הציבור מטומטם

"הצופה הרבה יותר חכם ממה שאתם מתארים לעצמכם [...] הצופה מבין בדיוק מה פרסום ומה לא", טוען גולן פרצר, מנכ"ל חברת הפרסום הסמוי BBDO קונטקט, בראיון לשלומית לן המתפרסם במוסף "G" של "גלובס". פרצר תומך בפרסום סמוי ("תוכן שיווקי"), ומעריך כי שינוי החוקים והתקנות האוסרים זאת יניב שוק בהיקף של כמיליארד שקל בשנה.

אם הצופה אכן חכם, אם הצופה יודע להבדיל בין פרסומת לתוכן שאינו פרסומת, אין ממש טעם לתחום הפרסום הסמוי שפרצר מתמחה בו ואפשר כבר היום לפרק את החברה שבראשה הוא עומד. ההצדקה לקיומה, הרציונל מאחורי הנכונות של מפרסמים לשלם כסף רב יותר לפרסומת הנחזית לתוכן שאינו פרסומת, היא ההנחה שהציבור אכן מטומטם במידה מסוימת, ועל כן הפרסומת המתחזה לתוכן שאינו פרסומת תהיה אפקטיבית יותר מפרסומת המציגה את עצמה בגלוי כפרסומת. הנחה סבירה לחלוטין, אגב.

קחו לדוגמה את פיסת הפרסום הסמוי שממוקמת הבוקר בעמ' 8 של "ידיעות אחרונות". היא נראית כמו ידיעה מאת נוית זומר על משקה מוגז חדשני, אולם למעשה זו מודעה פרסומית.

ל"ידיעות אחרונות" שיתוף פעולה מסחרי מתמשך עם חברת קוקה-קולה, ועל אף שעורכי העיתון מתעקשים פעם אחר פעם לטעון כי לשיתופי הפעולה המסחריים אין כל השפעה על ההחלטות העיתונאיות שהם מקבלים, הנה עוד הוכחה לכך שהם תמימים או שקרנים. אין שום פיסת עיתונות בפרסומת הזו, שמתחזה לידיעה חדשותית. מתחילתה ועד סופה היא נקראת כקומוניקט שיצא מלשכת הדוברות של חברת קוקה-קולה ישראל.

אם ההנחה של פרצר היתה נכונה, אם ציבור קוראי "ידיעות אחרונות" (או "הארץ" לצורך זה) אכן לא היה מטומטם במידה מספקת, חברת קוקה-קולה ישראל היתה יכולה לרכוש מהעיתון באופן ישיר את שטחה של הפרסומת המתחזה לידיעה ולהציב שם מודעה המהללת את המשקה המוגז החדש ומלמדת על יתרונותיו.

מישהו בחברת קוקה-קולה, אולי אפילו מישהו שמגדיר את עצמו מומחה ל"תוכן שיווקי" ושמהלל מדי פעם בפומבי את האינטליגנציה הגבוהה של הציבור הישראלי, החליט שבכל זאת עדיף לשטות בו, להטעות אותו, לרמות אותו. מבחינת מחלקת השיווק של קוקה-קולה מדובר ככל הנראה בהחלטה נבונה. מותר להניח שיהיו יותר קוראים שיתרשמו לטובה מהמשקה שמוצג במודעה המתחזה לידיעה מאשר קוראים שיחליטו להחרים את החברה בשל הטקטיקה המתעתעת שבה היא מקדמת את מוצריה. הבעיה היא עם הנכונות של עורכי "ידיעות אחרונות", ובראשם עורך העיתון רון ירון, לשתף פעולה.

עוד סקר אפרטהייד

ב"ישראל היום" שוב מתפרסם סקר אפרטהייד המתחזה לסקר דעת קהל רגיל. כנהוג בעיתון זה, הסקר מפריד בין אזרחי ישראל על-פי דת/לאום, שולל את זכותם של לא-יהודים להביע דעה על ענייני היום וכולל נשאלים יהודיים בלבד. כנהוג בעיתון זה, תוצאות הסקר מוצגות לקוראים כאילו הן משקפות את עמדת "הציבור" כולו. האחריות, במקרה זה, היא של העורך הראשי בעיתון עמוס רגב. עד שלא יחדל מלהטעות ולהציג סקרי אפרטהייד כסקרים המשקפים את עמדת הציבור כולו, עד שלא יסכים לכלול בסקרי דעת הקהל בעיתון שהוא עורך גם נשאלים שאינם יהודים, נמשיך להזכיר זאת.

לא אקטואלי

בפתח המוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", בטורו הקבוע "אקטואלי", כותב חגי סגל על אי-האקטואליות של הראיון שפירסם בשבוע שעבר עם השר נפתלי בנט. כמה ימים לפני פרסום הראיון שמע סגל מבנט כי הוא אינו מאיים בפרישה מהממשלה ואינו מאמין באיומים שכאלה, אולם בזמן שחלף עד שדבריו של השר תומללו, נערכו, הודפסו וחולקו למנויים, גילה בנט כי ראש הממשלה בנימין נתניהו עומד לשחרר מחבלים פלסטינים בעלי תעודת זהות כחולה, ועל כן הציב איום מפורש – עצירת השחרור או פרישה מהממשלה. "העמדה העקרונית היתה חשובה לו באותו רגע מהראיון שהעניק לי, ובצדק", מסביר סגל. "עקרונות חשובים יותר מעיתונים ומעיתונאים".

לרוע מזלו של סגל, גם הטור שלו מהבוקר, שנועד להבהיר את הסיבה להעדר האקטואליות של הראיון מהשבוע שעבר, כבר אינו ממש אקטואלי. סגל מקדיש חלק מרכזי בטור לאיום של בנט מהשבוע שעבר ולהשלכותיו האפשריות, אולם בזמן שחלף עד שהערכותיו של הכותב נוסחו, נדפסו וחולקו למנויי "מקור ראשון", נחתם עוד הסכם פיוס בין פתח לחמאס (שמוזכר בשולי הטור של סגל, ככל הנראה תוספת מאוחרת), וממשלת ישראל הודיעה על השעיית השיחות עם הפלסטינים. האיום של בנט כבר אינו רלבנטי.

הידיעה בדבר השעיית השיחות עם הפלסטינים מגיעה לכותרת הראשית בכל ששת שערי העיתונים שמופיעים בצד ימין של עמוד זה, בהבדלים קלים.

ב"ישראל היום" נלווה לה ציטוט תקיף מפי הגבורה (נתניהו); ב"ידיעות אחרונות" מנוסחת הכותרת באופן המדמה את הפיוס לחטא ונלווה לה פוטומונטאז' המאחד את פניו של מחמוד עבאס עם פניו של איסמאעיל הנייה; ליד כותרת "הארץ" מובלטת קריקטורה של עמוס בידרמן, שבה נראים נתניהו ועבאס כלואים בקוביית קרח; בכותרת "המודיע" מוזכר כי הסנקציות שיינקטו נגד הרשות הפלסטינית יהיו "מדודות".

רוב העיתונים מציגים את הסכם הפיוס הפנים-פלסטיני כבריחה של הרשות ממשא-ומתן וכסירוב להמשיך ולהידיין עם ישראל על פתרון מוסכם לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

"ישראל היום" תומך במפורש בהשעיית השיחות. הפובליציסט חיים שיין מגדיר זאת "ההחלטה היחידה האחראית, ההגיונית והמתבקשת", שכן לדבריו, "הנארטיב הפלשתיני המובהק והיחיד" הוא "לרצוח כמה שיותר יהודים, לשגר טילים, לפגוע בחפים מפשע. כל זאת כדי לסלק את היהודים מירושלים ולהחזיר אותם לגבולות 67', כשלבים בהגשמת המטרה הסופית של מחיקת הישות היהודית בארץ ישראל". לפי שיין, שמאמרו הופך לכותרת הראשית בידיעון שמשגר "ישראל היום" למנוייו המקוונים, "הוכח שוב שהפלשתינים אינם רוצים בשלום או במדינה לצדה של מדינת ישראל, הם רוצים מדינה במקומה".

"אבו-מאזן נותר אבו-מאזן", מוסיף דן מרגלית בהמשך העיתון, ומתאר כיצד גם בעבר נהג המנהיג הפלסטיני לפרוש רגע לפני הגעה להבנות עם ישראלים. הוא ברח לברק וברח לאולמרט, מזכיר מרגלית, "נתניהו ולבני קורבנות הסיבוב השלישי שלו". ארי שביט כתב אתמול ב"הארץ" דברים דומים.

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" עולה אותה הנימה מטורו של נחום ברנע. "ייתכן שאבו-מאזן לא מסוגל להתחייב לשום הסכם", הוא כותב. "[...] וייתכן שאיננו רוצה". כמו מרגלית, גם ברנע מדגיש כי נתניהו גילה גמישות במשא-ומתן הנוכחי כלפי הצד הפלסטיני, אולם בשונה מפרשן "ישראל היום", ברנע אינו מלהק את נתניהו לתפקיד הקורבן. "האמת היא שיש לא מעט דמיון בין השניים", הוא כותב על עבאס ונתניהו. "[...] אפשר לומר שנתניהו לא האמין שיש סיכוי להסכם ולכן הרשה לעצמו לגלות נדיבות; אבו-מאזן לא האמין שיש סיכוי להסכם, ולכן נאטם".

"אתה קורא ומשתגע לאטך", מגיב הבוקר רביב דרוקר בבלוג שלו. "אנשים אינטליגנטיים, ידענים, מנוסים, הם לא מכירים את העובדות, או שיש להם אינטרס לסלף אותם? מעולם לא הוצגה לאבו-מאזן הצעה שבראייה סבירה של מישהו שמכיר את הזירה הפלשתינאית, הוא היה אמור לחתום עליה. מעולם לא. ייתכן שאין בו את הכוחות לחתום על הסדר קבע, אבל זה מעולם לא נבחן. בצד הישראלי דווקא המנהיג הועמד במבחן 5 שנים ופה אין שום ספק – הוא לא חותם ולא יחתום. העובדות מייגעות ושחוקות, אבל מכונת הספין של שביט-ברנע-לפיד-לבני וחבריהם כל-כך מעצבנת, שחייבים לחזור עליהן". ודרוקר חוזר.

מאמר המערכת של "הארץ" תוקף את תגובת ממשלת ישראל להסכם הפיוס הפנים-פלסטיני ומכנה אותה "טעות אסטרטגית". "ההסכם שנחתם בעזה הוא בראש ובראשונה עניין פנים-פלסטיני – בדיוק כפי שצירופה לממשלת ישראל של סיעה ימנית קיצונית כמו הבית-היהודי הוא עניין פנים-ישראלי", נטען במאמר, "אבל אם יתממש, ההסכם בין הפתח לחמאס עשוי דווקא לחזק את סיכויי השלום".

"הפיוס בין פתח לחמאס עתיד לצרף את חמאס ואת הג'יהאד-האסלאמי לאש"ף ובכך להפוך אותם לחלק מהמסגרת הפורמלית שחתומה על הסכמי אוסלו", מציין צבי בראל בהמשך העיתון, תוך אזכור העובדה כי הנייה התבטא בעבר יותר מפעם אחת על הסכמתו לכינון מדינה פלסטינית בגבולות 1967.

"ייתכן כמובן שאש"ף החדש יחליט לבטל את ההסכמים הללו באופן חד-צדדי", מוסיף בראל, "אבל עד כה לא דווח על התניה כזאת מצד חמאס, שלפיה הוא יצטרף לאש"ף רק אם יבוטלו ההסכמים. נהפוך הוא, הצהרתו של מחמוד עבאס לפיה אין סתירה בין המשא-ומתן המדיני לבין הפיוס עשויה להצביע על הסכמה בין פתח לחמאס שהמשא-ומתן יוכל להתקיים, כפי שהבהיר משעל עוד ב-2012, כאשר אושרר הסכם הפיוס היסודי בין שתי התנועות".

עמירה הס מספקת לקוראי "הארץ" ניתוח של הפיוס הפנים-פלסטיני מזווית ייחודית בעיתונות הישראלית, זווית פנים-פלסטינית.

פרופורציה

בטורו שבמוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" משווה עורך המוסף גונן גינת בין "הסיפורים על שרה נתניהו" לעלילה שלפיה יהודים רוצחים ילדים נוצרים כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח.

המינימום המקסימלי

בפתח "דה-מרקר" מתפרסמת רשימה קצרצרה מאת טלי חרותי-סובר, הקוראת שלא לממש את הצעתו של ח"כ דב חנין להעלות את שכר המינימום מ-23 ל-30 שקל לשעה. "שכר המינימום אמור להגן על העובד, אלא שבישראל כמו בישראל, הוא דווקא פוגע בו", היא כותבת. לדבריה, במקום לקבוע רף מינימום, הופך השכר לתו לתקן, שגם בו לא כולם עומדים. את ההצעה של ח"כ חנין היא מגדירה "רעיון מקסים, אך דרמטי מדי – ולכן לא ישים". היא סבורה כי "כש-39% מעובדי העשירון הראשון מדווחים שאינם מקבלים אפילו את שכר המינימום הנוכחי, ממש לא חשוב בכמה הוא יעלה".

אם לא חשוב, למה לא להעלות? אם אפילו רק כמה מהמעסיקים יעלו את השכר שהם משלמים לעובדים העניים ביותר בישראל, למה לא לאמץ את הצעתו של ח"כ חנין?

את התשובות המפורטות יותר אפשר היה למצוא בגליון "דה-מרקר" מאתמול, שם הוקדשה כפולת עמודים לכתבה מאת חרותי-סובר על שכר המינימום.

"הסכום עגול וקליט, אך היוזמה של ח"כ דב חנין, לצד ח"כים מהאופוזיציה, להעלות את שכר המינימום מ-23 שקל ל-30 שקל לשעה עשויה להיות לא ריאלית", נכתב בכותרת המשנה של הכתבה. חרותי-סובר שוחחה עם "כלכלנים מובילים", שהסכימו "כי ניתן לשקול העלאה של שכר המינימום, אך באופן הדרגתי וזהיר מאוד".

"בשום אופן לא לקפוץ מ-23 ל-30 שקל בשעה", הזהיר פרופ' עומר מואב. "ככל ששכר העבודה יהיה גבוה יותר, כך אנחנו, כצרכנים, נחכה יותר בתור וחלק ממחיר עליית השכר יגולגל גם אלינו". במקום זאת המליץ מואב לפתוח את השוק לתחרות כדי להפחית את יוקר המחיה.

"ההצעה להעלות את שכר המינימום ב-30% היא העלאה מופרזת, ויש לשקול העלאה מתונה יותר", הסכים פרופ' אבי בן-בסט. לדבריו, "כל עלייה מינהלית בשכר עלולה להגדיל את שיעור האבטלה". במקום זאת המליץ להקדיש מאמצים לאכיפת שכר המינימום הנוכחי והקטנת מספר העובדים הזרים. "ניתן להעלות את הסכום או להורידו, אבל אם המדינה אינה אוכפת את חובת התשלום – גובה הסכום אינו משנה באמת", החרה החזיק אחריו פרופ' מומי דהן.

"העלאה של שכר מינימום מ-23 שקל ל-30 שקל היא הצעה דרסטית. איני תומך בה כי היא חריפה מדי", אמר פרופ' ערן ישיב, שהמליץ על פתרונות אחרים למשתכרים מעט מדי. "אפשר לחשוב על העלאה מדודה", אמרה פרופ' לאה אחדות, שהציעה בין היתר לקבוע שכר מינימום דיפרנציאלי.

ח"כ חנין לא רואיין לכתבה ב"דה-מרקר", וגם לא אף גורם פוליטי או כלכלי אחר התומך בדעה כי יש מקום להעלות את שכר המינימום מ-23 ל-30 שקל לשעה. תחת זאת צוטטו כמה משפטים מסטטוס שפירסם חנין בעמוד הפייסבוק שלו.

הבוקר, במקום להתמקד בעניים מדי, "דה-מרקר" מתמקד פעם נוספת בעשירים מדי.

בשער "דה-מרקר" מתפרסם תצלום של הכלכלן תומס פיקטי, שכיכב שלשום בשער "גלובס" ואתמול בשער המוסף "כלכליסט". נראה כי הראיון ה"בלעדי" שהעניק פיקטי לאורי פסובסקי ומיקי פלד מ"כלכליסט" התרחש בעולם שבו "דה-מרקר" אינו קיים, שכן גם איתן אבריאל שוחח עימו ארוכות לרגל צאת ספרו.

טורו של מייסד העיתון, גיא רולניק, מוקדש אף הוא לפיקטי. "הרעיון הבסיסי ביותר שמציג פיקטי הוא שהגידול שאנחנו רואים בשנים האחרונות באי-שוויון בכל העולם אינו תופעה חריגה וגם לא קשורה רק לכשלי השוק, אלא עניין שמובנה לתוך השיטה הקפיטליסטית", כותב רולניק, ומיד מדגיש כי פיקטי אינו קומוניסט, אלא שוחר השוק החופשי.

לפי פיקטי, יש אי-שוויון הכרחי ויש אי-שוויון מוגזם. "החולשה העיקרית של הספר", כותב רולניק, "היא שפיקטי לא רוצה לדון לעומק בשאלה איזה סוג של אי-שוויון כן מייצר תועלת לחברה, לחופש ולקדמה [...] ואיזה אי-שוויון גורם נזק לחברה".

מעל המדינה

יהודה יפרח מדווח במוסף "צדק" של "מקור ראשון" על דרשה שנשא הרב יצחק גינזבורג בחול-המועד פסח, ובה הצדיק את מעשי האלימות של יהודים נגד פלסטינים המכונים "תג מחיר".

"דומני שזו הפעם הראשונה שבה הוגה בסדר הגודל של הרב יצחק גינזבורג מתייחס ישירות לתופעה הספציפית של מעשי תג מחיר ומכיל אותה", כותב יפרח. לפי דיווחו, גינזבורג אמר בדרשה בין היתר כך:

התופעות של החבר'ה הטובים שעושים כל מיני מעשים, אלו סימנים של חבלי לידה [...] יש פשוט צירים של בחור שכעת משתחרר, נולד. אלו צירים נטו, חבלי לידה. הוא משתחרר מהשעבוד למצרים שהוא היה משועבד בה. הוא לומד בישיבה והישיבה עוזרת לו להשתחרר מהשעבוד. אף אחד לא אומר לו לעשות שום דבר, אבל היות שכעת הבחור הזה נולד – כמו שאמרנו, כשנולדים קצת משתוללים, כמו גוי, שזה צירים".

עם זאת, מדגיש יפרח, "אליבא דהרב גינזבורג, תג המחיר אינו מטרה סופית. התכלית לדידו, המזוהה עם 'עולם האצילות', היא הסברה לא אלימה, שמטרתה לשכנע את החייל לסרב פקודה". בהמשך הדרשה אמר הרב גינזבורג:

בדרגה העליונה של האצילות, 'סָרֵב פקודה' הוא לא רק להפריש אותו מאיסור, אלא לעורר אותו שאף הוא ייוולד מחדש, ישנה ראש וייקח חלק במהפכה האידיאולוגית המתרחשת בארץ. אתה חייל עם מדי צה"ל, אבל תדע שיש משהו אחד מעל המדינה – הקב"ה, ולכן סרב פקודה, תלך אחרי הדור במדבר".

לכבוד: הממונה על ההגבלים העסקיים

בשער "מקור ראשון", תחת הכותרת "הודעה לקוראינו: העיתון בסכנת סגירה", קוראים "עורכי 'מקור ראשון'" לממונה על ההגבלים העסקיים דייוויד גילה לאשר את העסקה למכירת העיתון לשלדון אדלסון.

"ההחלטה מתמהמהת כבר שבועות, וצינור החמצן הזמני של העיתון הולך ומתקצר", הם כותבים. "ייתכן שמדובר בהחלטה מורכבת, אבל לא עד כדי כך מורכבת. לדעתנו, פרופ' גילה היה אמור כבר להכריע. אנחנו חוששים שההחלטה מתעכבת בשל גורמים פוליטיים ומסחריים המפעילים לחצים על הממונה שלא לאשר את העסקה. [...] אסור להשלים עם כך שעיתון חיוני מאוד בישראל יחדל מלהופיע בגלל ביורוקרטיה במקרה הטוב, ובגלל פוליטיקה במקרה הרע.

"כן, אין מנוס גם מהעלאת העניין הפוליטי: אנחנו זוכרים איזו מהומה גדולה קמה כשנשקפה סכנת סגירה לערוץ 10, ואנחנו מאזינים בכאב לב לדומייה הכללית עכשיו. הפוליטיקאים שותקים, בכירי עולם התקשורת שותקים, ואפילו מועצת העיתונות שותקת. גורמי התקשורת המעטים שבכל זאת התבטאו בסוגיה – בעל-פה או בכתב – הביעו תקווה מרומזת שהממונה לא יאשר את העסקה. איבתם ל'ישראל היום' מניעה אותם לפגוע גם ב'מקור ראשון'.

"איננו סבורים שגם הממונה עצמו שותף לתפיסת עולם אנטי-דמוקרטית כזו, אבל ייתכן שהחשש מכוחם והשפעתם של גורמים אנטי-דמוקרטיים ובעלי עניין גורם לו להסס לאשר את העסקה. אלא שהרגע האחרון כבר הגיע, ודחיית ההחלטה מקרבת את הקץ של 'מקור ראשון'. אנחנו אומרים לממונה, ברגע האחרון ממש: אזור אומץ ואשר את העסקה לאלתר. אל תסגור עיתון בישראל".

באתר NEWS1 נטען כי עורכי "מקור ראשון" רומזים שגילה נכנע ללחציו של ארנון מוזס.

הליך סביר

"ידיו כבולות ועיניו מכוסות, הוא נלקח למעצר בחיפה. אחר-כך באו החיפוש בביתו והחרמת מחשבו ופריטים אחרים – אפילו את המחברת שלו מכיתה ד' לקחו – ולבסוף חמשת ימי החקירות בבית-המעצר קישון", מתאר גדעון לוי ב"הארץ" את מעצרו של העיתונאי מג'ד כיאל עם שובו מביקור בלבנון.. "[...] הם שאלו אותו אם יהיה לו נוח יותר להיחקר בערבית, והוא השיב: 'אני לא רוצה להרגיש נוח איתכם'. [...] שאלו אותו אם בגד במדינת ישראל, והוא השיב: 'לבגוד אפשר רק במישהו שמאוהבים בו'".

"לפי הכותרת הראשית ב'הארץ', הערבי-הישראלי מג'ד כיאל הוא עיתונאי. לפי מערכת הביטחון, אין לו תעודת האמנה המעידה על כך. אך זה עניין צדדי", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום". על אף שזהו עניין צדדי, מרגלית בוחר לפתוח בו את התייחסותו למעצר של כיאל. בהמשך הוא כותב על מעצרו על-ידי השב"כ, חקירתו במשך כמה ימים רצופים ומניעת מפגש בינו לעורך-דין: "ההליך היה סביר" (מרגלית אינו מזכיר במפורש כי מכיאל נמנעה גישה לעורך-דין).

ענייני תקשורת

יאיר נבות ואדוארד דוקס מדווחים ב"ידיעות אחרונות" כי עם שחרורו משביו במזרח אוקראינה, צייץ העיתונאי סיימון אוסטרובסקי: "היכו אותי וקשרו אותי, אבל בהמשך היחס אלי היה טוב".

נתי טוקר מראיין ב"דה-מרקר" את מירב אלוש-לברון, שהתפטרה ממועצת הרשות השנייה.

ב"מעריב" תוהה קלמן ליבסקינד "למה רק אלימות של יהודים מעניינת את התקשורת?".

כתבת הפלילים של רשת ב' עדי מאירי מתארחת במדור "ענייני פנים" של מוסף "הארץ". בין היתר היא אומרת: "יש לי לסת מאוד דומיננטית וחזקה. אני חושבת שזה מעיד על נחישות ושאפתנות".