"הסקס מפסיק להיות סקסי", התלונן יהונתן גפן בטורו ב"הארץ" לפני כחודש (28.3.14). הרקע: החקירה בחשד כי השר סילבן שלום הטריד מינית. האשמים: עורכי חדשות שמציפים את מהדורות החדשות והעיתונים בתכנים גסים ופירוט מביך. הנה כך הדגים גפן את האופן שבו העיסוק התקשורתי בעבירות מין גוזל ממנו את חדוות הסקס:
לפני שבוע, בערוץ 2, בחדשות הערב של יום שישי, באמא של הפריים-טיים, זמרת שהוציאה עוד דיסק משמים מתראיינת על זה, ובכל הפרומואים מהצהריים רואים אותה אומרת: 'כשהייתי בת שבע עשרה וחצי הזמין אותי במאי לאודישן לסרט על זמרת, ואחרי זה הוא אמר לי, 'אם את רוצה את התפקיד, את צריכה לשכב עם הבמאי'. אז אמרתי לו, 'באמת? ועם מי עוד?', והוא ענה, 'עם המפיק...'' – וזה הרגע המדויק שבו הסקס מפסיק להיות סקסי, ונהפך לקידום מכירות ולתפארת הרייטינג. איכשהו קשה לי להאמין לזמרת הזאת, שהיום היא בת שלושים ומשהו. למה היא חיכתה עם החשיפה הזאת 16 שנים? לבמאי ולמפיק אין שמות. וזה יכול להיות כל אחד מכם, חברים".
התסכול של גפן לא נובע מהמעשים המתוארים או מהאחראים להם, אלא ממי שמחבלת בשלוותו של הכותב בטענותיה, מי ש"הוציאה עוד דיסק משמים". כלומר, אפילו כישרון אין לה. כל הצלחתה תלויה, אם כן, בצוות ההפקה, שמורכב כמובן כולו מגברים. "זה יכול להיות כל אחד מכם, חברים", מזהיר גפן את קוראיו – כלומר את הגברים המסכנים שעליהם מעלילים עלילות שווא (שהרי "איכשהו" קשה לגפן להאמין "לזמרת הזאת, שהיום היא בת שלושים ומשהו").
גפן מקפיד במיוחד להשתמש במאמרו בשפה "גסה" (מה שנקרא באנגלית crude) – כפי שמדגים כבר הקטע הקצר דלעיל ("האמא של הפריים-טיים") – המזוהה עם מצ'ואיזם, ומשכך גם עם עוצמה. כך בפינאלה כותב גפן כי הוא
מודע לאלימות הגברית הנפוצה ויודע שהאשה, למרות כל הפמיניזם, היא עדיין הכושי של העולם. אבל אני אהיה אסיר תודה ואסיר ציון אם את החקירות והדו"חות האלה תבצעו בחדרי חקירות אפלים ולא על המסך שלי. תודה".
גפן אמור להיות מומחה במלים, וככזה לא נוכל להתייחס אל הבחירה הסגנונית שלו כמקרית. והרי ברור שגפן בוחר לגלם כאן איזו "דמות", איזה אינטלקטואל-ישראלי-בג'ינס, מעין גבר גנרי שנוקט דיבור נונשלנטי מופגן, שלא מוטרד מקצת נונסנס ("אסיר תודה ואסיר ציון"), ושיורק בבוז אבירי מלים כמו "כושי" כשהוא מתייחס למעמד הנשים בחברה.
נגד מי גפן נלחם את מלחמתו? נגד הבני זונות שמנצלים את מרותם לכאורה (כפי שהיה ודאי גפן מתבטא במימד אחר)? נגד החברה שלנו שמתייחסת למעשים אלה – עד התפוצצותם הציבורית – בסלחנות שאינה ממהרת להיעלם מן העולם? ודאי שלא. זה כנראה בנאלי מדי. גפן נלחם נגד "הסקס הלא סקסי" שהורס לו את ה"סקס הכן סקסי" (שלו), שאמור להיות מוקרן על "המסך שלו", כפי הגדרתו.
חבריו למאבק הם "כל אחד מכם, חברים" – כלומר החברים, ולא החברות, הסובלים יחד איתו מאיבוד "הסקס". הלחימה היא לא בהטרדות, בפרשות, אלא בהפסד הנגרם לגפן (ולחבריו) כתוצאה מהתרחשותן; כלומר, בעיסוק בכל אלה על המסך (שלו).
עניין השייכות הגברית כאן הוא מעניין וחשוב ומלמד רבות על העמדה שממנה גפן כותב. האם גפן היה מגיב כך לו היה נושא הדיון "פרשות השוחד"? האם גם אז היה מתאבל בלוחמנות גברית-תיאטרלית שכזו על כך שלוקחים לו את הפְּקידוּת נקיית הכפיים ושמטנפים לו את המסך עם קומבינות מסריחות שלא עושות לו חשק לשלם מסים?
מאמרו של גפן נכתב מעמדה של בעל בית, מתנשאת ומשפילה, שכלל אינה מנסה להתנגד לתרבות שעליה הוא כביכול מתלונן. גפן מתלונן על הלא-סקסי ומשתף איתו פעולה. הוא חושב אולי שזה מגניב לתאר פרשת הטרדה במלים כמו "מישוש נערה", או לדבר על "הליבידו" הנפגם מהדמיון החוגג את סילבן שלום במיטת בית-מלון עם איזו עובדת תוך ניצול יחסי מרות.
באופן אירוני, מה שגפן עיוור לו הוא שזוהי בדיוק השפה שהביאה להכחדתו של הסקס שאליו הוא מתגעגע כל-כך (איזה סקס הוא זה בעצם?); שפת התרבות הקבוצתית-גברית-מצ'ואיסטית המתייחסת מראש לתלונה כאל מטרד, והקורבנות עבורה הם חברי הקבוצה – הגברים, האבלים על הפקעתו של מה שאמור היה להיות שלהם.