במהלך השבוע שעבר טבע עיתון "הארץ" את המונח שליווה את פרשת "דוד הנחלאווי" – "המרד הדיגיטלי הראשון בצה"ל". מרגע שנטבע, כולם השתמשו בו: פרשנים, שדרי רדיו, קרייני טלוויזיה. "גל ההזדהות עם 'דוד הנחלאווי' הוא המרד הדיגיטלי הראשון שחווה צה"ל – התאגדות המונית של חיילים, באמצעות האינטרנט, למחות על מדיניות הצבא", תיארו זאת ב"הארץ" עמוס הראל וגילי כהן, אלא שבשנים האחרונות השתמשו חיילי צה"ל לא פעם במדיה החברתית באופן חתרני, ומחאתם לא הוכתרה בתואר "מרד".
קחו למשל את תופעת "החיילים הרוקדים". ב-2010 צולמו שישה לוחמים בזמן סיור בחברון כשהם רוקדים, באופן מתואם למדי (משמע, הם עשו חזרות קודם לכן), את "ריקוד המקפלות". הסרטון הועלה ליוטיוב והתפשט כאש בשדה קוצים.
"המרד הדיגיטלי הראשון בצה"ל", "הארץ", 30.4.14
אחיקם משה דוד מ"מעריב" דיווח כי "לוחמי צה"ל ביחידות רבות מתעלמים מהאיסור הצבאי המוחלט לצלם סרטונים מהסוג הזה – ובשנה האחרונה הועלו לרשת האינטרנט הפקות מושקעות במיוחד שבהן נראים לוחמים רוקדים לצלילי שירים מוכרים". ואכן, שיטוט קצר ביוטיוב, או לחלופין בארכיון אתרי החדשות בישראל, מעלה שורה ארוכה של סרטונים או דיווחים על סרטונים שבהם חיילי צה"ל נראים כשהם רוקדים ריקודים שונים, מ"גנגאם סטייל" דרך "הטקטקה" ועד "הארלם שייק". במקרה של "הארלם שייק", לצה"ל נמאס ממש ומפקדיו שלחו את החייל שצילם את הסרטון ל-14 ימים במחבוש, מפקד המחלקה שאישר את הצילום הודח מתפקידו ונזרק ל-21 ימים בכלא. מדוע? דובר צה"ל הסביר שהתמונות "נוגדות את ערכי צה"ל".
לא ברור אילו ערכים של צה"ל נוגד הריקוד, אך ברור למדי שהריקודים לא נועדו להוכיח את גמישות התנועה של הלוחמים, אלא להעביר מסר. זהו מסר של אנשים צעירים שנשלחו לסייר ברחובות חברון, לגרז תותחים, להתאמן ולהילחם במשך ימים ארוכים. בחירתם החופשית ניטלה מהם; הם לא יכולים לצאת הביתה מתי שהם רוצים, הם לא יכולים לבחור עם מי הם ישנים ומתי הם מתעוררים, הם לא יכולים לבחור מה הם לובשים או היכן הם מסתובבים. הריקוד הקטן הזה הוא האקט החתרני שלהם, הוא התזכורת שלהם לעצמם, וגם לצה"ל, שלא השתלטו עליהם באופן מוחלט, שבתוך כל האחידות הכפויה הזו, עדיין אפשר למצוא פרץ של יצירתיות, של הומור, של ביטוי אישי.
גם את "החיילות המתפשטות" אפשר להבין במונחים האלו. מדי צה"ל רחוקים מלהיות בגדים מחמיאים, ולא פעם מרגישות החיילות שהן מאבדות את עצמן בתוכם, את נשיותן, את הייחודיות שלהן. הסרת הבגדים היא סוג של אצבע משולשת כלפי צה"ל ומדיו. זו אינה פחות מזעקה לתשומת לב: "ראו אותי! אני שונה! ואם אני צריכה להתפשט בשביל להוכיח את זה, אז זה מה שאעשה!".
"החיילות המתפשטות", מתוך אתר "הסאן"
רק שהמרידות הקטנות האלו, במדים, באחידות, בהרגשה המעיקה שאתה "רכוש צה"ל", בשליטה המרכזית, בערכים המנופחים מחשיבות עצמית, בציות הכמעט עיוור, במסגרת הנוקשה והבלתי גמישה, לא כונו מעולם בשם "מרידות" כיוון שהן לא נתפסו כאקט מחאה פוליטי. בישראל "פוליטי" הוא רק מה שנמצא בוויכוח בין ימין לשמאל, בין יהודים לערבים, בין מרצ לבית-היהודי. המאבקים על הגוף, על העצמאות האישית, על הביטוי היצירתי, נתפסים כסוגיות משניות, לוקסוס של מפונקים.
בפועל, זו מחאה פוליטית לכל דבר, ומשום כך בחירה בפייסבוק, באינסטגרם, ביוטיוב, היא כמעט מובנת מאליה, שכן היא מתכתבת עם המסר הפוליטי שהחיילים מעבירים: חתירה תחת השליטה המרכזית, אותה שליטה שמאפיינת גם את אמצעי התקשורת המסורתיים: יש כתב, יש עורך, יש סדר, יש היררכיה – כל-כך צה"לי מצדם. אין פלא שהחיילים מעדיפים פלטפורמות שמאפשרות להם להביע את עצמם מתי שהם רוצים, איך שהם רוצים, ללא כל צנזורה, ללא עריכה. בהקשר הזה טענתו של דובר צה"ל, תא"ל מוטי אלמוז, ש"פייסבוק הוא לא כלי מחאתי, אלא כלי חברתי", היא כמעט פארודיה על אנשי צבא מנותקים.
ההבדל היחיד בין ההזדהות עם "דוד הנחלאווי" למקרים קודמים הוא שבעבר החיילים הציגו או המחיזו ביקורת מוסווית שעוסקת בעיקר במצבם הקיומי המדכדך כחיילים בתוך מסגרת צבאית חונקת. הפעם הביקורת אינה מוסווית והיא עוסקת במצבם הקיומי המדכדך כחיילים בתוך מסגרת צבאית שלתחושתם אינה נותנת להם גיבוי כאשר הם יוצאים למשימותיהם.
מה שטוען את הביקורת האחרונה כביקורת פוליטית, בניגוד לביקורות הקודמות שנתפסו כא-פוליטיות, היא מלה אחת שבה החיילים כלל אינם משתמשים: "מרד". אמצעי התקשורת מיהרו לזנק על המלה הטעונה, בעוד שבפועל לא היה מרד קודם ואין מרד עכשיו. החיילים לא העלו באש את המדים ולא דרשו להכניס לפקודות מטכ"ל אישור רשמי לצאת במחולות. גם כעת הם לא מורדים בסמכות המפקדים, לא דופקים נפקדות ולא החלו יורים לכל עבר ללא אבחנה. הם מתלוננים, הם ממורמרים, הם מוחים, הם מביעים עמדה שלא דרך "הצינורות המקובלים". מוטב לשמור את המלה "מרד" למקרים מעט יותר מובהקים.