כעבור כמה שבועות הוא הגיע [מהמלחמה] לביקור קצר והביא איתו מבחנות ובתוכן חיידקי טיפוס שנועדו להרעיל את מי השתייה של הלגיון הירדני. אחת המבחנות נשברה בבית, ודווקא אני ולא הירדנים נדבקתי במחלה".
(אסי דיין על אביו משה דיין, בסדרת הטלוויזיה האוטוביוגרפית "החיים כשמועה")
הוא זה לא אני
יד המקרה זימנה את יום מותו של אסי דיין אל לב הטקס התקשורתי של יום העצמאות ויום הזיכרון, והפכה אותו למשל. הנסיך מנהלל, שתאם בנעוריו, ביופיו ובכשרונו את דמות הצבר המושלם, מרד בכל הצפיות שתלו בו, הקדיש את חייו להתנערות מאביו וגאל את עצמו מן הכבוד והתואר. חייו של אסי דיין, כפי שהוא עצמו מתארם, היו ניסיון מתמשך שלא להתבטל בפני דמות האב שהכזיב – אבי המחדל הלאומי ואבי החידלון המשפחתי – והוא עשה זאת בכל דרך. בבריחה, בחבלה, ביצירה, בהרס עצמי. והכל כדי לומר בכל פה: הוא זה לא אני.
סדרת הטלוויזיה האוטוביוגרפית "החיים כשמועה", שמוקרנת עכשיו, בקולו ובמלותיו, היא עדות נוקבת לתהליך ההינתקות ממי שנתפס כאן ובעולם כישראלי מספר אחת, גיבור הניצחון הגדול. על רקע האווירה הקדורנית שבה אפוף החג ולנוכח מה שנראה כאובדן דרך לאומי, אסי דיין נגאל בהומור עצמי, בסרקזם, בהגחכת הדרגה והשררה. הוא בחר במלה הכתובה, זו שממנה נובעת השירה, במלה שבכוחה ליצור סיפור, לברוא מציאות מדומה וממשית. יורש העצר, שלבש מדים בסרטי הנעורים שבהם השתתף כגיבור בן גיבור, עבר לטי-שירט אזרחי מתנפנף, ויתר על המלוכה וגידל כרס מתריסה.
אסי דיין (צילום: איה אפרים, הטלוויזיה החינוכית)
עוד בחייו הפך במאי הקולנוע אסי דיין את יום העצמאות למופע אלטרנטיבי וטבע בסרטיו ששובצו בהגדת החג סממנים של ישראליות אזרחית. עכשיו, במותו, חמישה ימים לפני החג, הוא נותן מופע משבש אחרון. מאיר לרגע כזיקוק סורר את קלישאות החאקי שמלעיטים אותנו בהן זה שבעה עשורים.
האבסורד הוא שגם הצרימה הזאת בהרמוניה מתקבלת באהבה על-ידי כלי התקשורת ומאומצת אל לבם באותה קונפורמיות שבה הם מאמצים את נאום הרמטכ"ל הנוכחי ואת חזותו הזעופה של ראש הממשלה, שעיניו נשואות לאיראן, אך אינו רואה את השבר המתחולל מתחת לאפו.
למרבה הפליאה, גם פסטיבלי המחווה לסרטיו של אסי דיין אינם מעוררים התפכחות בציבור המעריצים. הוא טובע בדבש התקשורתי שבו "הכל אייטם" – הרוצח והנרצח, הגנב והחוקר, הנביא והחזיר, האב דל הרגש והבן הסורר – ונבלע בו. במותו, מובס אסי דיין בחיבוק, וההתרסה היוקדת שלו מכובה במטפי קצפת. גם נסיך גולה כאסי דיין הוא בסך-הכל אייטם.
מותו של אסי דיין מסמל את השלמת נצחונו הגדול של צה"ל. הניצחון על החברה האזרחית שמתוכה נוצר.
גבישים כחולים-לבנים
אולי בגלל החיבור ליום הזיכרון, ואולי בשל אי-הוודאות הבטחונית הקבועה שהציבור חי בה, הופך יום העצמאות לחג צבאי. השמחה הספונטנית האדירה על ההישג הגדול שבהקמת המדינה הפכה עם השנים לחגיגת חוצות דלת תוכן ומשמעות.
קולו של הצד האזרחי ביום העצמאות הוא קול רפה. עדיין נותרו בחג כמה טקסים ראויים, כהדלקת המשואות, הכתרת חתני וכלות פרס ישראל ואפילו חידון התנ"ך, שאיבד מזוהרו. המטס הצבאי הנצחי שלצדם נראה בדור המל"טים כשייך למוזיאון בחצרים, ויש גם שחזור קרב תש"ח ביד-מרדכי ותפילה חגיגית בכותל. הקולנוע הישראלי זוכה לאוורור, שהיום כבר אינו זקוק לו. במות פתוחות, זמרים יקרים, מצעדי שירים – שירי עצבות ושירים אחרים – מנגל בפארקים, פקקים בצמתים.
יום העצמאות מתחולל בעיקר בתקשורת. במוספי החג התשושים שטרם התאוששו מן הפסח, בלוחות השידורים חסרי המעוף, במהדורות החדשות השבלוניות. כחגיגה אזרחית, יוכל החג להכיל הרבה יותר ממה שתוחמים עבורו הנאומים, שכולם תחת הכותרת "עם אחד, נארטיב אחד, קלישאה אחת". הפער בין דרשות החג לבין מה שאנחנו מכירים מימות החול הולך וגדל, עד שברור לכל שאלה הם דברים בטלים. ובכל זאת אנחנו שומעים בכל שנה אותן אמירות ריקות ולא עושים שום דבר בעניין.
הנשיא שמעון פרס, טקס יום הזיכרון, 5.5.14 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)
כולנו ראינו ושמענו את ההנהגה הנבחרת וכולנו מבינים שלא יהיה כאן שלום, ואפילו לא תהליך. גם אם השלום הוא "צוואתם של הנופלים", כדברי נשיאנו הבוקר בכותרת הראשית של "הארץ", הוא לא יתקרב בלי פעולה עקבית של הנהגה אמיצה ונטולת ציניות. גם השלום בתוכנו רחוק מהשגה; שלום בתוכנו עם החרדים שלא משתתפים בחוויה הציונית ושלום בתוכנו עם האזרחים הערבים, הראויים לאפיק שבו יוכלו לבטא את כאבם וגעגועיהם.
השנה ה-65 היתה שנה שקטה. לפי ההודעה לעיתונות שמובאת ללא כל ערעור, נוספו 57 חיילים למניין הנופלים, ללא כל פילוח. רק שני אזרחים נהרגו השנה בפעולות טרור, נתון שאינו מקטין את רמת החמיצות. איומי האינתיפאדה הבאה עדיין כאן, וגם איראן ממשיכה להבהב בראש טבלת האיומים. ולאלה נוספו החרמות המדיניים, הכלכליים, התרבותיים, ומאלה מאיימים להיגרע ידידים ותיקים.
האכזבה מן המנהיגות קטנה מן האכזבה מעיתונות הזרם המרכזי, הכתובה והמשודרת. עם השנים הסכנו עם העובדה שעל נבחר הציבור לרצות את קהלו, אבל קיווינו שהעיתונות לא תפקיר את משמרתה וכי תיקונים שלא יבואו מלמעלה יעלו מלמטה, מן העיתונות שתשמיע את קולו של הציבור. אבל העיתונות איבדה את קולה.
העיתונות אינה מסוגלת עוד להוביל גישה ביקורתית ורעיונות חדשים. להפך, העיתונים מתחרים ביניהם מי לאומי יותר, ממלכתי יותר, ישראלי יותר. הם כופים עלינו ישראליות סינתטית, עקרה, מתכחשת למציאות. העיתונות שלנו מכורה לטראפיק ולסקרי חשיפה ומוכרת לנו גבישים כחולים-לבנים רק כדי לשרוד. העיתונות של היום ויתרה כליל ומעדיפה לסקר את האומץ הצבאי מלהפגין אומץ אזרחי.
יום ההדחקה
יום העצמאות הוא יום ההדחקה. יום הטקס השנתי להנצחת הזמניות. הקיום הישראלי הוא של חיים באוהל אי-הוודאות, של צבירת אנומליות במקום לחסלן. אם להשתמש בתחביר הטבלואידי, הרי אנחנו "מדינה באוהל". סטרטאפ-ניישן שלא מצליחה, עם כל מגדלי המסחר והעסקים, לבנות תשתית איתנה ובת-קיימא לעשורים הבאים.
ישראל 2014 היא מדינה שזהותה טרם הוכרעה, האם היא יהודית ודמוקרטית? דמוקרטית ויהודית? סתם יהודית או רפובליקת הלכה? מדינה ללא גבולות (מוכרים), ללא חוקה, מדינה שמערכת המשפט בה פועלת תחת איום מתמיד מצד פרלמנט היפראקטיבי. מדינה שממשלתה נעה בין שיתוק מנוון לקדחת עשייה, ששופכת דלק על כל תבערה, אבל הדלק שבאדמתה לא מגיע אל בתי יושביה. מדינה שרבע מאוכלוסייתה, מתנחלים וערבים, חיים באי-ודאות מכרסמת היכן יחיו בשנה הבאה. האם יפונו? האם יוסגו לצד זה או אחר של הקו הירוק? האם יישארו בבתיהם ויימסרו לשלטון אחר?
צאצאי החותמים על מגילת העצמאות חותמים על המגילה, 13.1.12 (צילום: חן ליאופולד)
מדינת ישראל המחזיקה בשטחים בציפורניה – ללא תוחלת, ללא תאריך תפוגה – אינה מסוגלת לקרוא את הכתובות על הקיר גם שהן הולכות ומתרבות ומרוססות על בתי אזרחים ערבים בצבעי הפשיזם. ישראל 2014 היא מדינת כיבוש המאבדת את מקומה בקהילת העמים.
מדינה שמגילת העצמאות שלה, המסמך האזרחי היפה ביותר שנכתב כאן, הופכת למלים ריקות. מדינת שקמה בשנה שבה נוסחה מגילת זכויות האדם לכל דרי עולם. והנה, לא רק שהמציאות התרחקה מן העקרונות הנעלים עד אובדן דרך, אלא שיש גם פוליטיקאים המוכנים לנסחה מחדש תוך השמטת היסודות ההומניסטיים המיותרים. ובשטח, מתברר כי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון נוטה שלא לספור ולא לסקור חמישית מתושביה. שמאפילה את הטלוויזיה המסחרית בימי אבל לאומי. חוסמת ערוצי תוכן בתשלום, סוגרת את ערוצי הקומדיה. מדינה שהצחוק בה הוא איום על העצב המלכד.
עכשיו נזמין את כותבי המאמרים כדי לתת לנו כמה סיבות טובות לגאווה ישראלית. שהאוכל בתל-אביב מצוין, כבר אמרנו?
אומץ צבאי, אומץ אזרחי
על מה אנחנו מדברים כשאנו מדברים על גבורה? אנחנו מדברים על גבורה במדים. אם יום העצמאות נקשר בגבורת יחידים, למה לא להזכיר, לצד גבורת החייל המסתער, את הגבורה שבסירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל?
מימין: אבי טויבין, יסמין פיינגולד ושמעון פרס בבית הנשיא בירושלים, בטקס הענקת אות הוקרה לטויבין, 24.6.2009 (צילום: קובי גדעון)
למה לא לציין ביום החג הלאומי את הגבורה האזרחית, מסוג הגבורה של אבי טויבין, שקפץ למי הירקון הדלוחים כדי להציל את חייה של החותרת יסמין פיינגולד, כמו גבורתם של חושפי השחיתויות תוך ודאות קרובה שיפוטרו וינודו, כמו גבורתן של נשות מחסום ווטש המתייצבות יום-יום ושנה-שנה על משמרתן, כמו גבורת משפחות פורום השכול הישראלי-פלסטיני המתקרבות זו לזו על רקע האובדן המשותף, כמו גבורת הקבלן שממשיך מתוך מחויבות להעסיק את עובדיו הפלסטינים התלויים בו לקיומם ואיננו מתפתה לייבא במקומם מכולה של פועלים תאילנדים?
בשבוע שעבר הוזכר כאן סרטו של חיים הכט "שני אסמים". בסרט מספר את סיפורו שבח וייס, מי שהיה יו"ר הכנסת וניצל בהיותו ילד קטן בזכות כמה משפחות פולנים שנתנו למשפחתו מקום מסתור באסמיהן. וייס מציין את גבורתו של טאדק, בנה של הגברת פוטווז'נה: "הוא היה מוציא בדליים את הצואה של שמונה נפשות ושופך אותה בנחל, ילד בן 12–13... אני לא מדבר על הצד הפיזי של העשייה הזאת. הוא מבין שאם תופסים אותו, מגיעים לאמא שלו וזה גזר דין מוות מיידי".
הנה גבורה אזרחית שראויה ללימוד ושינון בתיכונים, במצעדי החיים ובכל כיתת בית-ספר. נסתפק בשלב זה בגבורה פחותה בהרבה.
הוא ואני
עמק נהלל (צילום: יוסי זמיר)
מי יודע איך היה נראה עולמנו אילו משה דיין היה אבא חם? אילו היה חברם הקרוב של ילדיו, ייתכן שאסי בנו היה היום בן ממשיך. שר בכיר, אדם אמיד, רזה, אלגנטי, לבוש ומסופר בקפידה. רטוריקן חריף.
והנה אסי דיין, גדול המרדנים, מובא לקבורות בנהלל. הוא לא ביקש לשרוף את גופתו, לא תרם את גופו למדע, לא רכש חלקה בקיבוץ וביקש הלוויה עם שירי הביטלס. במותו הוא חוזר למקום שממנו בא וזכרו מתאחד מחדש עם זכר אביו בבית-הקברות על הגבעה שמעל המושב.
עינב שיף מדווח ב"ידיעות" מבית-העלמין בנהלל: "פיזית, זה נראה כאילו אביו משקיף עליו ומטיל את הצל שליווה אותו כל חייו".