טיגלך: 'איזה נעליים! איזה נעליים על איזה רגליים! ליפול ארצה וללקלק! כלמנסע הפכה את כל חנויות הנעליים בעיר, היא הפכה מאה זבנים לאנשים זקנים ושבורים, היא דרכה על קופסאות וידיים, אבל את הדוגמה שרצתה – השיגה'".
(מתוך "חפץ", מחזה בשתי מערכות מאת חנוך לוין)
כאשר עובד כזה עוזב, הוא מכניס לכתב התביעה את הצבע שגורם לכך שידברו וישחיתו זמן על הטענות האלה [...] שרה מותגה במשך שנים כמי שמתעמרת בעובדים וזורקת חפצים ומשפיעה על בעלה. בסיטואציה הזו אפשר להגיד עליה הכל והציבור יקנה הכל, ואפשר להכניס לכתב התביעה את האמירות האלה כי היא חוליה מאוד חלשה בנקודה הזו. האם הציבור יודע להגיד משהו חיובי על שרה נתניהו? זה המיתוג שלה".
(מתוך תגובות לתקשורת של דוברה האישי של שר נתניהו, ניר חפץ, בעקבות תביעות של עובדים לשעבר במעונו של ראש הממשלה)
פוגרה: 'אני מרשעת? (פאוזה) שאלתי אם אני מרשעת'. כלמנסע: 'לא. לפעמים את קצת מתוחה או עצבנית, אבל כל זה נכלל בהחלט בגדר הזכויות שלך'".
(מתוך "חפץ", חנוך לוין)
קיבלתי משרה נתניהו יחס מופלא, ולא ראיתי שום דבר שדומה לכך – אחרת לא הייתי יושב כאן".
(ניר חפץ בתוכנית הבוקר של קשת)
ניר חפץ בכנס החירום של התקשורת, 20.11.2011 (צילום: מתניה טאוסיג)
בנאומו בכנס החירום של העיתונאים לפני שנתיים וחצי, תיאר ניר חפץ את המעבר מתפקיד דובר לשכת ראש הממשלה אל לשכת העורך הראשי של "מעריב" כמעבר משירות בלשכה בחזרה אל "כור מחצבתו" – עולם העיתונות. אלא שבחירות הקריירה שלו בשנים האחרונות מעידות כי חפץ רואה דווקא בתפקידיו העיתונאיים סוג של תחנת דרכים בדרך לשרת עוד טייקון או פוליטיקאי בכיר, ו"כור מחצבתו" הוא דווקא הירתמות לטובת האינטרסים של מו"לים ובעלי ההון.
חפץ, כמובן, אינו הראשון שמדלג מתפקידים עיתונאיים בכירים לשירותם של אנשי הון ושררה. דן רביב, למשל, לשעבר כתב בכיר בערוץ הראשון, עשה זאת כשהפך למנהל עסקיו של שלדון אדלסון בארץ, ואבי בניהו עשה זאת פעמיים, כשמונה ליועץ התקשורת של איציק מרדכי ומאוחר יותר כשהפך לדובר צה"ל ולאיש אמונו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי. בין לבין היה פרשן בטחוני בכלי תקשורת שונים ומפקד גלי-צה"ל. ואלו רק שתי דוגמאות בולטות.
ובכל זאת, הזגזוג המהיר והתדיר של חפץ שונה משל שני אלה. רביב, למשל, לא חזר לעיתונות, ועם משכורת עתק ומעמד בכיר אצל הטייקון האמיד ביותר שפועל בישראל, קשה להאמין שאי-פעם יחזור. כשבניהו חזר לעולם העיתונות לא נשמעו טענות שניצל את מעמדו הבכיר כמפקד גל"צ כדי לצנזר עיתונאים ולמחוק להם כתבות, וגם לא שהכפיף את כלי התקשורת שתחתיו לצורכי המו"ל האינטרסנטי שבחר בו.
חפץ, לעומתם, הפך את הדילוגים מהעיתונות ליחצנות לסוג של אמנות: מזרועותיו של נוני מוזס לחיקו של בנימין נתניהו; מלשכת ראש הממשלה לתפקיד בחברת תיירות ימית; מכספי-ספנות (כעבור חודשיים בלבד) לייעוץ לנוחי דנקנר (אחרי ראיון מפרגן שחפץ הפיק עוד בהיותו עיתונאי); משם חזרה ל"כור מחצבתו", כעורך "מעריב", רק כדי לשרת את נוחי דנקנר, עד לאחרונה הנציג הבכיר של הריכוזיות הישראלית; אחרי שדנקנר נטש את "מעריב" לאנחות במצב גרוע פי כמה, החליק חפץ מכיסא העורך בחזרה לכיסא היועץ, רק כדי לעזוב גם אותו כשהוברר כי דנקנר הפסיד את התאגיד שבשליטתו; משם קיפץ חפץ בחזרה אל מעון ראש הממשלה, הפעם כדוברה של הרעיה. כמעט קשה להאמין, אבל את כל הג'ובים הללו הספיק חפץ להחליף בפחות מחמש שנים.
ניר חפץ עם בנימין נתניהו בתקופת היותו דובר ראש הממשלה (דצמבר 2009) ועם נוחי דנקנר כשהיה דוברו של איש העסקים (יוני 2013). בין לבין עבד כעורך "מעריב" כשהיה בשליטתו של דנקנר (צילומים: פלאש 90)
כעת, כאמור, במסגרת מדיניות הדלת המסתובבת, חזר חפץ לדברר את משפחת נתניהו ויצא בסיבוב הופעות תקשורתי בניסיון לתקן את הרושם שיצרו תביעותיהם של מנהל בית ראש הממשלה לשעבר מני נפתלי ושל איש התחזוקה גיא אליהו, הטוענות ליחס משפיל ורודני מצד אשת ראש הממשלה ופגיעה בתנאי וחוקי העבודה.
חפץ מבקש את אמון הציבור (והעיתונאים) לטענתו כי הגל הנוכחי של תביעות שבמרכזן אשת ראש הממשלה נוצר מתוך מוטיבציה "לשפוך את דמה" של הגברת נתניהו. הטקטיקה של חפץ היא לטעון ששרה נתניהו היא-היא הקורבן בסיפור הזה והאשם הוא בכלל הציבור. "הציבור יקנה הכל", הוא אומר, ובראיון אחר מוסיף: "כל הדיבורים האלו על שרה נתניהו נופלות (כך במקור) על אוזניים קשובות".
אשם נוסף מטיל חפץ על אלה המנסחים את התביעות של העובדים ה"ממורמרים" ואשר לטענתו "מוסיפים צבע" לקובלנות כדי להפוך אותן לצהובות יותר. חפץ אינו טוען שמדובר בטענות שקריות, הוא רק מאשים אותן שהן "צבעוניות". זו האשמה מוזרה בהתחשב בכך שחפץ עצמו היה עורך חובב צבע ורכילות, ומי שחתום על המהפך של מוסף "7 ימים" מהבימה העיתונאית המובילה לתחקירי הון-שלטון לזירת ראיונות עם סלבריטאים.
המעברים של חפץ מעיתונאות ליחצנות מחדדים את שאלת המחויבות: למי עיתונאי מחויב, לציבור? לאמת? לאמת של מי שמעסיק אותו? לא בטוח שאלו שאלות שהטרידו את חפץ אי-פעם, אבל מה אם ישוב שוב אל "כור מחצבתו" כעורך עיתון בישראל, נניח "מקור ראשון" שעבר לבעלות שלדון אדלסון, פטרונו של הבוס החדש-ישן של חפץ?
כללי האתיקה העיתונאיים, שגם כך אין נורמה או מוסד שיאכפו אותם, אינם מחייבים תקופות צינון לעיתונאים ההופכים יחצנים וחוזרים להיות עיתונאים. אז הזיג והזג של חפץ הם בכלל תקינים. ממש כמו התקפי הזעם של פוגרה מ"חפץ" ושל הבוסית החדשה שרה, הם "בגדר הזכויות שלו".
עוד על ניר חפץ - בין עיתונאות ליחצנות
22.04.2014