דוד הנחלאווי
בשערי כל עיתוני הבוקר מודפסים תצלומים של חיילים המביעים תמיכה ב"דוד הנחלאווי".
"צילום של לוחם הנח"ל דוד אדמוב בעימות עם פלסטיני עורר סערה ברשתות החברתיות", מסכמת כותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות". נכון לשעת ירידת הגיליון לדפוס, קיבל "דוד הנחלאווי" למעלה מ-73 אלף לייקים לדף בפייסבוק שנשא את הכותרת "גם אני עם דוד הנחלאווי", נמסר בידיעה מאת עקיבא נוביק וראובן וייס. לצדה מתפרסמים תצלומים נבחרים של חיילים המביעים תמיכה בחייל, בפנים מוסתרות או גלויות. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", "מחאת החיילים", משלימה את ליהוקו של העיתון לתפקיד מגבר-קול של הרשת החברתית.
ב"ישראל היום" מגבירים, כרגיל, את קולו של הממסד. במקרה הזה, של הצבא. "צה"ל: פייסבוק אינו תחליף לשרשרת הפיקוד", נכתב בכותרת הראשית של עיתון זה. גם כותרת המשנה נפתחת בעמדת הצבא הרשמית ("בצה"ל מקבלים בהבנה שחיילים פעילים ברשת החברתית, אך לא מסכימים שידונו בנושאים מבצעיים"). כפי שניתן לצפות מעיתון שמרני, הפרת סדר גורמת לו ראשית לכל תחושת אי-נחת וחרדה.
הפרשן יואב לימור מגדיר זאת "הפגנת הפייסבוק הראשונה בצה"ל", ומזהיר: "הפעם לא מדובר בקוריוז משועשע, אלא באירוע שחותר תחת יסודות הצבא. אם צה"ל לא ישכיל להתמודד מול התופעה הזאת, היא תתרחב במהירות ותעמיד את הצבא בפני איום ממשי שיערער על יסודותיו". השוו זאת לטור הפרשנות מאת יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות", שאינו מתייחס כלל לחומרת המעשה מבחינת המשמעת הצבאית, אלא מבקר את הצבא ש"לא היה מוכן להתפרצות המחאה הספונטנית הזו – וגם לא ניהל אותה כמו שצריך".
"הארץ" מדפיס גם הוא בראש עמוד השער תצלום של חיילים המזדהים עם "דוד הנחלאווי", מעל טור פרשנות מאת עמוס הראל. הראל נוקט לשון חריפה עוד יותר מלימור ומגדיר את גילויי התמיכה בחייל כ"מרד הדיגיטלי הראשון שחווה צה"ל". יחד עם זאת, הוא אינו נבהל ואינו מבהיל את הקוראים, אלא, בדומה ליהושוע, מבקר את הצבא על תגובתו למחאה ("זו זירת משחק חדשה למדי, שצה"ל רק מתחיל ללמוד כעת את כלליה. בינתיים, נדמה שהחיילים נמצאים בה כמה צעדים לפני מפקדיהם").
ברקע מחאת החיילים, כותב הראל, "חוסר הסכמה של הלוחמים בשטח עם מדיניות האיפוק שמכתיב פיקוד המרכז ליחידות בהתמודדות עם תושבים פלסטינים במשך תקופה ארוכה".
ברקע מדיניות האיפוק שמכתיב פיקוד מרכז ליחידות, נוכחות מתמשכת זה כמה עשרות שנים של חיילים ישראלים בלב אזורי אוכלוסייה פלסטינית – הכיבוש.
הכיבוש
"אקיבוש", מכנה פובליציסט "ישראל היום" דרור אידר את הכיבוש הישראלי בגדה המערבית במאמר שהוא מפרסם הבוקר בעמודי הדעות של העיתון. לתנועת שלום-עכשיו הוא קורא "תנועת שלום אכזב". זהו תעלול רטורי ילדותי למדי (בערך ברמה של "ישרא-hell איום" ורק מעט יותר בוגר מ"פיפי נתניויו"), שאינו הולם עיתונאי במעמדו של אידר.
"אין כיבוש", קובע אידר, "רוב מוחלט של הפלשתינים חי תחת ממשלות משלו: חמאס בעזה ופת"ח ביו"ש עם אוטונומיה מדינית, ממשלה, שרים, תקציבי עתק (שחלקם הגדול נכנס לכיסים פרטיים, לתפארת הטמטום המערבי), משטרה, כוחות ביטחון, משרד חוץ. נכון שצה"ל במעטפת, אבל בלעדיו הם לא היו משגשגים אלא הופכים למוצב איראני באדיבות חמאס".
חיילים חוגגים את חג הפורים בחברון, 16.3.14 (צילום: מנדי הכטמן)
אולם עיקר רשימתו מוקדשת להתנגחות עם ג'ון קרי (ונחום ברנע), אחרי שהראשון טען כי מדינת ישראל עלולה להפוך בעתיד למדינת אפרטהייד. "'אפרטהייד' אצלנו?", שואל אידר, "ערביי ישראל בוחרים לכנסת ישראל ומשתתפים בחיים הציבוריים. מדוע ערביי ישראל בנחל עירון אינם מוכנים לעבור לרשות במקרה של 'הסדר סופי'? מדוע מסתננים מאפריקה מתחננים להישאר ואלפים צובאים על גבולותינו? איך 'אפרטהייד' אם הקהילה הנוצרית היחידה הגדלה והמשגשגת במזרח התיכון מחזיקה באזרחות ישראלית?".
ערביי ישראל אכן משתתפים בחיים הציבוריים, כפי שכותב אידר, למעט בעיתון "ישראל היום", שנמנע באופן קבוע מלשאול לדעתם בסקרי דעת הקהל שהוא עורך. מבחינת "ישראל היום", הציבור הוא הציבור היהודי בלבד, והחיים הציבוריים הם נחלתו הפרטית.
"הקו הירוק הוא דבר שקיים רק בראש שלנו", טוען נועם שיזף בטורו הקבוע שמתפרסם בשבועון התל-אביבי "טיים אאוט". "במציאות יש ריבון אחד מהים עד הירדן. יש מדינה אחת ששולטת בגבולות, שמחזיקה במטבע המקומי, ששולטת במרחב האווירי ושמנהלת את מרשם התושבים, יהודים ופלסטינים כאחד. אלו המאפיינים המוכרים של ריבונות, והמסקנה המתבקשת היא שישראל היא השליט היחיד בשטח.
"תחת השלטון הישראלי", מוסיף שיזף, "יש שתי קבוצות אוכלוסייה: יהודים ולא יהודים [...] בכל השטח יש ליהודים מלוא הזכויות. הפלסטינים, לעומת זאת, מחולקים לכל מיני קבוצות: אזרחים שכמעט שווים ליהודים, תושבים במזרח ירושלים שלא יכולים להצביע או לקנות אדמה, ונתינים של הממשל הצבאי בשטחים שאין להם אפילו זכויות אזרחיות בסיסיות. אלו אינן אמירות פוליטיות. אלו העובדות".
"כששני עמים חולקים פיסת ארץ אחת, לבני העם האחד מלוא הארץ זכויות ובני העם השני חסרי כל זכות – זה אפרטהייד", קובע הבוקר גדעון לוי במדור הדעות של "הארץ".
"תג מחיר"
"פשעי השנאה מתפשטים בצפון, אף מקרה לא פוענח", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". אלי אשכנזי, ג'קי חורי וניר חסון מדווחים על ניקוב צמיגיו של תושב נצרת וציור מגן-דוד על מכוניתו, שחנתה אתמול ביוקנעם. "זהו פשע השנאה העשירי בתוך חודש באזור הצפון", מוזכר. "[...] אם ב-2011 נחשבה הצתת המסגד בטובא-זנגריה לאירוע חריג ביותר – הרי שכעת התקיפות מתרחשות באופן כמעט רציף. רק בשנה האחרונה אירעו 16 אירועים כאלו".
"בניגוד לטענה הנשמעת דרך קבע", כותב חיים לוינסון בטור נלווה, "למשטרה יש מוטיבציה לפענח את המקרים – אך רמת החקירות נעה בין בינונית למביכה". "בתת-המודע של כל אזרח ערבי", מוסיף ג'קי חורי בטור פרי עטו, "יש היום תחושה שהמדינה יכולה לעצור את התופעה, וש'הזרוע הארוכה' המגנה על בטחון ישראל קוצרה דווקא הפעם. כי הבעיה לא מתחילה במי שמרסס ומצית, אלא במי שמדרבן ומסית. אותם מסיתים לא מסתובבים רעולי פנים, ואליהם בהחלט אפשר להגיע".
ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת כל הכפולה השנייה בעיתון לדיווח על "פעולות תג מחיר" וגינוין. מחלקת המדינה האמריקאית, כך מדווח, מתחה בדו"ח השנתי שלה ביקורת על אי-ענישתם של מבצעי הפעולות.
כתובת נאצה במזרח ירושלים, 24.3.13 (צילום: פלאש 90)
"פעולות 'תג מחיר', אותן אלו שעניינן פגיעה בערבים בגלל היותם ערבים, ראויות לכל גינוי", נכתב במאמר המערכת של "המודיע". "[...] בד בבד, יש חוסר הגינות כאשר מנסים לייצר 'שוויון' בין מה שהוגדר על-ידי משרד החוץ האמריקני 'טרור יהודי' לבין 'הטרור האסלאמיסטי' [...] שכן, בעוד כאן בארץ מדובר ביחידים, שעניינם פגיעה חמורה ברכוש, אין להם גיבוי ציבורי והרשויות דולקות אחריהם; הרי ששם, בטרור העוטף את מדינת ישראל מכל גבולותיה, יש מחבלים רבים שנהנים מגיבוי ציבורי, מיחס של הערכה ומתמיכה כספית – ועניינם הוא: פגיעה בנפש. בהרג וברצח זדוניים".
"שר השיכון: אסור להגדיר את האלימות נגד ערבים 'טרור יהודי'", נכתב בכותרת ידיעה מאת דוד שמואלי המתפרסמת ב"המבשר". "עם כל הכבוד", מצוטט אורי אריאל בידיעה, "יש רוצחים ששיחררנו אותם ויש טרור מסוגים שונים".
גם ב"ישראל היום" מוקדש עמ' 13 לגינוי פשעי השנאה, אף כי עיתון זה אינו ראוי להטיף מוסר לאחרים בכל הקשור ליחסי יהודים-ערבים, זאת כל עוד הוא ממשיך לפרסם סקרי דעת קהל הכוללים תשובות של יהודים בלבד ואף להציג את התוצאות כאילו הן מייצגות את עמדות הציבור הישראלי כולו.
"נחוצה הרתעה", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום", "אולי גם משמר אזרחי המורכב מחוליות המשותפות ליהודים ולערבים, להרתיע את העבריינים היוצאים ממאורותיהם בחסות החשיכה". רעיון נפלא. היהודים בחוליות המשותפות של המשמר האזרחי שיוזם "ישראל היום" יוכלו גם להשיב לסוקרי העיתון כשאלה ישאלו לדעתם בשלל סוגיות שעל סדר היום. הערבים בחוליות המשותפות של המשמר האזרחי ייאלצו להסתפק בבחירות לכנסת אחת לכמה שנים, כפי שמתגאה דרור אידר, ובסקרי דעת קהל של כלי תקשורת אחרים.
1 במאי
אתמול דווח באתר זה כי ועד הפעולה של עיתונאי "ידיעות אחרונות" נמצא על סף הסכם קיבוצי ראשון זה עשרות שנים שיכלול את כלל עיתונאי הקבוצה. הבוקר מתפרסמת ידיעה קצרה בשולי עמ' 18 בעיתון על אירועי ה-1 במאי. ראובן וייס מדווח: "תל-אביב חוגגת היום את אירועי 1 במאי, חג הפועלים, ובעקבות כך צפויים לחצי תנועה בעיקר במרכז העיר".
חלק נכבד מהידיעה מוקדש להסדרי התנועה, אולם מוזכר גם כי במהלך עצרת שתתקיים הערב בבית ההסתדרות (הארגון שתחת חסותו התאגדו גם עיתונאי "ידיעות אחרונות") יוענק "אות ההתאגדות" לוועדים חדשים שקמו השנה, "ובהם עובדי פיצה-האט ודומינו'ס-פיצה".
צעדת 1 במאי בתל-אביב, 1.5.12 (צילום: רוני שיצר)
"דה-מרקר" יוצא הבוקר בגיליון מיוחד לרגל חג הפועלים, המתמקד באחד ממעוזי הכוח האחרונים שנותרו לעובדים בישראל – בתי-הדין לעבודה. עורך העיתון סמי פרץ כותב בטור שנפתח בשער העיתון כי "הפעילות של בתי-הדין לעבודה היתה יכולה להיות משמעותית הרבה יותר אילו נעשתה דרך הפריזמה של יצירת שוק עבודה מודרני, משוכלל ושוויוני יותר.
"לא", ממהר להרגיע פרץ את קוראיו, "אין הכוונה לחיסול העבודה המאורגנת. [...] השוויוניות הנדרשת היא בין ארגונים שבהם יש עובדים עם זכויות יתר לבין ארגונים עם זכויות חסר. [...] אין צורך לחסל זכויות שהשיגו עובדים חזקים ושאלטריסטים, אבל יש צורך דחוף לפתוח לתחרות שווקים מסוימים, כמו שוקי החשמל והנמלים. עוצמתם של הוועדים בענפים האלה משתקת את השרים, והם נכנעים שוב ושוב כשצריך לפעול מול הוועדים האלה. בשנים האחרונות הם לא יכלו לסמוך על בתי-הדין לעבודה שיהיו גורם מסייע שיכול להוריד את העובדים מהעץ".
שלושה עמודים בעיתון מוקדשים לרשמים שאספו כתבי "דה-מרקר" מביקורים בתיקים מזדמנים בבתי-הדין לעבודה (בעיקר בזה של תל-אביב, הנמצא בשכנות למערכת העיתון, אבל גם בחיפה ובירושלים). בכתבה נפרדת משרטט חיים ביאור את דיוקנו של בית-הדין לעבודה בשנים האחרונות.
ב"ישראל היום", העיתון הנפוץ בישראל, שבו אין ועד פעולה או ועד נבחר המוכר על-ידי ההנהלה, לא נכתב דבר על ה-1 במאי. במדור הכלכלי המצומצם עד מאוד של העיתון מתפרסמת הבוקר ידיעה תחת הכותרת "עובדי נמל אשדוד פוגעים במנכ"ל", ציטוט מעמדת הנהלת נמל אשדוד, כפי שהובעה בפנייה שהגישה אתמול לבית-הדין לעבודה.
ענייני תקשורת
כפולת העמודים הרביעית של "ישראל היום" מוקדשת כולה למסע ציבורי שעורך העיתון נגד הצעת החוק שנועדה להגביל את פעולותיו. "החוק בשליחות נוני מוזס", נכתב מתחת לתצלום המו"ל המתחרה, בפינה העליונה של כפולת העמודים.
המדור "משאל עם" מוקדש לשאלה "מה דעתך על הצעת החוק שנועדה לפגוע ב'ישראל היום' ולהחזיר את המונופול ל'ידיעות אחרונות'?". שלשום הוקדש המדור לשאלה דומה – "מה דעתך על הצעת החוק שנועדה לפגוע ב'ישראל היום' ולשרת את האינטרסים של 'ידיעות אחרונות'?". תשובה אחת מתוך תריסר היתה "אני בעד". הבוקר השורות יושרו. כל תריסר המשיבים מביעים התנגדות להצעת החוק.
שלשום קרא חברו הטוב של הבעלים, עו"ד אלן דרשוביץ, להתנגד להצעת החוק. היום הגיע תורו של הפרשן המשפטי של "ישראל היום", פרופ' אביעד הכהן, להעלות טיעונים דומים. "במדינה דמוקרטית, שחופש העיתונות הוא אחד מערכי היסוד שלה, שוחרי זכויות האדם מתרחקים כמפני אש מחקיקה שתכליתה הסדרת חופש העיתונות, כביכול 'לטובתו'", הוא כותב.
בהמשך מאמרו מזכיר הכהן כי "גם ללא הצעת החוק החדשה מצויה ישראל במקום עגום למדי מנקודת המבט של חופש העיתונות. הסקר השנתי של אחד מארגוני זכויות האדם הפעילים ביותר בתחום התקשורת, 'עיתונאים ללא גבולות', הציב אותה במקום ה-96 מתוך 180 מדינות שנבדקו. לא מחמיא במיוחד".
לפי הכהן, הסיבה למיקום הנמוך היא ש"גם כיום מוגבל חופש העיתונות בישראל על-ידי 'האח הגדול', השלטון, שמאז ימי המנדט הבריטי מבקש לקבוע לנו מה לקרוא והיכן". נראה שכוונתו לצנזורה הצבאית, מוסד חריג בהחלט במדינות הנחשבות לדמוקרטיות. אולם ספק אם יש כלי תקשורת שמקפיד על כבודו ומעמדו של מוסד הצנזורה הצבאית בישראל יותר מ"ישראל היום". כש"ידיעות אחרונות" פירסם מידע על ה"אסיר X", לדוגמה, תקף אותו פובליציסט "ישראל היום" חיים שיין.
הכהן נמנע מלהזכיר את הסיבה המרכזית השנייה למיקום הנמוך של ישראל במפת חופש העיתונות העולמי – היחס של הצבא וחייליו לכלי התקשורת והעיתונאים הפלסטיניים שבשטחים הכבושים. אולי משום שמבחינת "ישראל היום", הכיבוש כלל אינו קיים.
לי-אור אברבך דיווח אמש ב"גלובס" כי הממונה על ההגבלים העסקיים אישר את מכירת "מקור ראשון" לשלדון אדלסון ואת "מעריב" לאלי עזור. "ל'גלובס' נודע כי הממונה ביקש לידיו את המודלים העסקיים עליהם מבוססים 'מקור ראשון' ו'ישראל היום' ואלה אכן הועברו לידיו", נמסר בידיעה.
עו"ד שי בקל, אחד מבאי-כוחו של "ישראל היום" מול הממונה, אמר לאברבך: "'מקור ראשון' הוא 'מקור ראשון' ומה שהיה הוא שיהיה [...] אין בסיס עובדתי כזה או אחר שממנו אפשר להסיק שתהיה השפעה [של אדלסון על התוכן בעיתון]". בתשובה לשאלה הישירה, "אתה סבור שתהיה השפעה על התכנים?", השיב בא-כוחו של אדלסון: "אני יכול להגיד שהממונה לא חושב שתהיה".
נתי טוקר מדווח ב"הארץ" כי שר הפנים החליט לעדכן את רשימת שלושת העיתונים שבהם מתפרסמים מודעות מנדטוריות, להסיר ממנה את "מעריב" ו"הארץ" ולהחליפם ב"ישראל היום" ו"ישראל פוסט". "השניים שיצאו מהרשימה צפויים להפסיד כמה מיליוני שקלים בודדים", נכתב בידיעה. הנה הודעת משרד הפנים המלאה.
עדנה אדטו מדווחת ב"ישראל היום" כי חברת אגד וחברת הפרסום שלה, כנען, הגיעו להסדר עם המדינה שיאפשר הצגת נשים במודעות על גבי אוטובוסים של החברה. לפי ההסדר, "המדינה תסייע בהתמודדות עם הנזקים שייגרמו מהשחתת האוטובוסים".