לא עוסקים בעיקר
"הצעירים בישראל מאבדים את כרטיס הכניסה למעמד הביניים", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "דה-מרקר". בכפולה הפותחת משוחח ליאור דטל עם פרופ' דן בן-דוד, מנהל מרכז טאוב, שפירסם השבוע את "דו"ח מצב המדינה – חברה, כלכלה ומדיניות". "יש בחירות עוד פחות מחודשיים, אבל הנושאים המרכזיים, הקריטיים לעתיד המדינה, לא עולים על סדר היום", אומר בן-דוד. "גם אם מדברים על חברה וכלכלה, לא עוסקים בעיקר".
בן-דוד מתריע: "יש אוכלוסייה ענקית שלא מקבלת תנאים לעבודה במשק המודרני [...] החלק הזה של המדינה הוא כבר גדול מאוד, ורק הולך וגדל. זו בעיה שהמדינה ניצבת מולה כבר עשרות שנים. השיח הציבורי המסורתי של ימין ושמאל, ערבים ויהודים כבר לא רלבנטי, ועדיין אנחנו ממשיכים באותו מסלול כאילו כלום, ולא מתעסקים בסוגיה המרכזית הזאת – שבסוף תתנפץ".
"מצבם של הצעירים בישראל הורע באופן חסר תקדים", נכתב מעל סקירה של כמה מהממצאים הבולטים בדו"ח, מאת ליאור דטל והילה ויסברג. שתי כותרות נוספות בעמודים הפותחים של "דה-מרקר" הן "הממשלה משקיעה מעט בשיפור רווחת האזרחים" ו"למרות הגידול בתקציב, ישראל מפגרת בהשקעה בחינוך".
ב"כלכליסט" הסיקור נרחב עוד יותר. תחת הכותרת הראשית "צעירים, נשחקתם!" מובאים עיקרי הממצאים בדו"ח בנושאי תעסוקה, רווחה, חינוך, סיעוד והפרטה.
"הדבר הראשון שאתה מרשה לעצמך לעשות לאחר קריאת המחקר של פרופ' מיכאל שלו בדו"ח השנתי של מרכז טאוב הוא להיאנח אנחת רווחה", כותב שאול אמסטרדמסקי ברשימה המרכזית על הדו"ח. "סוף-סוף מישהו הוכיח בכלים מדעיים את תחושות התסכול העמוקות ביותר של מעמד הביניים הישראלי [...] המחקר מנפץ בכלים מדעיים את האתוס שמעמד הביניים חונך על ברכיו, שלפיו אם נלמד ונעבוד – נרוויח. בפועל מה שהיה נכון פעם כבר ממש לא ערובה להצלחה כיום".
כותרות נוספות בעמודים הפותחים של "כלכליסט" קוראות: "הפרטת השירותים החברתיים עלתה למשקי הבית ביוקר", "העדר השכלה גבוהה מקשה על מציאת עבודה יותר מבעבר", "משקי הבית לא יוכלו להמשיך לממן מכיסם את הוצאות הסיעוד התופחות" ו"מחיר החינוך לגיל הרך מכביד יותר על כיסו של החמישון התחתון".
עמודי החדשות בעיתוני הבוקר מסיחים את הדעת מהנושא שעומד במרכז עיתוני הכלכלה. בעוד שעמודי "כלכליסט" ו"דה-מרקר" נפתחים בדיווח נרחב על ממצאי דו"ח מרכז טאוב, עמודי החדשות בכל העיתונים מתמקדים בהודעת שר הביטחון על פרישתו מהפוליטיקה ותוצאות הבחירות המקדימות של הליכוד.
לאהוד ברק, דני דנון, משה פייגלין, דן מרידור ובני בגין פרצוף מוכר. הם גיבורים אנושיים בעלילה הגדולה שנפרשת מדי בוקר, פרק אחר פרק, בעיתונות המודפסת. לכל אחד מהם, על-פי דרכו, יועצים ומקורבים, דוברים ועוזרים ומערכות יחסים כאלה ואחרות עם כתבים, עורכים ופרשנים. פרישתו של ברק, הצלחתם של דנון ופייגלין וכשלונם של מרידור ובגין מחוללים באופן אוטומטי גלי הדף (קרי: הודעות סמס) המורגשים היטב במערכות כלי התקשורת.
מעמד הביניים, לעומת זאת, הוא מושג מופשט. למעמד הביניים אין מקורבים, אין דובר רשמי, אין ראש לשכה שרומז לעיתונאי מה כדאי ולא כדאי לו לכתוב. ערטילאיים עוד יותר הם אי-השוויון (הגדל), ההפרטה (והשלכותיה), שיעור ההוצאות על רווחה, סיעוד וחינוך במדינת ישראל. אין להם סימנים מוכרים. הם מעולם לא התחפשו לאשה בעת מבצע צבעי נועז, אין להם זקן או כיפה, הם לא קיבלו את שם החיבה "נסיכים". הם סתם עובדות ומספרים המייצגים את מציאות החיים של תושבי מדינת ישראל.
לעיתונות קשה להתמקד במופשט, אבל לא בלתי אפשרי. מי שקורא את העיתונים בישראל לומד שהתקשורת יודעת לסקר ואף לטפח ערכים. כמעט מדי יום מתפרסמות בעמודי החדשות ידיעות המעודדות גיוס לצבא או הגירת יהודים למדינת ישראל. חריש עקבי חורט בתודעת הקוראים את חשיבותם של ערכים אלה, ואחרים. זה אמנם נובע מעבודת יחסי-ציבור של בעלי עניין, אבל נענה בשיתוף פעולה מרשים מצד העיתונאים.
ענייני חברה וכלכלה, לעומת זאת, זוכים במקרה הטוב להרחבה במוסף נפרד ובמקרה הגרוע נעלמים כליל מהעיתון. ההתמקדות של התקשורת הישראלית בנעשה במערכת הפוליטית על חשבון הנעשה בחברה נובע מהרגל, נוחות ותפיסת עולם אנטי-חברתית הטבועה עמוק במורשת של העיתונות המסחרית. בקיץ 2011 היה נדמה לרגע שסדרי העדיפויות בתקשורת השתנו, אבל מאז חלה נסיגה אטית אך עקבית.
בכל גל של קיצוצים במערכות העיתונים, תחומי סיקור כגון חינוך ורווחה הם בין המועמדים הראשונים לספוג את המכה. כלי התקשורת מעדיפים להזרים את המשאבים המידלדלים שלהם לסיקור תחומים אחרים. לא יעלה על הדעת שמערכת עיתונאית לא תעסיק כמה כתבים ופרשנים שיעקבו מקרוב אחר המערכת הפוליטית ויידעו לספר בכל רגע נתון איזה מקורב לחש מה על אוזנו של מי ומה משמעות הלחישה. לא יעלה על הדעת שכלי תקשורת לא ישקיע הון אנושי עצום בטיפול שוטף בתחומי הספורט והרכילות. אבל מערכת עיתונאית רצינית ללא צוות של כתבים ופרשנים לענייני רווחה? ללא מערך של כתבים המתמקדים בחינוך או תעסוקה? זה משום מה נראה הגיוני גם לעורכים וגם לקוראים.
פער יציב מפריד בין סיקור-היתר של המערכת הפוליטית לתת-סיקור של החברה בישראל. מהפער הזה עולה טרגדיה – כביכול אין קשר בין הדסק הפוליטי לדסק החברתי, אולם המערכת הפוליטית היא בסך-הכל אמצעי, לא מטרה. היא אמורה לחוקק ולמשול למען רווחת כלל החברה בישראל. גם אותה אפשר וצריך לסקר מבעד לנקודת המבט החברתית.
אולטרה-ימנים
הכותרות הראשיות של כל עיתוני הבוקר עוסקות בתוצאות הבחירות המקדימות בליכוד. "הליכוד שבר ימינה: אלקין, דנון ולוין בצמרת הרשימה", נכתב ב"הארץ". "פייגלין בפנים, בגין בחוץ", מסכמת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "הליכוד החדש: בלי מרידור ובגין", נכתב בכותרת "מעריב". "הליכוד זז ימינה", לשון הכותרת הראשית של "ישראל היום".
כצפוי, בעוד ש"הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מתארים את הרשימה החדשה של הליכוד כימנית קיצונית ומאירים את ראש הממשלה בנימין נתניהו באור שלילי, ב"ישראל היום" מציגים תמונת מצב שונה.
"פייגלין לשלטון בחרתנו", כותב נחום ברנע. לדעת ברנע, "רשימת הליכוד היא בשורה לא טובה לנתניהו [...] לסטייה ימינה עשוי להיות מחיר בקלפי [...] בפעם הראשונה מאז תחילת מערכת הבחירות נדמה שהדיבורים על בחירות שהוכרעו מראש אינם בחזקת ודאות".
"חששותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מרשימה ימנית מדי התממשו", כותב צביקה ברוט. "אולטרה-ימנים", מכונים כמה מחברי-הכנסת העתידיים ברשימת הליכוד באינפוגרפיקה נלווית. "אם הרשימה היא אינדיקציה לכוחו של ראש הממשלה, הרי שמצבו של נתניהו די עגום", כותבת סימה קדמון.
"בנימין נתניהו קיבל אתמול לפנים את הרשימה שממנה חשש כל השנים", כותבת מזל מועלם ב"מעריב". לדבריה, ראש הממשלה "גילה אתמול שוב שאין לו השפעה על התנועה שבראשה הוא עומד".
"הליכוד – ביתנו היהודי", לועג יוסי ורטר ב"הארץ" לנוכח הרכב רשימת הליכוד לכנסת. "[...] בנימין נתניהו הוא המפסיד הגדול. זוהי בדיוק הרשימה שכיכבה בסיוטי הלילה שלו; דנון, חוטובלי, מירי רגב ופייגלין בפנים. מרידור ובגין בחוץ. אחד מראשי הממשלה החזקים והיציבים ביותר שכיהנו כאן גילה אפס השפעה, אפס כוח, אפס יכולת לעצב את הרשימה שבראשה הוא ירוץ לכנסת. הוא האיש שהכי פחות השפיע על פני הרשימה".
"אני רוצה את מרידור ובגין לידי", מצוטט ראש הממשלה נתניהו בכותרת המשנה לידיעה המרכזית של "ישראל היום". גם העיתון של נתניהו רוצה ככל הנראה את ח"כ בני בגין לידו, אחרת אי-אפשר להבין מדוע נכלל תצלומו של בגין בכפולה הפותחת, לצד כל יתר הנבחרים בבחירות המוקדמות, על אף שמיקומו במקום ה-21 צפוי לדחוק אותו ברשימה הסופית אל מקום נמוך בהרבה, בלתי ריאלי בעליל.
"ראש הממשלה בנימין נתניהו ספג גם הוא מפלות", נכתב בפסקה החותמת את הידיעה המרכזית ב"ישראל היום". מיד בהמשך מבהיר מתי טוכפלד כי "בניגוד לבחירות הקודמות, הפעם נתניהו בקושי עסק בפריימריז, בין השאר בשל המערכה בדרום שהתחוללה במהלך התקופה הקריטית למועמדים". את הנטייה ימינה מגדיר טוכפלד בפתח הידיעה באמצעות הביטוי "הליכוד התיישר לימין".
בטור פרשנות נלווה מנסח טוכפלד את כשלונו של ראש הממשלה על דרך שלילת החיוב. סיוטי הלילה של ורטר הופכים אצל טוכפלד לחלום אכזב: "נתניהו לא הצליח להעמיד את הרשימה שעליה חלם".
אשר להשפעות הפוליטיות, הערכתו של טוכפלד הפוכה לזו של ברנע. לדעתו, התוצאה של הבחירות בליכוד "אינה בשורה בהכרח רעה". לפי טוכפלד, "בניגוד לבחירות הקודמות, שבהן היה חשוב לנתניהו להציג את התנועה כמפלגה מרכזית, בקרב מול קדימה, המפה הפוליטית היום שונה לחלוטין. נתניהו מתמודד מול איומים בעיקר מהימין, שעשויים לגזול ממנו כמה מנדטים [...]".
מוליך סיפור
לצד סיקור הבחירות המקדימות בליכוד, מעסיקה את עיתוני הבוקר הודעתו של שר הביטחון אהוד ברק על פרישתו מהחיים הפוליטיים.
בתחתית כפולת העמודים שמקדיש "ידיעות אחרונות" לפרישת ברק מוצג לקוראים "סיכום קריירה" של האיש, לפי כותרות עבר בעיתון. הסיכום משרטט גרף כפול. מחד, קו עולה ויורד המסמן את העליות והמורדות בקריירה הציבורית של ברק. מנגד, קו היורד באופן עקבי ומסמן את ההידרדרות המתמשכת ביכולת לקבל מידע מנוסח הכותרות ב"ידיעות אחרונות":
"אהוד ברק נכנס היום לתפקיד הרמטכ"ל"; "ברק: 'צעד ראשון – בדרך לשלטון'"; "ניצחון מוחץ לברק"; "הנפילה"; "ברק חוזר"; "אהוד ברח"; והכותרת שמתנוססת הבוקר בראש כפולת העמודים: "אהוד פרש".
מאמר המערכת של "הארץ" נפרד בחיבה מברק, ומתארו כגורם ממתן. בין היתר נטען כי "ברק הוביל את מבצע 'עמוד ענן' נגד החמאס בעזה, שהתאפיין בהפעלת כוח זהירה והסתיים מהר בהשוואה לפעולות דומות בעבר". ברם, לא מוזכר כי גם בעת פעולות דומות בעבר (מבצע "חורף חם" ומבצע "עופרת יצוקה" הם הדוגמאות הבולטות) כיהן ברק בתפקיד שר הביטחון.
פרשן "ישראל היום" דן מרגלית, הנחשב למקורבו של ברק, חתום על טור שנושא את הכותרת "צביטה בלב". "בן 70, תוסס ורענן וסקרן, אין לברק עניין לתפוס כורסה בכנסת ה-19", כותב מרגלית על שר הביטחון היוצא. "[...] הוא בר-מזל. בניגוד לרוב מכריע של השרים והח"כים לדורותיהם, יש לו חיים גם מחוץ לפוליטיקה. בעיקר בזכות סקרנותו העמוקה. בציבור הוא מוכר כפסנתרן חובב המנגן בסולמות גבוהים ומסובכים. יודעי ח"ן מודעים לכך שיותר מכל הוא עסוק בלימודים. על שולחנו הפיזיקה והמתימטיקה והפילוסופיה. בעיקר שהוא גם נהנתן ואוהב לבלות ועשה לביתו בשיעור המאפשר לו להרבות בטיולים לחו"ל. [...] הוא פרש באנחת רווחה ובכבוד".
את הטור של מרגלית הבוקר, כמו כמעט כל טור של מרגלית בשנים האחרונות, כדאי לקרוא כדי ללמוד דבר או שניים על הסכנות בקרבה יתרה למושא הסיקור. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם טור פרשנות על פרישת ברק מאת אמנון אברמוביץ'. אותו כדאי לקרוא משום שהוא כתוב היטב ומעורר מחשבה.
"אם יחפוץ יום אחד היסטוריון, או סוציולוג, לספר את סיפורה של מדינת ישראל באמצעות אדם אחד בלבד – יוכל ברק להיות בחירה נאה", כותב אברמוביץ'. "אולי לא הבחירה המושלמת, אך הוא יכול בהחלט לשמש מוליך סיפור, ציר הנראטיב, שבאמצעותו ניתן לתאר את תרשים הזרימה מטה של החברה הישראלית: חברה רעיונית שהיתה למטריאליסטית, חברה רבת רוח שהיתה לרודפת חומר, מתנדבת שהפכה לחמדנית. ברק הוא איש אשר בא כדי לתת ונשאר כדי לקחת. [...] ברק לא באמת הולך לשנות את חייו. עזבו אתכם מ'חיק המשפחה', מ'מנוחה', מ'קריאה וכתיבה', מ'בילויים'. הוא היה בעשור האחרון איש עסקים והוא ימשיך להיות איש עסקים".
ענייני תקשורת
לי-אור אברבך פירסם אתמול ב"גלובס" רשימה בעקבות סיכום התלונות שהגיעו לנציב תלונות הציבור ברשות השנייה במהלך מבצע "עמוד ענן". מתלוננים רבים, כך מתברר, קבלו על "אמפתיה לפלסטינים". לפי אברבך, "בכל פעם שעלה עיתונאי מעזה, בראיון שנתן אב שבתו נפגעה מהפגזת צה"ל, בכתבה ששודרה בחדשות 2 ובה נראתה ילדה פלסטינית שאיבדה את אצבעותיה – כל אחד מהאירועים הללו גרר זעם בקרב הצופים. לא מעניין אותנו הסבל של הצד השני, היה משפט שחזר בפירוש בתלונות, כפי שהוצגו בסוף-השבוע בפני מועצת הרשות השנייה".
במדור הדעות של "מעריב" מבקר בן-דרור ימיני את התבטאותו של עיתונאי חדשות 2 ערד ניר, שאמר כי "ממשלת ישראל היא סרבנית שלום".