לפני שנתיים סיפרתי כאן על תחזית שהשמיע באוזני שר החוץ משה דיין בנובמבר 1977 בנוגע להסתברות שנשיא מצרים אנואר סאדאת אכן יגיע לביקור בישראל, כפי שהצהיר בנאומו במועצת העם המצרית חמישה ימים קודם לכן. דיין ניבא אז שהביקור אכן ייצא לפועל, אך הוסיף בחיוך שאם הוא יתבדה, הוא יהיה מוכן לשוב ולהסביר בדיעבד, בצורה משכנעת, מדוע נמנע סאדאת מלדרוך על אדמת ישראל.

ברוח הודאתו של דיין במגבלות יכולתם של מנהיגי הציבור לנבא את ההתפתחויות המדיניות, שלא לומר לנווט אותן (ורמיזתו על כושרם ללוש כרצונם את דעת הקהל), הנה סקירה על האופן שבו דיווחו וחזו פרשנים מדיניים בכירים את תהליך המו"מ המדיני שהוביל ג'ון קרי בתשעת החודשים האחרונים.

הערת אזהרה: זו סקירה המבוססת על חוכמה שבדיעבד. הח"מ מודע לכך שכאשר המציאות המדינית מתעתעת עד כדי כך שמי שהוביל את המו"מ החשאי עם מצרים, שהביא להכרזת סאדאת על נכונותו לפתוח במו"מ לשלום עם ישראל, לא ידע בוודאות שהנשיא המצרי אכן ינחת בנתב"ג – קל וחומר שהעיתונאים שסיקרו את ההתרחשות המסעירה ההיא היו מועדים למניפולציות ולטעויות בהערכותיהם. ומה שהיה נכון לתהליך המדיני הישראלי-מצרי לפני 37 שנה תקף שבעתיים בתנאי אי-הוודאות שבהם התנהל מסע התיווך של מזכיר המדינה האמריקאי בחודשים האחרונים. השורות הבאות אינן אפוא כתב ביקורת על פרשני התקשורת של 2014, אלא אשנב הצצה למזגם, להטיותיהם ולתרבות העיתונאית שבתוכה הם פועלים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס במעון ראש הממשלה בירושלים, ספטמבר 2010 (צילום: קובי גדעון)

בראש וראשונה יש לומר שכל הפרשנים המדיניים ניגשו לסקר את שליחותו של קרי בספקנות גדולה וזיהו את התפתחויותיה העיקריות. איש מהם לא השלה את עצמו, ואת קוראיו או צופיו, בסיכוייו של מזכיר המדינה לסיים בהצלחה את המשימה שנטל על עצמו. התחזית מקיר אל קיר היתה שעמדות היסוד של שני הצדדים רחוקות מכדי שהמתווך האמריקאי יוכל לגשר עליהן. ובכל זאת מצא לנכון פרשן "הארץ" ארי שביט לנטוע תקווה זהירה בלב קוראיו, בראשית המהלך:

"[...] הסיכוי היחיד של קרי ואינדיק הוא תושייה. אם כל מה שהם ינסו לעשות יהיה לחזור על נוסחאות העבר ולנסות לכפות אותן על הצדדים – הם ייכשלו [...] אבל אם בשעה שציפי לבני וסאיב עריקאת ידונו בנושאים האידיאולוגיים הבלתי פתירים של הסכסוך, אינדיק ירקח בעבורם הצעה יצירתית ופורצת דרך – יש תקווה. נצחון האופטימיות על הפסימיות יושג אך ורק אם האמריקאים יפגינו כעת את המעולות שבמעלותיהם: פרגמטיות ויצירתיות" (1 באוגוסט 2013).

ארי שביט (צילום: ליאור מזרחי)

ובהמשך, כשהמו"מ התנהל בחדר סגור ובשטח ניכרה מגמה של עלייה במספר הפיגועים נגד ישראלים, ראה בכך שביט סימן חיובי:

"עשרת הביקורים שערך [קרי] בארץ מאז נכנס לתפקידו ומכבש הלחצים שבו כבש את בנימין נתניהו ומחמוד עבאס עשו את שלהם: השלום חזר. המשחק המדיני שב להיות משחק אמיתי, וייתכן שבחודש הקרוב הוא אף יניב פירות. בין שהם רוצים בכך ובין שלא, הלאומים הישראלי והפלסטיני נאלצים ללכת זה לקראת זה כדי לרצות את אדונם האמריקאי.
 בניגוד לכל הציפיות, משהו מתרחש [...] בארץ הסכסוך הזאת אין סיכוי שהשלום יוגש אל השולחן על מגש של כסף. אך העובדה שרדיפת השלום עולה בחיי אדם מוכרחה לחדד את המחשבה של רודפיו. שלום העולה בדם מוכרח להיות שלום אמת. שלום המחייב אותנו לפסוע לעברו בתוך מסדרון של אלימות מוכרח להיות שלום מוצק. על קרי ואנשיו לוודא שהתהליך המדיני החדש שהם עומדים להשיק מקדם אותנו אל שלום של ממש" (26 בדצמבר 2013).

גם עמיתיו של שביט לעיתון, ברק רביד וחמי שלו, פרשנים קרי רוח בדרך כלל, נתפסו לרגע של אופטימיות. זה קרה בעת ביקורו של נתניהו בוושינגטון, במיוחד בעקבות נאומו בוועידת איפא"ק, במרץ 2014: "אם מישהו צריך להיות מודאג מנאומו של נתניהו אתמול בוועידת איפא"ק אלה מועצת-יש"ע ולובי המתנחלים בכנסת", כתב רביד בטור פרשנות שכותרתו: "נתניהו ממשיך את תזוזתו האטית אך העקבית למרכז המפה הפוליטית". "בפעם הראשונה דיבר נתניהו בנאום מרכזי בשפה 'שמאלנית' והדגיש את 'פירות השלום' שמהם תיהנה ישראל אם תגיע להסכם עם הפלסטינים".

חמי שלו (צילום: "העין השביעית")

חמי שלו דיווח באותה רוח: "אם יש מי שצריך לדאוג, אלה הם בכלל מאזיניו הימניים של נתניהו: ראש הממשלה נשמע לפרקים כמו שמעון פרס המהלל את 'פירות השלום' ומפליג בשרטוט קווי המתאר של מזרח תיכון חדש" (5 במרץ 2014).

יודגש שוב: ההבלחות האופטימיות הללו צפו על רקע של סיקור פסימי בדרך כלל, והן שיקפו אמת לשעתה, היינו התרשמות אותנטית של הפרשנים ממצב המו"מ ברגע נתון. הן מובאות כאן כדי להצביע לא רק על ארעיותן של אבחנות מדיניות, אלא, בעיקר, על כוחן של ההטיות המוקדמות ומאוויי הלב לסחוף גם עיתונאים מנוסים לקביעות מופרזות.

תהליך דומה עבר על בן כספית, פרשן "אל-מוניטור", בתקופה הנסקרת. כשניתח את הסיכוי לחידוש המו"מ הגיע למסקנה כי ההסתברות היא 50% ואף העריך כי גם אם יחודש – קלוש הסיכוי שיביא לתוצאה חיובית. ובכל זאת הוסיף את ההערכה המלומדת הבאה: "המסקנה העיקרית של הצד האמריקאי היא שאפשר לעשות עסקים עם ביבי, שהוא לא אידיאולוג אמיתי, שמה שמניע אותו זו הישרדות פוליטית. אם יאמין שאפשר להעביר מו"מ עם הפלסטינים בקואליציה, ילך על זה" (7 ביוני 2013).

בן כספית: "יכול להיות שביבי הבין את חשיבותה של ההכרעה שעליו לקבל, אבל עוד לא הפנים את זה. או שהוא הפנים, וטרם הבין. או שהוא הבשיל, אבל טרם החליט"

כשהחל קרי בתיווכו, הגיע כספית מיד למסקנה כי לא ניתן לגשר על חילוקי הדעות בין נתניהו לאבו-מאזן וקבע כי שניהם גם יחד מנסים לשפר את עמדתם ליום שאחרי. כעבור חודש (23 ביולי 2013) הזדרז להמליץ לזנוח את החתירה להסדר קבע ולמקד את המו"מ על הסכם ביניים מדורג, ושבוע לאחר מכן, בטרם תהיה למנהלי המו"מ הזדמנות ליישם את המלצתו, שיתף כספית את קוראיו בניתוח פסיכולוגיסטי של נתניהו. לפי כספית, "יכול להיות שביבי הבין את חשיבותה של ההכרעה שעליו לקבל, אבל עוד לא הפנים את זה. או שהוא הפנים, וטרם הבין. או שהוא הבשיל, אבל טרם החליט".

בן כספית (צילום: אורן פרסיקו)

כמו  ארי שביט, גם בן כספית נאחז לרגע במשענת הקנה הרצוץ שסיפק מזכיר המדינה האמריקאי בין דצמבר 2013 לינואר 2014, וכתב בפסקנות: "לאחר נאומו של קרי היה כבר ברור שהעניין הזה של המשא-ומתן בין הישראלים והפלסטינים נמצא איתנו כאן כדי להישאר". אין לקרי תוכניות להתקפל, להיכנע או להתייאש. וגם זאת: "קרי משקיע כעת אנרגיה אדירה בהפעלת הלחץ על אבו-מאזן, שנתפס כעת כצד הסרבן" (30 בינואר 2014).

שלום ירושלמי, שתפס את מקומו של כספית כפרשן המדיני של "מעריב", היה אמנם עקבי בהערכותיו ששליחותו של קרי נדונה לכישלון, אך גם הוא שאב עידוד מההדלפות על נייר גישור שהכינה המשלחת האמריקאית ושנועד להציג מתווה להסדר קבע. אמנם, כתב ירושלמי, שני הצדדים אינם מוכנים להתפשר על ההצעה האמריקאית, אך הוא ראה התקדמות משמעותית בנכונות שייחס לנתניהו ולממשלתו "לחיות עם נייר אמריקאי שמדבר בפירוש על חלוקת הארץ לשתי מדינות, שמירת 80% מגושי ההתנחלויות תחת ריבונות ישראלית בתמורה לחילופי שטחים, פינוי עשרות אלפי מתנחלים לתוך הגושים (אלא אם יהיו כאלה שירצו לחיות תחת ריבונות פלסטינית, ולא יהיו), התייחסות מפורשת לחלוקת ירושלים לשתי בירות, סידורי ביטחון בבקעת הירדן ועוד".

בהמשך הסתייג ירושלמי מקביעותיו שלו, הדגיש את סירוב הפלסטינים לקבל את המסמך והציג את נכונותו של נתניהו לדון עליו כמהלך טקטי בלבד שנועד למשוך זמן ולגרום לאבו-מאזן לדחות אותו (9 במרץ 2014).

שלום ירושלמי (צילום: פלאש 90)

לעומת זאת, בכובעו השני, כפרשן פוליטי (להבדיל מפרשן מדיני), שלום ירושלמי ממש התפרע בתובנות שפירסם על השלכות המו"מ על ענייני הפנים של ישראל. כאשר נדמה שמזכיר המדינה עומד להציג בפומבי את המתווה שגיבש, והחוכמה המקובלת דיברה על זעזועים צפויים בקואליציה, הודיע ירושלמי לקוראיו: "השטח רוחש מניפולציות שעוברות מפה לאוזן. השמועה האחרונה מדברת על מפלגה חדשה שנתניהו מתכנן עם ליברמן וציפי לבני מעל לראשו של הליכוד. נתניהו מכחיש".

ועוד ידע הפרשן לספר: "שמועה אחרת מספרת על נסיונות שעושה איש הסתרים נתן אשל לפרק את ש"ס ואת יהדות-התורה כדי לצרף לקואליציה חלקים משתי המפלגות הללו, בראשותם של אלי ישי ומשה גפני. השבוע טילפן אשל לידידו ח"כ יעקב ליצמן, שמתנגד לכניסה לממשלה, והכחיש בפניו את הדברים" (11 בינואר 2014).

ירושלמי אינו יוצא דופן בחירות שלקח לפרסם השערות מרחיקות לכת. גם הבכירים שבפרשנים משתפים את קוראיהם, מאזיניהם וצופיהם בתסריטים שהם מרכיבים – בין אם ממוחם הפורה ובין אם משמועות, לחישות וספינים שהם קולטים במסדרונות השלטון ובמזנון הכנסת. על הפרשנות הפוליטית בכללה נכון לומר שיש בה משהו מהגל הקל: ניסוחיה ציוריים, תכניה תזזיתיים, והמוזיקה שהיא משדרת שווה לכל נפש. המאפיינים האלה לא נעדרו מהסיקור שהעניקו הפרשנים הפוליטיים להיבטים הפנים-ישראליים של מסע השידולים של קרי.

יובל קרני (צילום: "העין השביעית")

כך, למשל, על רקע דיווחים על התקדמות במו"מ, קבעה סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" כי מחויבותו של יאיר לפיד לתוכנית שלום עלולה לגרום לקרע בקואליציה עם מפלגת הבית-היהודי בראשות נפתלי בנט. זו היתה הרוח שנשבה גם מדיווחים אחרים באותו עיתון ("מלחמת אחים" היא כותרת הדיווח של יובל קרני ואיתמר אייכנר שטורה של קדמון נלווה אליו; 9 בדצמבר 2013).

בהזדמנות אחרת נתנה קדמון משקל-יתר לסקר של מרכז-מאקרו ועמותת כחול-לבן, שקבע כי 36% מתושבי הבקעה מוכנים לעזוב לאלתר את מגוריהם תמורת פיצוי, גם ללא הסדר מדיני, ולשוב לקו הירוק. 62% מוכנים לכך תמורת הסדר מדיני. "מכאן", כתבה קדמון, "שהרוב המוחלט של מתיישבי הבקעה מוכנים לוותר עליה" (3 בינואר 2014).

ואילו יוסי ורטר תיאר ב"הארץ", בסוף ינואר 2014, את ההתפתחויות האפשריות במקרה שהמו"מ יתפוצץ והמדינה תיקלע לקשיים כלכליים: "בשלב ראשון, לבני ושאול מופז מקדימה יתאחדו עם סיעת העבודה ויקימו סיעה אחת של 23 ח"כים [...] יחד עם יש-עתיד הגענו ל-42 ח"כים. 11 חברי שלוש הסיעות הערביות מגדילים את המספר ל-53, ועם מרצ הגענו ל-59 מושבים". ורטר מסייג אמנם את התסריט הזה ומדגיש כי הוא יציר רוחו ותקוותיו של בוז'י הרצוג (ולא פרי ניתוח ריאלי של פרשן "הארץ"), אך הוא בכל זאת מוצא לנכון לפרסמו ולהעניק לו היתכנות מסוימת, ובעיקר – נותן יד למחולל הספין שהזין אותו באופציה הדמיונית הזו.

יוסי ורטר: "אנחנו בתקשורת מתפתים לעתים לרקום תרחישים מרתקים, או סברות כרס"

כעבור ימים אחדים, ברוח פוסט-מודרניסטית, חושף ורטר בפני הקוראים את אופיה הבלתי רציני, שלא לומר הזחוח, של מלאכת הפרשנות הפוליטית (ספק אם ורטר מתכוון לעצמו; הוא מתייחס, כנראה, לעמיתיו): "[...] אנחנו בתקשורת מתפתים לעתים לרקום תרחישים מרתקים, או סברות כרס, כיצד הוא [נתניהו] שובר לפתע שמאלה, מתפלג מסיעת הליכוד ומקים מסגרת חדשה, מרכזית, מעין קדימה חדשה מודל 2014 עם אביגדור ליברמן לימינו וציפי לבני לשמאלו – ויחד עימם דוהר לעבר השלום הנכסף" (7 באפריל 2014).

ערב פיצוץ השיחות נרתם גם ורטר להצגת תסריט קודר שנועד להבהיל את נתניהו ולהרתיע אותו מלהגיע לסיכום העסקה שכרכה את שחרור ג'ונתן פולארד בשחרור אסירים בטחוניים מקרב ערביי ישראל: כל סגני השרים מטעם הליכוד יתפטרו, בעקבותיהם תלך סיעת הבית-היהודי, וכך תתפרק הממשלה (4 באפריל 2014).

חיים שיין (צילום מסך, אתר "ישראל היום")

ועוד לא הזכרנו את "ישראל היום", שכותביו נקראים כמחלקת החיפוי של עמדות ראש הממשלה, יהיו אשר יהיו. וכך, כאשר החל המו"מ היתה כותרת הטור של יואב לימור "המו"מ טוב לביטחון", וברוח דומה כתב גם שלמה צזנה, הפרשן המדיני של העיתון (21 ביולי 2013). עם פיצוצו, כתבו פרשני העיתון (דן מרגלית ודרור אידר, 25 באפריל 2014) ברוח התומכת בהחלטת הממשלה להפסיק את השיחות, וכך גם חיים שיין, שנימק בפסקנות: "זו היתה ההחלטה היחידה האחראית, ההגיונית והמתבקשת לאחר התרסת הזדון של אבו-מאזן בחיבוק חמאס, חיבוק שנעשה בעיתוי מכריע להמשך המו"מ עם ישראל [...] היום כבר ברור מתמיד כי המניע העיקרי שלו לשיחות עם ישראל היה שחרור רוצחים, יקירי החברה הפלשתינית". אם זה כל-כך ברור, מדוע תמך העיתון בהתנעת המו"מ תשעה חודשים לפני כן?

עם תחילת שליחותו של קרי קבע אמנון אברמוביץ' בערוץ 2 כי דינו של המו"מ להיכשל משום שהמקסימום שיסכים נתניהו לתת לא יפגוש את המינימום שלו מצפה אבו-מאזן (20 ביולי 2013). איתן הבר, לעומת זאת, הכתיר את טורו ב"ידיעות אחרונות" במלים "סוף ידוע מראש", כשהוא פוסק כי בסופו של דבר תיסוג ישראל מיהודה ושומרון בגלל לחץ אמריקאי (5 בנובמבר 2013).

לפי שעה, שניהם צודקים.