סוף-השבוע של "ישראל היום". בניגוד לסולומון ואור-אל, השוהות בקרבת מרואייניהן המפורסמים במשך רוב השנה, גיחותיו של אברמוביץ' לאירועי היח"צ הקולנועיים מתמצות בעיקר בפסטיבלי קולנוע אירופיים, שמהם הוא חוזר כשבאמתחתו חומר גלם רב, שחלקו הגדול מתפרסם במרוצת החודשים שלאחר תום הפסטיבל, קרוב לתאריך שבו עולה לאקרנים הסרט שמקדם כל אחד ממרואייניו.

בעשותו כן, אברמוביץ' אינו נבדל מעיתונאים אחרים; העסקה הקבועה בין היחצנים לעיתונאי הקולנוע חורצת כי בתמורה לקביעת המפגש עם המרואיינים הנחשקים, מתחייב העיתונאי לפרסם את כתבתו במועד הנוח למפיצים מבחינה מסחרית, קרי בעיצומו של מסע הפרסום ויחסי-הציבור לסרט. מה שמבדיל את אברמוביץ' מרוב עמיתיו לסיקור הפסטיבלים הוא טיב החומרים שהוא עושה בהם שימוש והאופן שבו הוא ועורכיו מציגים אותם בפני הקורא.

יובל אברמוביץ' (צילום: עידו קינן, חדר 404)

יובל אברמוביץ' (צילום: עידו קינן, חדר 404)

גורמים בעיתון "ישראל היום", שסירבו להתראיין לכתבה זו בשמם, מתעקשים כי סיפורו של אברמוביץ' מורכב יותר מזה של העיתונאים שנסקרו לעיל. המוסף שבו מתפרסמות כתבותיו, "שישבת", נולד לפני כשלוש שנים כמהלך התרחבות של החינמון הממסדי, ומשמש מאז שדה קרב קדמי עבור "ישראל היום" בנסיונותיו לנגח את מתחרהו העיקרי, "ידיעות אחרונות", המורגל בגריפת הראיונות הבלעדיים ותשומת לבם של היחצנים.

במערכה הזאת הופקד אברמוביץ' על תחום הבידור; כלי הנשק שהופקדו בידו הם נסיעה על חשבון המערכת לכמה מהחשובים שבפסטיבלי הקולנוע ורישיון מיוחד לכופף את הכללים. פעמיים נשלח אברמוביץ' לפסטיבל הקולנוע בקאן (בשנים 2010 ו-2011), פעם אחת (בפברואר השנה) נשלח לפסטיבל ברלין. תמליליהן של מסיבות העיתונאים הרבות שנערכו בשלושת הפסטיבלים האלה פירנסו שורה של "ראיונות" שפורסמו בהבלטה רבה בחודשים שלאחר מכן. כמה מקרים לדוגמה מובאים להלן.

ראיון פיראטי

על שער גליון יום שישי של "ישראל היום" מה-20.5.11 התנוססה בגאון מודעה עצמית ובה תמונותיהם של השחקנים ג'וני דפ ופנלופה קרוז, מחופשים לצמד הפיראטים שהם מגלמים בפרק הרביעי של סדרת שוברי הקופות "שודדי הקאריביים". הכיתוב שמתחת הבטיח: "ראיון מרתק עם המגה-כוכבים". כתבת השער של אברמוביץ', שבמוסף שבו התפרסמה הוצגה כראיון זוגי, נבנתה למעשה מתמלול של מסיבת עיתונאים המונית: כעשרה מכוכבי הסרט השיבו לשאלות שהופנו אליהם מקהל של עשרות עיתונאים, ביניהם אברמוביץ'.

שבוע לאחר מכן, ב-27.5.11, פורסמה במוסף רשימה שהוצגה כ"ראיון" עם השחקנית ג'ודי פוסטר. בדיקת "העין השביעית" מעלה כי רוב מכריע מציטוטיה של השחקנית הם למעשה דברים שאמרה במסיבת עיתונאים המונית, שבה השתתפה יחד עם שורה של שחקנים אחרים כדי לקדם סרט בכיכובה ובבימויה. כתבה מאת אברמוביץ' שהוכתרה כ"ראיון מפוכח" עם וודי אלן (4.6.2010) היתה למעשה מתחילתה ועד סופה תמלול של מסיבת עיתונאים שנערכה בקאן עם הבמאי ועם ארבעה משחקניו, בנוכחותם של עשרות עיתונאים (דבריהם של השחקנים נחתכו החוצה, כדי לא לפגום במצג שלפיו מדובר ב"ראיון").

שער "ישראל היום" ושער מוסף "שישבת" של העיתון, מה-20.5.11. בהגדלה: ההפניה ל"ראיון מרתק" משער העיתון

שער "ישראל היום" ושער מוסף "שישבת" של העיתון, מה-20.5.11. בהגדלה: ההפניה ל"ראיון מרתק" משער העיתון

בכתבות אחרות שעליהן חתום הכתב נמצא כי ציטוטים שהוצגו כחלק מראיון התפרסמו כלשונם לפני כן בכלי תקשורת אחרים בעולם, לעתים כחלק מסיקור של מסיבות עיתונאים. ציטוטים שאולים מסוג זה התגלו, בין היתר, גם ב"ראיונות" שערך אברמוביץ' עם השחקנית קייט בלאנשט ("ראיון מלכותי בהחלט", 10.5.10) ועם הבמאי פדרו אלמודובר (7.10.11). במקרים אחרים טיבם של חומרי הגלם שבהם השתמש אברמוביץ' ירוד אף יותר. ב-24.2.12 פורסמה במוסף "שישבת" כתבה שהוצגה בכותרת המשנה כ"ראיון מיוחד" עם השחקנית סנדרה בולוק, לרגל צאתו של סרט בהשתתפותה. מהו "ראיון מיוחד" בז'רגון של "ישראל היום"? תמליל "גנרי", אותו חומר פרסומי מהסוג שאפילו יחצנים אינם סבורים שראוי להציג כראיון של ממש.

אברמוביץ' סירב להגיב לטענות מפורטות שהועברו אליו, בטענה כי חוזהו עם "ישראל היום" אוסר עליו להתראיין על אודות עבודתו בעיתון. הוא גם סירב להכחיש את הממצאים או להציג הקלטות מקור של ה"ראיונות" שפירסם. גורם ב"ישראל היום" אמר כי אברמוביץ' אינו נוהג לשמור הקלטות של ראיונות ולא רישומים שערך תוך כדי שיחה.

עמיתיו של אברמוביץ' למוסף, שגם הם נשלחים מעת לעת להביא כתבות מאירועי קידום מכירות של סרטים, מציינים לעתים כי מדובר באירועים המוניים, ולא ב"ראיונות". כך, למשל, עשה סגן עורך המוסף, עדי רובינשטיין, בכתבה שפירסם בחודש אפריל האחרון על כוכבת הפופ ריהאנה, שעימה שוחח קצרות במסגרת ג'אנקט שנערך בלונדון לצורך קידום סרט המד"ב "באטלשיפ" ("להגיד לכם שמדובר בעבודה עיתונאית משובחת? לא בטוח", כתב רובינשטיין). הדבר לא הפריע לעורכי "ישראל היום" לקדם את הכתבה כ"ראיון בלעדי" בעמוד השער של קונטרס החדשות ולהופכה לכתבת השער של המוסף.

כתב אחר ב"שישבת", ניר וולף, הוחתם בפברואר האחרון על כתבת שער בכיכובה של השחקנית אנג'לינה ג'ולי, "האשה הסקסית בעולם" (לפי "ישראל היום"), לרגל צאתו של סרט בבימויה; "מספרת" ו"מודה" הם שניים מהפעלים שהוצמדו לציטוטיה של הכוכבת הבינלאומית. ציטוט אחד ויחיד שלה, בן חמש שורות, יוחס ל"ראיונות לתקשורת העולמית" (הערה שולית מפיה, בת שלוש מלים, יוחסה לתוכנית התחקירים "60 דקות"). כל היתר, כתבה בהיקף של חמישה עמודים, הוצג בעמימות כראיון. מה באמת קרה שם? "אמנם עדיין לא נפגשנו, אבל יצא יותר טוב מ'7 לילות'", צייץ הכתב בחשבון הטוויטר שלו.

התופעה עתידה להתפשט

התופעה של פברוק וניפוח ראיונות היא תוצאה מתבקשת של עידן המידע, עידן שבצד האינפלציה המסחררת במספרם של ספקי המידע ויצרניו, הוביל גם לצמצום מתמשך של המשאבים שגופים עיתונאיים מצליחים להפנות לתהליך הפקת המידע ולהגברת תלותם בספקים חיצוניים. על רקע זה, אין זה מפתיע שיש מי שמעריך כי התופעה עתידה רק להתפשט.

עיתונאי תרבות ותיק: "היום זה בשוליים, תופעה שתופסת 10–15 אחוז מהסיקור הקולנועי, אבל כל התנאים מצביעים על התרחבות"

"היום זה בשוליים, תופעה שתופסת 10–15 אחוז מהסיקור הקולנועי, אבל כל התנאים מצביעים על התרחבות", מעריך עיתונאי ותיק מתחום התרבות, המועסק בכלי תקשורת מרכזי ונחשף לתופעה מקרוב. "בעתיד לא יהיה לעיתונות גם את מעט הכסף שיש לה היום, לא יהיו יותר 'אמיר קמינרים'. ואחרי הכל, בזכות האינטרנט ובזכות הסמנטיקה, נורא קל לזייף".

בישראל זה קל במיוחד; בגלל ריבוי המתווכים בין העיתונאים לכוכבים, בגלל הריחוק הגיאוגרפי ממוקדי העשייה הקולנועית, בגלל האפקט המלבין של התרגום לעברית. "הנורמות שאנחנו רואים כאן הן מסוג הדברים שבאמריקה, אם היו עולים עליהם, היו מפטרים עליהם אנשים", אומר יאיר רוה. "מצד שני, אני חושב שהנורמות האלה לא באות מכתבי הקולנוע, אלא מהעורכים. העורכים יודעים ומקבלים את זה כדבר נורמטיבי. לא מדובר כאן בג'ייסון בליירים למיניהם".

רוה מציע ליצור מעין קוד אתי, שיבהיר לעורכים כיצד להציג ראיון וידריך קוראים איך לקרוא את המוצר העיתונאי שלפניהם. "בעיתונות האמריקאית, שאני מנסה לאמץ את הנורמות שלה, אם אתה למשל כותב שאלה בבולד [כתב מודגש] בראיון שבנוי כשאלה-תשובה, אז ברור שזו שאלה שאתה שאלת ושהתשובה היא תשובה שאתה קיבלת", הוא מדגים.

עיתונאי שהצטייד זה מכבר בקוד אתי מסוג זה באופן וולונטרי הוא אורי קליין, מבקר הקולנוע הוותיק של "הארץ", הנוהג לראיין במאים דרך קבע. "ראיון הוא סיפור, הוא סוג של דרמה – מפגש בין יוצר, במקרה שלי איש קולנוע, לבין מישהו שמכיר את העבודה שלו, שמתעניין בה ורוצה לשמוע", אומר קליין. "אם מישהו בא לארץ, אני יושב איתו כמובן אחד-על-אחד. הראיונות האחרים שאני עושה הם ברובם בקאן – ואז יש לעתים נדירות מפגשים אחד-על-אחד. אם אני יושב בשולחן עגול עם עוד איזה שישה-שבעה עיתונאים ממדינות אחרות, אני אציין את העובדה שלא הייתי לבד. זו חובתי. ואם זו מסיבת עיתונאים, אתה חייב לכתוב: 'מסיבת עיתונאים'. אתה חייב לדווח אמת. אם אני אעמיד פנים שישבתי עם המרואיין אחד-על-אחד – זו הונאה".

למטה: עשרות עיתונאים במסיבת עיתונאים עם וודי אלן ושחקנים בסרט "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי", שהפכה ל"ראיון מפוכח" עם אלן ב"ישראל היום". למעלה: מסיבת עיתונאים דומה עם השחקנית ג'ודי פוסטר. מחזיק את המיקרופון בתמונה העליונה: עיתונאי "ישראל היום" יובל אברמוביץ'

 למטה: עשרות עיתונאים במסיבת עיתונאים עם וודי אלן ושחקנים בסרט "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי", שהפכה ל"ראיון מפוכח" עם אלן ב"ישראל היום". למעלה: מסיבת עיתונאים דומה עם השחקנית ג'ודי פוסטר. מחזיק את המיקרופון בתמונה העליונה: עיתונאי "ישראל היום" יובל אברמוביץ'

למטה: עשרות עיתונאים במסיבת עיתונאים עם וודי אלן ושחקנים בסרט "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי", שהפכה ל"ראיון מפוכח" עם אלן ב"ישראל היום". למעלה: מסיבת עיתונאים דומה עם השחקנית ג'ודי פוסטר. מחזיק את המיקרופון בתמונה העליונה: עיתונאי "ישראל היום" יובל אברמוביץ'

ברשימה שהיא סיקור של מפגש עיתונאים, מוסיף קליין, ינסה להתמקד בשאלות ששאל בעצמו, משום שהן באופן טבעי השאלות המעניינות ביותר בעיניו. "אבל אם אחד מעמיתי לאותה פגישה שאל גם כן שאלה מעניינת, וקיבל תשובה מעניינת, אני אציין את זה. אני אכתוב: 'אחד מעמיתי באותו מפגש עם וודי אלן', נאמר, 'שאל אותו כך וכך'. אתה חייב בדברים האלה נורא-נורא לדייק. אחרת זו הונאה". לדברי קליין, אנשי יחסי-ציבור מעולם לא הציעו לו להשתמש בתמלילים גנריים כדרך קיצור לפרסום ראיון עם כוכב. "איש לא יעז לעשות דבר כזה", הוא חורץ.

מי שמכיר את הממשק בין עיתונאים ליחצנים משני צדיו הוא מאיר שניצר, מבקר הקולנוע של "מעריב", שבסוף שנות ה-70 היה בעליו של משרד יחסי-ציבור שהתמחה בקידום סרטי קולנוע. "אני עסקתי ביחסי-ציבור שנתיים, ועזבתי שנה אחת מאוחר מדי", אומר שניצר. אחרי שנה אחת, הוא מסביר, הצליח התחום להימאס עליו – ועברה שנה נוספת עד שהצליח להיפטר ממחויבויותיו ולהצטרף לצוות ההקמה של עיתון "העיר". "זו הרי התעסקות בתועבה, זה פחות מזנות, זה סתם, פלברה", הוא מקלס את התחום שנטש לפני שלושה עשורים. "התשלום גבוה, אבל זה סחר בפורנו".

לדברי שניצר, עיתונאי הרודף אחר ראיונות עם כוכבים נידון לטפח מערכת יחסים קרובה, חנפנית וידידותית עם היחצנים, המחזיקים את הטובין קרוב לחזה. ובסופו של דבר, מתבקשת גם המסקנה כי לתוצר העיתונאי שמוליד מפגש קצרצר והמוני, שבו נאסר על העיתונאים לשאול על כל דבר שאינו קשור לסרט החדש, אין ממש ערך. "נתייחס רגע לשפיץ – השפיץ הוא עורך הבידור ב'ידיעות אחרונות'. מה הוא מרוויח מזה שקמינר מבזבז את זמנו בפסטיבל קאן על חיפוש אחר ג'אנקטים שיפורסמו בעוד חצי שנה?", תוהה-קובע שניצר. "אני לא מבין את השיקול העיתונאי פרופר שמאחורי דבר כזה, כשאתה יכול לשלוח כתב לאסוף אותה סחורה מאתרי אינטרנט", הוא אומר.

כמו קליין, גם שניצר משייך את תעשיית הראיונות המפוברקים לתחום הנוכלוּת: "כמעט אין טעם שאביע כאן דברי גינוי, כי זה יהפוך אותי לצדקן – אבל זה מעשה רמאות פר-אקסלנס".

מה אכפת לקורא

היחצנים, באופן טבעי, מאמינים כי את הקורא כל זה אינו מעניין. "אני זוכרת אותי בתור ילדה קוראת 'להיטון' או 'עולם הקולנוע'. אתה חושב שהיה לי אכפת מה המקורות לפני שעבדתי בתקשורת?", אומרת עטרה ישראלי-עזריה. "זה קטע ברנז'אי, קטע עם המון אגו, של להגיד, 'אהא! אתה לא באמת ישבת מול ג'וליה רוברטס? אני אראה לך, אני ישבתי'. ואט דה פאק? את מי זה מעניין? מה אכפת לקורא אם העיתונאי ישב במסיבת עיתונאים בלונדון או שהוא קיבל את החומר מיחסי-הציבור?".

אורי קליין: "כשאתה יושב מול אדם אתה יכול לתאר את התגובות הלא-מילוליות שלו, את תחושת המפגש האישי – זה לא רק קול בטלפון"

אורי קליין סבור אחרת. לישיבה עם מרואיין בארבע עיניים, הוא מסביר, דווקא יש ערך. לכן הוא אינו אוהב במיוחד לבצע ראיונות טלפוניים, אף שחלק ניכר מהראיונות שהוא עורך מתבצעים בדרך זו. "כשאתה יושב מול אדם אתה יכול לתאר את התגובות הלא-מילוליות שלו, את תחושת המפגש האישי – זה לא רק קול בטלפון", מסביר קליין. "יש בזה משהו מאתגר מבחינה עיתונאית ומהנה מבחינת הסיטואציה – אתה פוגש מישהו שלא הכרת, ואתה מנסה ליצור איתו איזשהו קשר. אם אתה לא מספר את הסיפור הזה, אז בשביל מה אתה עושה את זה? רק כדי להעמיד פנים שפגשת את בראד פיט?".

התשובה לשאלה הרטורית שמציג קליין היא כמובן חיובית. היחצנים, זרועם הארוכה של האולפנים הגדולים, עושים את מה שהם עושים כי זו עבודתם. האחריות על אופן פרסום החומרים, הם שבים ומדגישים, היא של כלי התקשורת. "בעיני זה לא פסול", אומר גורם יחצני בכיר על השימוש בתמלילים גנריים. "אם עיתון מוכן להשתמש בראיון כזה, זה לא פסול בעיני. זה ראיון מקצועי שנערך על-ידי האולפנים בחו"ל במטרה לפרסמו בארץ – זה לא שמישהו המציא תשובות של כוכב שמעולם לא ניתנו".

קביעה דומה משמיעה אשת יחסי-הציבור ליעד בראל ממשרד גלאי-תקשורת, המייצג בארץ, בין היתר, את סרטי אולפני יוניברסל, פרמאונט ו-DreamWorks. "מסיבות עיתונאים וג'אנקטים הם כלי עבודה מקצועיים המקובלים ברחבי העולם, והכתבים מוזמנים לעשות שימוש בתכניהם", היא אומרת. "אופי הפרסום נתון בידי הכתב או העורך, ואנו מכבדים את מקצועיותם והחלטתם".

אפילוג

נשות יחסי-הציבור צודקות כמובן. האחריות הסופית על תוכנם של הראיונות המפוברקים היא של אנשי המקצוע בכלי התקשורת – והללו, כך נראה, החליטו במודע להעדיף את היוקרה המיוחסת למפגש עם ידוענים על פני איכות החומרים ודיווח נאמן למציאות. את הקהל, חוזרים ואומרים היחצנים, ממילא לא מעניין מי בדיוק נפגש עם הידוען – העיקר שיש ראיון. אחלה ראיון. אבל האם יכול להיות שעצם פרסומו של ראיון עם ידוען הוליוודי גם הוא לא ממש מעניין את הקהל? הייתכן שחרף המאמצים, הסילופים וההסתכנות שבעיגול פינות, בשביל הקוראים מדובר בלא יותר מאיטריות קרות?

את השאלה הזאת הפנינו לעורך תרבות באחד מאתרי האינטרנט המרכזיים בארץ, שבו מתפרסמים לעתים קרובות ראיונות (אותנטיים, לדבריו) עם כוכבי קולנוע בינלאומיים. "התשובה היא לא", הוא פוסק. "הרייטינג של הראיונות האלה הוא עשירית מזה שזוכה לו כל כתבה סתמית על כוכב ריאליטי", הוא מגלה. "לא כל כלי תקשורת צריך ראיונות חו"ל, זה לא מצרך יסוד. בסופו של דבר, זה רק עניין של אגו. זו האירוניה".

תגובות

מ"ישראל היום" נמסר בתגובה: "בחרנו לא להגיב".

מ"עולם האשה" נמסר בתגובה: "הטענות המוצגות בכתבה בנוגע לראיונות מחו"ל המופיעים ב'עולם האשה' מסולפות ומטעות. רובם המכריע של הראיונות שמפרסמת הכתבת ג'ודי סולומון במגזין אכן התקיימו כ'פגישה אחד-על-אחד' בין הכתבת לבין מושא הראיון. בכל אחד מהמקרים האלה קיימות ברשותה הקלטות של ראיונות אלו.

"מעבר לכך, מדי פעם אנו מפרסמים גם ראיונות של ג'ודי סולומון שהתקיימו במסגרת מסיבות עיתונאים אקסקלוסיביות שעורך ארגון תא הכתבים הזרים בהוליווד (HFPA), שבהן ג'ודי סולומון (חברת הארגון ומי שעמדה בעבר בראשו) היא נציגת כלי התקשורת הישראלית היחיד, כשלעיתונאים אחרים מהארץ אין בשום פנים ואופן כניסה אליהן. כפועל יוצא, החומר שהיא מביאה משם הוא בלעדי לארץ ולא מתפרסם בשום כלי תקשורת מקומי אחר.

"כך היה בשני המקרים שמצוינים בכתבה, של מריל סטריפ ורוברט דאוני ג'וניור (שכאמור, היו בלעדיים לכלי תקשורת ישראלי). במקרה של הראיון עם מדונה, מדובר בראיון טלפוני בלעדי ואישי שנתנה הכוכבת לכתבת, וכך גם מצוין בפסקה הראשונה של הכתבה. סולומון הינה כתבת מוכשרת, ותיקה ומקושרת לעילא בתעשיית הבידור בלוס-אנג'לס, אשר משיגה חומרים שעיתונאים ישראלים וזרים רבים אחרים אינם משיגים, ובין היתר אחראית בשנים האחרונות גם על אילו כוכבים יוזמנו לטקס 'גלובוס הזהב', שעורך ה-HFPA, ועל סידורי הישיבה באולם. חבל לנו על צרות העין כלפיה וכלפי המגזין. 'עולם האשה' ימשיך לספק לקוראותיו חומרים וראיונות בלעדיים מחו"ל ומהארץ גם בעתיד".

ב"מעריב" וב"מעריב לנוער" העדיפו שלא למסור תגובה לדברים המפורטים בכתבה.