צו גיוס

"נפתלי בנט: מעדיף לשבת בכלא מלפנות התנחלויות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". יהונתן ליס מצטט דברים שאמר בנט, יו"ר מפלגת הבית-היהודי, בתוכנית "משעל חם" בערוץ 2: "אם אקבל פקודה לפנות יהודי מביתו ולגרש אותו – אישית, המצפון שלי לא יאפשר. אני אבקש מהמפקד שלי לפטור אותי. אני לא אקרא פומבית לסירוב פקודה".

"כרמטכ"ל לשעבר, אני מזועזע מקריאת בנט לסירוב פקודה", נכתב בין מרכאות בכותרת הראשית של "ישראל היום", ציטוט של השר לאיומים אסטרטגיים מטעם הליכוד, משה יעלון, המצליח לדחוק מראש סדר היום הן את מזג האוויר הסוער והן את הלווייתו של הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק (וגם, כמובן, עניינים חשובים יותר, שכלל אינם מופיעים על שער "ישראל היום").

טורה הפוליטי של לילך ויסמן ב"גלובס" מוקדש להתערבות כביכול של נתן אשל, כביכול בשליחותו של נתניהו, במפלגתו של הרב חיים אמסלם, במטרה לעזור לה ולפגוע בש"ס. "ש"ס היא השטן הקטן", קובעת ויסמן, אבל "בליכוד רואים בבנט את היריב הגדול". או במלים אחרות: איום אסטרטגי.

כפולת העמודים 6–7 של החינמון שנתן אשל היה הסמנכ"ל שלו מעוצבת באופן רחב, יוצא דופן, תחת הכותרת שהפכה בימים האחרונים, בווריאציות שונות, לכמעט סלוגן: "בונים בין הגינויים". הטקסטים בכפולה, של שלמה צזנה ובועז ביסמוט ושל נדב שרגאי, מוקדשים לשרטוט דיוקנו של נתניהו כנץ ימני גאה. טור של דן מרגלית מוקדש למתקפה, לא על שר החוץ הצרפתי ושרת האיחוד-האירופי, שתמונותיהם מעטרות את העמוד, אלא על – כן, כן – נפתלי בנט. מרגלית דורש מהמועמד בנט – לא מראש הממשלה נתניהו – להגדיר את מדיניותו ביחס לבנייה בשטחים ויחסים בינלאומיים.

"המערכה על קולות מצביעי הימין מתנהלת בוועדות המחוזיות שעובדות משמרת שנייה, במסדרונות האו"ם ובוושינגטון. ככל שישראל תספוג יותר גינויים בזירה הבינלאומית על 'בנייה בירושלים!' (אומרים אנשי הליכוד ופוצחים בשירת ההימנון), ולעזאזל מעמדה בקהילה העולמית, כך ייטב למפלגת השלטון. זו כל התורה הצינית על רגל אחת, זו תורה וזה שכרה", כותב יוסי ורטר בטורו השבועי ב"הארץ". "אין צורך לציין שבתקופת בחירות כל צעד נבחן ונמדד בסקרים. ההודעה על אישורי הבנייה בשכונת רמת-שלמה בצפון ירושלים, מעבר לקו הירוק, לא זכתה לטיפול שונה. המסקנה היתה חד-משמעית. 'התגובות היו מצוינות, זה נטו טוב לנו', אמר השבוע בכיר בליכוד".

ראש הממשלה בנימין נתניהו בהלוויית הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק (צילום: משה מילנר, לע"מ)

ללא לאות

"שר החוץ הוא מלך העיתונות הישראלית, מלה שלו היא מלה, נאמנות היא נאמנות – ורוב העיתונאים בישראל מתפלשים בשטות האחרונה שהוא פולט בנושאים עלק מדיניים ובטחוניים. כולם יודעים שמדובר באוויר חם, ושהקשקשת המדינית-בטחונית שלו ושל אחרים היא מסך עשן לחיים האמיתיים: כסף, כוח וכסף", כותב גיא רולניק בטורו הקבוע במוסף השבועי של "דה-מרקר". "שום מראיינת בשום מהדורה מרכזית לא צלבה את אביגדור ליברמן על הפרטים המדהימים שנחשפו בשבוע שעבר בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין שלא להגיש נגד ליברמן כתב אישום בפרשת חברות הקש. [...] כמובן שאת התופעה לא המציא ליברמן – הוא רק לקח אותה למקומות חדשים. לעניין אין קשר כמובן לימין ולשמאל, שני מושגים שהתרוקנו לחלוטין מתוכן בעידן הכסף הגדול וההון-שלטון-עיתון הישראלי.

"אם היתה עיתונות בישראל", כותב עוד רולניק, "אנשים מסוגם של ליברמן, אהוד אולמרט, ברק ומשפחת שרון לא היו מסוגלים להיכנס לאולפן ולהתחיל ראיון – לפני שהיו נשאלים עשרות שאלות חוזרות ונשנות על המעטפות, המזומנים, ניגודי העניינים וההתעשרות של בני משפחותיהם. אבל רוב העיתונות בישראל, ודווקא הבכירה שבה, חיה בסימביוזה מלאה עם האנשים שהיא אמורה לבקר, ואין לה שום עניין לעסוק בשחיתות, בניגודי עניינים ובמעטפות של הפוליטיקאים. זה לא כיף, זה לא עושה אווירה נעימה וזה לא הופך אותך לסחורה חמה בשוק ה'טאלנטים'. טאלנט ישראלי הוא בחלק גדול מהמקרים זה שיודע להסתדר, ללקק למאכערים של ההון-שלטון-עיתון, למפיקים, לסוכנים, למקורבי הטייקונים וללוביסטים, או פשוט זה שנמנע מלעסוק בנושאים האלה".

"ליברמן: 'ברנע שקרן בלתי נלאה'", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". "שר החוץ לשעבר תקף בחריפות את הפרשן הפוליטי הבכיר של 'ידיעות אחרונות'. נחום ברנע: מסרב להגיב", נכתב בכותרת המשנה. "ליברמן: 'נחום ברנע השקרן הגדול בעיתונות'", נכתב בכותרת הידיעה בעמ' 11, לצד תמונותיהם של ליברמן ושל ברנע. לא פחות משלושה כתבים, ערן סויסה, גדעון אלון ומתי טוכפלד, נדרשו ל"ישראל היום" כדי לדווח על ה"מתקפה חסרת התקדים של שר החוץ נגד חלקים בתקשורת" בנאום שנשא בכנס מקצועי ובו תקף גם את כתב המשפט של ערוץ 10 ברוך קרא.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "כוננות סערה". היא אינה מתייחסת להתקפה חסרת התקדים של שר החוץ, אלא למזג האוויר. "היום הקצר ביותר בשנה יהיה חורפי במיוחד", מבטיחה כותרת המשנה לראשית בעיתון של המדינה. כמו כן, מפלס הכינרת צפוי לעלות. הלווייתו של ליפקין-שחק תופסת את חציו השני של השער. הפרידה מליפקין-שחק תופסת גם את חלקו הראשון של טורו של נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של העיתון. חציו השני (רובו) מוקדש לליברמן, לא באהבה. ברנע רומז לקשר בין שני חלקי הטור: ליפקין-שחק הוא סמל לדור נעלם של מנהיגים ישראלים, ליברמן הוא סמל לאלו שבאו על מקומם.

כך ברנע מתעכב על חיבתו של שר החוץ למדינונות מזרח-אירופיות מפוקפקות, מנתח את תגובתו המפוקפקת להחלטה לסגור את התיק המרכזי נגדו ומרבה בפרטים על תיק השגריר שכן יהפוך לכתב אישום. בסופו של הטור עונה ברנע להאשמתו של ליברמן (בדבר יחסו לאילון על רקע פרשת השגריר) ומסכם בקביעה: ליברמן יוכל לכהן בכנסת הבאה, אבל לא כשר. הדבר ישנה את המפה הפוליטית, מציין ברנע.

"כל מה שעבר תחת ידו היה כישלון חרוץ", מעניק דן מרגלית ב"ישראל השבוע" סיכום ביניים במתנה ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין. "הטיפול בפרשת השגריר שהדליף לליברמן נע בין רשלנות לביזיון", נכתב בכותרת המשנה לטורו של אמיר אורן ב"הארץ", "אין ראיה טובה מזו לאוזלת היד של התביעה, ולכך שאסור להשאיר בידה את ההחלטה לסגור את התיק המרכזי. ועכשיו לבג"ץ". "יום אחד לפני כמה עשורים, נכנס עסקן מפא"י שהיה חשוד במעשים שלא ייעשו ללשכתו של שר החינוך אז זלמן ארן ואמר לו בשמחה: 'יש לי בשורות טובות: זוכיתי'. ארן סובב באטיות את כסאו, ובמקום ללחוץ את ידו של העסקן המזוכה העיר לו בסרקזם: 'אני אף פעם לא זוכיתי'", פותח יואל מרקוס את טורו בעמוד הדעות של "הארץ" (וכרגיל, הורס מיד את האנקדוטה כשהוא מתעקש להסביר אותה).

כלכלת בחירות

"העלות הכוללת של תוספות השכר במגזר הציבורי – כ-15 מיליארד שקל", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "אז כרטיסי הטיסה לא יוזלו בקרוב, כי ראש הממשלה נכנע לאינטרסים של עסקני ענף התעופה המקומי. אבל היי, לפחות עובדי הנמלים קיבלו תוספת של 5,000 שקל למשכורת החודשית, פי חמישה מהאחיות, וגם יצחק תשובה קיבל מתנת בחירות. נתניהו ושריו עוצרים החלטות חשובות בתירוץ שיש בחירות, ומקבלים החלטות אחרות במהירות באותו תירוץ ממש. גם לכלכלת בחירות יש גבולות, והפעם הם נחצו", נכתב בכותרת המשנה הארוכה על שער "מרקר ויק" (שוקי שדה).

"החינוך, הבריאות, הביטחון וקצבאות הילדים הם רק חלק מקורבנות תוכנית הקיצוץ הדרמטית שהכין האוצר לממשלה הבאה", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של גד ליאור בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". הידיעה מוכתרת במלים "הקיצוץ שבדרך", וכותרת הגג היא "היום שאחרי: כך מתכנן האוצר למלא גירעון של 15 מיליארד שקל".

מי לנשק

"'היא היתה חובבת נשק גדולה מאוד, מאוד' (big, big fan), כתב מוזיקאי מקומי באתר הרשת שלו. האם זו תהיה הכתובת על מצבת קברה של ננסי לאנזה?", פותח יואב קרני את טורו במוסף "G" של "גלובס". "האם זו תהיה שורת הפתיחה בערך האנציקלופדי שלה? או אולי זו תהיה שורת ההסבר בדרשה שיישא כהן דת בעיר ניוטון שבמדינת קונטיקט, בטקס האשכבה של כל אחד מ-25 קורבנות אקדחיה של גברת לאנזה? עניין אחד ברור למדי, זו לא תהיה שורת ההסבר לתיקון ה-28 לחוקת ארצות-הברית, אשר יבטל את התיקון השני לחוקת ארצות-הברית. הסיבה המצערת היא שלא יהיה תיקון כזה. מיעוט מאורגן היטב של חובבי נשק גדולים מאוד, מאוד (big, big fans) יצליח לאכוף את רצונו על המערכת הפוליטית, או לפחות לשתק את רצונה. היא לא תטפל פעם אחת ולתמיד באחת האובססיות המרושעות ביותר של החברה האמריקאית".

"הזכות לאחוז בנשק, המעוגנת בתיקון השני בחוקה, היא מאבני היסוד של האידיאולוגיה השמרנית [...] אין פלא שהצורך לקפל עכשיו את הדגלים, במיוחד כשאובמה עודנו בבית-הלבן, אוכל את הקנאים השמרנים", כותב חמי שלו, לשעבר משנה לעורך "ישראל היום" וכיום שליח "הארץ" לארצות-הברית, "וזו רק אחת מתוך סדרה של מכות קשות שניחתו על השמרנים לאחרונה. [...] כך קורה למפלגה שמתעקשת לקבור את ראשה בחול ולהתכחש למציאות שסביבה [...] כך קורה למפלגה שמקיאה מתוכה את כל המנהיגים המתונים והפרגמטיים וממליכה במקומם פוליטיקאים דוגמטיים וקיצוניים, שסיכוייהם לזכות בתמיכה ציבורית רחבה שואפים לאפס. זה נשמע מוכר, יאמרו ישראלים רבים, ואולי בצדק, אלא שבאמריקה הוויכוח מי חי במציאות ומי בפנטזיה כבר הוכרע. אצלנו, מי יודע, המציאות גם יכולה לצאת כשידה על התחתונה".

סימנייה

כתבת השער של "G", מוסף "גלובס", היא ראיון של רנן נצר עם בעז ענר, מי שהיה המשנה למנכ"ל משרד מבקר המדינה בתקופת לינדנשטראוס. "משרד המבקר הגזים עם טוהר המידות" היא הכותרת הראשית. באותו גיליון מראיין דרור פויר את צחי הנגבי. "בסוף חוזרים למערכה האידיאולוגית", אומר לו בכיר קדימה לשעבר. הראיון, באופן מפתיע בהתחשב בז'אנר, מעניין.

"בירדן למדו לחיות עם מחאה בהילוך אטי", נכתב בכותרת המשנה לדיווח נרחב של אנשיל פפר מירדן, המתפרסם ב"הארץ". "השוטרים מחייכים, המפגינים משמיעים סיסמאות בגנות המלך וכולם מתפזרים. אולי סיפורי הפליטים מסוריה מוציאים לירדנים את החשק למאבק אלים, ואולי המלך עבדאללה עדיין מצליח במקום שאחרים נכשלו". "השינויים בעולם הערבי רק העלו תנועות אסלאמיות עוינות לישראל", מתפכחת כותרת המשנה למאמר של עמוס הראל באותו עיתון, במסגרת פרויקט לרגל שנתיים ל"אביב הערבי". "החדשות הטובות: כמעט נעלם האיום במלחמה מצד סוריה או מצרים".

ענייני תקשורת

במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מראיין אלקנה שור את מתן חודורוב, הכתב הכלכלי ויו"ר הוועד: "רק אחרי שעות של התרוצצות זה קורה: מתן חודורוב מתעצבן. 'אני לא מוריד את התשדירים', הוא מודיע לדיבורית וחותך את הדיון. על הקו – גורם מתווך. לשכת ראש הממשלה, מתברר מהשיחה, מאוד לא אוהבת את תשדירי המחאה שחודורוב והחברים שלו בערוץ 10 העלו לאוויר. תשדירים מרומזים אמנם, אבל הרמז עבה ומתגלגל עד מפתן האטימות הממשלתית. המסר, בתמצית: ראש הממשלה רוצה להוריד את השאלטר. חודורוב מתעקש. לא רק שימשיך עם התשדירים, אלא יעלה בצהרי היום תשדיר נוסף, חריף יותר. בינתיים הכתב הכלכלי ויו"ר ועד העובדים של ערוץ 10 נמצא בדרך לנשיא פרס. בתוכנית: פגישה עם בכירי הערוץ, פוטו-אופ ותמיכה נשיאותית פומבית. בירידה מירושלים, עניין של מזל, חודורוב שוב מעלה טורים. 'תעלו את התשדיר הזה עכשיו, או שנוציא את העובדים מהמאבק', הוא צועק. הפעם, רגל מבפנים מנסה להכשיל את שידור סרטון הטאלנטים השותקים של הערוץ. 'אנחנו לא מנהלים חצי מאבק', הוא מבהיר".

"חברים בערוצי הטלוויזיה, רק שתדעו: ברחוב, בציבור, גם בעיתונות ובין 'אליטות', לא אוהבים את מה שאתם עושים, אבל לא מעזים לומר את זה בקול רם", כותבת סטלה קורין-ליבר בפתח העיתון "גלובס". "עיתונאים בעיתונות הכתובה חוששים שיגידו עליהם שהם כנועים, משטנקרים, חלשים, מבוהלים מהשלטון. ואולי לא יקראו להם להופיע בשידורים. אין לזה שום קשר לאיכות והנחיצות הגבוהה של חלק ממה שאתם עושים, לא ליושרה ולא למקצועיות של חלק נכבד מכם. גם לא לרייטינג, או העדרו. זה קשור רק לתחושה שאתם מדברים גבוהה-גבוהה על דמוקרטיה, זכות הציבור, אומץ, תחקירים, חשיפות, עצמאות, מדינה מתוקנת וצדק חברתי, אבל למעשה, במציאות, אתם שומרים על הכיס והעסק של בעל הבית שלכם ועל השכר הגבוה שאתם לוקחים". בהמשך מנתחת קורין-ליבר את האופן שבו בחר נתניהו לטפל במשבר ערוץ 10 וגרם לעצמו נזק תדמיתי גדול.

"אבי בלשניקוב: 'לאודר, שטראוס, אנג'ל וורטהיים – כולם פילנתרופים'", נכתב בכותרת כתבה של לי-אור אברבך הנפרשת על פני כפולת עמודים בהמשך הגיליון. ""אשקר אם אגיד שזה היה קל ופשוט, אבל המאבק היה אמיתי. רצינו להעניק למונחים כמו חופש הביטוי, דמוקרטיה ופלורליזם משמעות פרקטית", אומר יו"ר ערוץ 10 לכתב "גלובס". בהמשך ממשיך לתאר בלשניקוב את המשא-ומתן שניהל עם הגורמים הממשלתיים כהירואי, ואת בעלי ההון המחזיקים בבעלות של ערוצי הטלוויזיה המסחרית כמי שמרימים "תרומה ייעודית לחופש הביטוי והדמוקרטיה". "צריך להצדיע להם", הוא קובע. לאחריותו של נתניהו לכך שלא נמצא פתרון למשבר החובות של הערוץ מסרב בלשניקוב להתייחס באופן מפורש, אלא רק ברמז, עד לאחר שתושלם החקיקה בעניין.

ב"דה-מרקר" כותב נתי טוקר על "תשעת השלבים שהביאו לקריסת שוק הטלוויזיה". "עד 2005 זכייניות הטלוויזיה הרוויחו לא מעט", מזכירה כותרת המשנה, "אבל אז הגיע המכרז של ערוץ 2, והפאניקה סביבו הובילה להוצאות גבוהות. הפקות ענק יקרות, ריכוזיות בשוק הפרסום וטכנולוגיות חדשות – וגם מלחמות האגו של בעלי המניות והתלות בפוליטיקאים – כל אלה דירדרו את השוק לשפל חסר תקדים, שלא ברור אם וכיצד ניתן להיחלץ ממנו".

"השקופית", כותבת תהילה שוורץ-אלטשולר כאן באתר על איום ערוץ 2 כי יבטל תוכניות אקטואליה בשל בעיות תקציביות, "מלמדת בעיקר שהמשחק, מכל צדדיו, אינו מתנהל כבר בכלל במרחב הרגולטורי, אלא רק בזה הפוליטי. למשחק כזה יש מחיר, ונציגי השלטון גובים אותו בחפץ לב. פנייה לפוליטיקאים מצד אחד וקינה על כך שהם מפעילים שיקולים פוליטיים מצד שני מבטאות ציפייה שנציגי הציבור ינהגו כמלאכים. זוהי ציפייה לא ריאלית כמעט כמו הציפייה שמישהו מהזכיינים יעמוד במחויבויות המכרזיות שלו".

בשבוע שעבר הוקדשה כתבת השער של המוסף "7 ימים" למחזאית ענת גוב. לא בשל מחזה חדש, אלא משום שנפטרה אחרי שחלתה בסרטן. היום עוסקת כתבת השער של המוסף בספי ריבלין, "מגדולי הקומיקאים שצמחו בישראל". העילה: "הסרטן בגרון לקח ממנו לתמיד את היכולת לדבר, והוא לא יופיע יותר על במה".

עוד במוסף: ראיון עם יהונתן שולדבראנד, הכדורסלן שהתפרסם לאחרונה כמי שספג קללות מכדורסלן אחר, גיא פניני, במה שהפך לתקרית מתוקשרת שעלתה לפניני בתפקידו כקפטן מכבי תל-אביב. שולדבראנד "היה מוכן למחול", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של יעל שחרור ויואב בירנברג, אבל "כששמע את פניני טוען שוב ושוב שדווקא הוא קילל, שולדבראנד ביטל את הסולחה". מה שלא מוזכר בכותרת הוא כי את הטענה המוכחשת של פניני הדפיס "ידיעות אחרונות" עצמו לפני שבועיים, בראיון שערכו עם פניני רז שכניק ורפי נאה. שכניק ונאה, שתיפקדו כנראה על תקן אוהדים ולא עיתונאים, לא טרחו להביא את תגובתו של שולדבראנד להאשמות של פניני, גם לא לבדוק עם השופט שלדברי פניני שמע ממנו את התלונות בזמן אמת. עוד באותו יום שישי התראיין השופט לאתר וואלה והכחיש את הגרסה של פניני מכל וכל. לסיכום? פניני הרוויח ראיון והפסיד סולחה, שולדבראנד הפסיד התנצלות (מהעיתון) והרוויח ראיון, "ידיעות אחרונות" הרוויח שני ראיונות.

המו"ל והעורך של "מקור ראשון" ושל "מעריב", שלמה בן-צבי, הופך לנוהג מקובל את הסינדיקציה בין מוספי העיתונים. כך כתבות ומאמרים של עיתונאי "מעריב" מתפרסמים במוספי "מקור ראשון", ולהפך. לפחות כמה מהעיתונאים ששוחחתי עימם העידו כי כלל לא נטלו מהם רשות והם הופתעו לגלות את פרי עטם מופיע בעיתון האחר. על תשלום נוסף תמורת הפרסום הכפול אין מה לדבר. סינדיקציה היא מלת קסם עבור בעלים של קבוצת תקשורת, וגם עיתונאים ששים בדרך כלל להגיע אל קהלים נוספים. אלא שבשאלת התגמול, אנשי ההון ואנשי העט נפרדים – המו"לים מרוויחים כפול מהפרסום הכפול, העיתונאים לא מרוויחים ממנו אגורה. זו מציאות לא הוגנת, הקיימת בכל קבוצות התקשורת, ושתיקונה הוא אתגר ראוי עבור ארגון העיתונאים.

אחרי שהתבטאות בעניינה עלתה לו במתקפה נרחבת, מגניב יוסי ורטר בסוף טורו עקיצה לעיתונאית שהיתה לפוליטיקאית מרב מיכאלי. מעתה אימרו: לנחום ברנע יש את שלי יחימוביץ', ליוסי ורטר יש את מרב מיכאלי.

"הטוב והרע מתגוששים זה בזה רק כי אין להם שום דבר טוב יותר לעשות", קובע שי גולדן בטורו, הפותח את המוסף השבועי של "מעריב", "הרוע משועמם, הטוב מתוסכל. בסופו של יום, נצחונו של מי מהם אינו משנה באמת. מלכות הטוב או קיסרות הרע בעולם אינם משנים את העובדה ששניהם יחסיים. הטוב אינו מושלם בדיוק כפי שהרוע אינו מוחלט. אדולף היטלר איננו השטן בדיוק כמו שהארי טרומן איננו קדוש". מזל שבשופרסל אי-אפשר לקנות נשק אוטומטי.