בתובנות החדות שהציג כאן אורן פרסיקו בסקירת העיתונות ביום שישי האחרון (9.5.14) על הראיון הבלעדי שהואיל שלדון אדלסון להעניק ל"ישראל היום", הוא הזכיר כתבה שפורסמה בשבוע שעבר ב"וושינגטון פוסט". הכתבה מתארת את ההשפעה שמשיג לכאורה המיליארדר, באמצעות תרומותיו לפוליטיקאים אמריקאים, על עמדותיהם בוויכוח המתנהל בארה"ב בסוגיית ההימורים המקוונים. אדלסון, שעשה את הונו העצום בבתי-קזינו שהקים, מתנגד להנהגת הימורים ברשתות המקוונות בנימוק שהם יחדרו לכל בית וירעילו את נפשותיהם של בני-הנוער.

הכתבה ב"וושינגטון פוסט" מצביעה לכאורה על קשר בין תרומותיו של אדלסון לתועלת עסקית כלשהי שהוא מבקש להפיק מהן. זיקה כזו אינה מתקיימת בין נכונותו לממן בעשרות (אם לא מאות) מיליוני דולר את הקמתו והפעלתו של "ישראל היום" לבין אינטרס עסקי כלשהו. הראיון גלוי הלב שנתן אדלסון לעורך הראשי ולעורך חדשות החוץ של העיתון שהוא מממן אינו פותר את החידה: מדוע מצא לנכון להשקיע הון רב בהקמת החינמון? האם יש לו מניע נסתר כלשהו?

"באנו לשבור את הפחד מנוני מוזס", "ישראל היום", כותרת ראשית, 9.5.14

"באנו לשבור את הפחד מנוני מוזס", "ישראל היום", כותרת ראשית, 9.5.14

לכאורה אומר אדלסון דברים מפורשים: "אשתי ואני הקמנו את העיתון לאחר שנוכחתי לדעת עד כמה משטים בציבור הישראלי בשוק התקשורת המקומי. המדיה פשוט הוליכה אותו שולל. אמצעי התקשורת לא סיפרו את האמת כפי שהיא. אני מתכוון בראש ובראשונה לדיקטטור הלא הרשמי של ישראל, שלא נבחר מעולם [כוונתו לנוני מוזס, מו"ל 'ידיעות אחרונות', שבשמו המפורש הוא נוקב לכל אורך הראיון]. האיומים שלו הטילו מורא בכל מקום. הוא שאף לבצר את מעמדו בכל שעל ושעל מהחיים בישראל; הוא שאף להגיע לכל מקום כדי לקדם מעמד זה".

מוזס הוא אפוא השטן המאיים על הדמוקרטיה הישראלית ועל חופש הביטוי של עיתונאיה – ואדלסון הוא הרובין הוד הבא לגאול את המדינה מעושקיה. המשנה של אדלסון בעניין זה בנויה לתלפיות: מוזס הוא שמאלן קיצוני והוא כופה את דעותיו על עיתונאיו כדי לעצב באמצעותם את דעת הקהל הישראלית. בנימין נתניהו מייצג עמדה מנוגדת (אדלסון ממקם את ראש הממשלה אי-שם בין מרכז לימין מתון), ולכן מוזס אוסר עליו מלחמת חורמה. מכאן משתמע שהמיליארדר מלאס-וגאס הקים את "ישראל היום" מטעמים אידיאולוגיים – לספק לנתניהו גיבוי תקשורתי למהלכיו המדיניים ולעמדותיו הפוליטיות.

זה מניע לגיטימי, שלא לומר נאצל: יהודי נדבן, שיש בלבו חדר חם לישראל ולבעיותיה, נחלץ לסייע לראש הממשלה ולתפיסה הפוליטית שהוא מייצג. אמור מעתה: אדלסון אינו שונה משורה לא קצרה של תורמים מחו"ל שבתקופות שונות (בעיקר במערכות בחירות) הושיטו סיוע כספי לפוליטיקאים ישראלים. יתרה מכך, בעוד שבדיעבד ניתן היה למצוא, פה ושם, סימנים לאינטרסים עסקיים, בלתי מוצהרים, שעמדו מאחורי נדבנותם של תורמים יהודים מחו"ל לאנשי ציבור ישראלים, התגייסותו הבלתי מוגבלת של אדלסון לעזרת נתניהו, באמצעות הקמת "ישראל היום" ומימון תפעולו, נראית נטולת שיקולים זרים. הוא מצטייר בראיון כפילנתרופ לכל דבר – משאת נפשם של עיתונאים רבים שעיסוקם ומקור פרנסתם נשמט תחת רגליהם בעידן העיתונות המודפסת הקורסת.

ארנון (נוני) מוזס, 26.3.14 (צילום: רוני שיצר)

ארנון (נוני) מוזס, 26.3.14 (צילום: רוני שיצר)

אלא שדבריו של אדלסון מערבבים בין סיבה לתוצאה ומעוררים ספק באמינותם: נוני מוזס לא נתפס מעולם כשמאלן, בוודאי לא עיתונו, שהקפיד תמיד לפנות למכנה המשותף הרחב. העימות של מו"ל "ידיעות אחרונות" עם נתניהו לא נבע מסיבות אידיאולוגיות, אלא ממניעים עסקיים: משנוכח מוזס שראש הממשלה מממש את כוונתו ויוזם את הקמת "ישראל היום", החל לראות בו יריב מר המאיים על עסקיו ועל מפעל החיים של משפחתו לדורותיה. עמדתו זו של המו"ל גורמת בעיתונו להטיה אנטי-נתניהו – התנהלות עיתונאית מחפירה בפני עצמה.

אדלסון אומר בראיון דברים נוספים המסגירים תפיסת עולם שיש בה כדי לסדוק את הדימוי האידיאליסטי העולה מדבריו שלעיל. הוא מציג את נוני מוזס כאיום על הדמוקרטיה הישראלית, כמי שמסוגל לגרום נזק גדול למדינה, כמי שיכול לשעבד את הכנסת לצרכיו האישיים. בדברו על המעורבות המיוחסת למוזס ביוזמת החקיקה המיועדת להגביל את יכולת ההפצה החינמית של "ישראל היום", אומר אדלסון: "אל לחברי-הכנסת לחשוב על הדרכים לעזור לדיקטטור הזה, כי פעילות כזאת יכולה לחזור אליהם כבומרנג. הם צריכים לזכור שיום אחד הוא עלול להחליט לחסל מפלגה או קריירה של חבר-כנסת כלשהו אם הם יעמדו בדרכו בסוגיה כזו או אחרת, שולית ככל שתהיה".

חלוקת גליונות "ישראל היום", נובמבר 2009 בירושלים (צילום: קובי גדעון)

חלוקת גליונות "ישראל היום", נובמבר 2009 בירושלים (צילום: קובי גדעון)

הליכים משפטיים שהתנהלו בשנים האחרונות בין נוני מוזס לכמה מעיתונאי "ידיעות אחרונות" אכן חשפו התנהלות כוחנית מצדו של המו"ל ומעורבות בוטה מצדו, בכמה מקרים, בתכנים שמציע העיתון לקוראיו. ייתכן גם שאכן יש למוזס יד בהליכי החקיקה שניזומים עתה בכנסת כדי להצר את צעדיו של "ישראל היום". הסתירה שבה נמצא אדלסון בתיאור שהוא נותן למראייניו נעוצה בכך שבשמה של אידיאולוגיה ימנית, שבה הוא דוגל, הוא חותר לכך ש"ישראל היום" יתפוס את מקומו של "ידיעות אחרונות" בשדה התקשורתי הישראלי.

כשהוא קובע ש"'ישראל היום' מדווח את האמת, גם כשמדובר בראש הממשלה בנימין נתניהו, וזאת בניגוד לקמפיין שעושה 'ידיעות אחרונות', שמשעבד את האמת כך שניתן יהיה לדווח דברים שליליים על ראש הממשלה ולהשמיצו" – הוא מצהיר שכל תכלית הקמתו וקיומו של עיתונו היא להעניק תמיכה לנתניהו. זה אינו מניע ציבורי נאצל. זה מתן שירות תקשורתי לבעל  עניין. מה גם שהתיאור שהוא מעניק לסיקור עיתונו את נתניהו מגוחך.

זאת ועוד: כאשר אדלסון מזהיר את הציבור הישראלי מפני יכולתו של מו"ל "ידיעות אחרונות" לשלוט בכנסת בכל נושא, גם בסוגיות גורליות לעתיד המדינה ובטחונה, הוא מעורר שתי שאלות: 1. האם מונופול של "ישראל היום" בשוק התקשורת הישראלית (זו התוצאה המיוחלת להקמתו של החינמון וזו השאיפה המוצהרת בכותרת הראיון " לשבור את הפחד מפני נוני מוזס") לא יביא לתוצאה דומה? 2. האם תלותו של נתניהו באדלסון, המחזיק בעמדות קיצוניות (למשל, הוא הציע לאיים על איראן בהפצצה גרעינית אם לא תחזור בה מתוכנית הגרעין שלה), לא תכבול את ידיו בניהול ענייני המדינה?

אדלסון הוא אכן פילנתרופ התורם למוסדות יהודיים וישראליים ובהם תגלית, יד-ושם ומוסדות חינוך ומחקר. ייתכן מאוד שאת יוזמתו להקים ולתחזק את "ישראל היום" יש להבין בהקשר פילנתרופי. מה שנותר עלום הוא לאילו נתיבים הוא מתכוון להפנות את ההשפעה שיש לו על נתניהו ואת הנוכחות התקשורתית שהחינמון הולך וצובר בדעת הקהל הישראלית.