(איור: מסר-גרפיקה, רישיון cc-by-nc-sa)
אני מניח שאין מי שלא חש כאב אמיתי נוכח הדיווחים על אודות המשפחה שנספתה כמעט כולה בתאונת הדרכים שאירעה בלילה שבין שני לשלישי. שמונה נפשות מבין תשע קיפחו את חייהן בזוועה אמיתית, כשהשורדת היחידה, ילדה בת שבע, הפכה למוקד עניין, חמלה וגם מציצנות מיותרת של מדינה שלמה. זה התחיל בדיווחים על מצבה הגופני ופציעותיה, המשיך בשיחות עם המחלצים והמצילים על תגובותיה ואמירותיה, והמשיך בהתחקות אחריה לתוככי בית-החולים ושיחות עם אנשי הצוות הרפואי והעזרה הסוציאלית על פרטי פרטים אישיים של מצבה הגופני והנפשי. שיחות ודיווחים כאלה אינם חריגים במקומותינו.
במובנים הפורמליים, לא היתה צריכה להיות כאן דילמה של ממש. לזכות לפרטיות ולסודיות מעמד-על במשפט הישראלי של ימינו. חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו קובע מפורשות בסעיף 2 כי אין פוגעים בכבודו של אדם. סעיף 7 לאותו חוק מוסיף וקובע כי כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו. הקביעות המפורשות הללו יוצרות רף נורמטיבי גבוה מאוד שאחריו מותר לפגוע בזכויות-העל הללו, משמע בתנאים קיצוניים בלבד. ספק אם במקרה שלפנינו התנאים הללו מתקיימים אפילו בחלקם.
אם לא די בחוק היסוד, הרי שהמחוקק הוסיף ודייק את הזכות לפרטיות ולסודיות בחיקוקים נוספים. כך למשל קובע סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, כי "לא יפגע אדם בפרטיות זולתו בלא הסכמתו". הסעיף השני לאותו חוק מגדיר מהי פגיעה בפרטיות. בין השאר מצוין שם כי פגיעה בפרטיות היא פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.
חלופה רלבנטית נוספת היא חובת הסודיות שנקבעה בדין בנוגע לענייניו הפרטיים של אדם. סעיף 10(א) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996, קובע כי מטפל, כל מי שעובד בפיקוחו של המטפל וכן כל עובד אחר של המוסד הרפואי ישמרו על כבודו ועל פרטיותו של המטופל בכל שלבי הטיפול הרפואי. סעיף 19 לאותו חוק ממשיך וקובע כי מטפל או עובד מוסד רפואי ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל והגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם. החוק גם מחייב מטפל, ובמוסד רפואי מנהל המוסד, לנקוט את האמצעים הדרושים כדי להבטיח שעובדים הנתונים למרותם ישמרו על סודיות העניינים המובאים לידיעתם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.
גם כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (אתיקה בשידורי טלוויזיה ורדיו), תשנ"ד-1994, קובעים הוראות מגבילות לעניין פרטיות, שם טוב וטעם טוב בשידורים, אך היקף ההגנה שבהם פחות מזה שנקבע בחיקוקים הקודמים שהוזכרו. כך למשל נקבע בסעיף 11 כי "לא ישדר בעל זיכיון משדר שיש בו כדי לפגוע בשמו הטוב או בפרטיותו של אדם ללא הסכמתו, אלא אם כן קיים עניין ציבורי בכך, במידה המתחייבת ובכפוף להוראות הדין". הוראות דומות נכללות בסעיף 13 לכללים ובסעיף 17 העוסק בנפגעי אסון. סעיף זה אמנם מתיר פרסום פרטים שיש בהם עניין ציבורי, לרבות תמונות, אך ספק אם הוראות אלו יוכלו לגבור במדרג הנורמטיבי החוקי בישראל, נוכח הוראות חקיקה ראשית מחמירה מהם.
התמונה המצטברת מכל אלו ברורה. אסור, וגם לא כל-כך יפה ואף מיותר לצורך הדיווח העיתונאי הצרוף לדובב עובדות סוציאליות שיסבירו מה עובר על אותה ילדה ומה היא חווה, מבקשת ואומרת. אסור גם לרופא המטפל בה לספר למצלמה דבר על אודות סוגי פציעתה ולתאר אותה בפרטים כלשהם. ספק גם אם ציון חומרת הפציעה הוא חוקי, אך כלליותו מאפשרת טווח פרשני מסוים סביב עניין זה. בקיצור – פשוט אסור. אני מניח שהסכמה מן הילדה או מאפוטרופסיה (שמתו בתאונה ולא מונה להם מחליף רשמי עדיין, מן הסתם) לא התבקשה, ובכל זאת נמסר ונודב מידע לא מועט על אודותיה, שספק אם רבים מאיתנו היו רוצים שיימסר עליהם במקרה דומה, חס וחלילה.
תאונות דרכים, בייחוד קטלניות כאלו, הן עניין בעל חשיבות ציבורית עליונה. כל דיווח לציבור הקשור בהן ובנסיבות התרחשותן הוא דיווח שלציבור יש בו עניין גדול וניתן לייחס לו גם תרומה אינפורמטיבית. למרות זאת, צריך לשאול במידה לא מבוטלת של ביקורת, היכן עובר הקו המפריד בין זכות הציבור לדעת ובין זכותו של הפרט לפרטיות ולסודיות רפואית. קו הגבול הזה מטושטש ומרוטש לא פעם בדיווחים הנלווים לאירועים טרגיים כמו במקרה התאונה. באמתלה של זכות הציבור לדעת ושל סיפור אנושי מזעזע, אנחנו מקבלים למעשה מנות גדושות של מציצנות מיותרת ופגיעה בצנעת הפרט ובזכותו לפרטיות וסודיות רפואית. העוול הזה מתחדד כשמדובר בקטינים ובחסרי ישע אחרים, כאלה שהתקשורת צריכה להיות רגישה לזכויותיהם פי כמה וכמה – במיוחד בשעות משבר וכאב כאלה.
תופעות כאלו ראינו לפני שנים באופן שבו סוקרו פיגועים. הוויכוח הניטש בין הזכות לזעזע את הציבור בביטויים גרפיים מפורשים של גופות מרוטשות ושלוליות דם ובין טעם טוב והגנה על פרטיותם של הנפגעים החווים פגיעה נוספת כשהם מצולמים פצועים, מדממים וקרועי בגדים, הוכרע בסופו של דבר לטובת ריסון עצמי מצד המערכות העיתונאיות. הגיע הזמן שהריסון העצמי הזה יתרחב ויחלחל גם לדיווחים פרטניים והמוניים פחות.