כאשר היה ניר חפץ עורך "מעריב", הוא דחה בזעף טענות שהוטחו בו על שהוא מכופף שיקולים עיתונאיים לצרכים עסקיים ותדמיתיים של נוחי דנקנר, המו"ל של "מעריב", ותאגיד אי.די.בי שבבעלותו. חפץ חזר וקבע כי עיתונאי "מעריב" נהנים מחופש פעולה מלא וכי התערבותו בטקסטים שהם כותבים נעשית במידה ובמתכונת המקובלת ביחסי עורך-כתב. עד ש"מעריב" קרס, דנקנר איבד את שליטתו עליו, ומעלליו של חפץ בעיתון פרצו החוצה.

הדים לאופן שבו התנהל "מעריב" תחת ניצוחו של חפץ באו לידי ביטוי בראיונות ובווידויים כתובים של חברי מערכת ("סדום" ו"קריסה מוסרית", כינה קלמן ליבסקינד את התנהלות "מעריב" בתקופת חפץ), בהפגנות העובדים נגד דנקנר בעת גסיסתו של העיתון ("זהירות ניר חפץ חשוד", קראו שלטים שנשאו העובדים), ובכתבה מקיפה שפרסם שלמה מן ב"העין השביעית". חפץ שעלה מהעדויות הללו והעיתון שעיצב היו שונים לחלוטין ממה שתיאר.

בדיעבד התברר כי "מעריב" בתקופתו של ניר חפץ היה עיתון ששועבד באופן מודע ומכוון לצרכיו העסקיים והציבוריים של נוחי דנקנר. עיתונאיו העידו כי קיבלו הוראות להצניע את המחאה החברתית, שכוונה, בין השאר, נגד האינטרסים העסקיים של המו"ל בהיותו אחד הטייקונים הבולטים במשק; המוסף הכלכלי "עסקים" גויס למאבק שניהל דנקנר כדי למנוע את אובדן שליטתו בתאגיד אי.די.בי; ועמודים מרכזיים בעיתון הוקדשו לניגוח מי שדנקנר תפס כיריביו (כמו אליעד שרגא, עמוס שוקן ו"הארץ-דה-מרקר").

עוד התברר כי העורך פסל טורים שנגדו את האני-מאמין של המו"ל, ניטרל כותבים שצידדו במחאה החברתית ורתם את העיתון למאבק באלה שיצאו נגד הריכוזיות במשק. בד בבד הפעיל העורך הראשי את סמכותו כדי להאדיר מעל דפי העיתון את דמותם של אנשים שהוא חפץ ביקרם (שרה נתניהו, צביקה האוזר, גדעון סער, רקפת רוסק-עמינח ואחרים). בקצרה, חפץ היה עורך ריכוזי ובוטה, שתפס את תפקידו בקידום ענייניו של מעסיקו ובהיענות גבוהה לציפיותיו.

ניר חפץ עם בנימין נתניהו בתקופת היותו דובר ראש הממשלה (דצמבר 2009) ועם נוחי דנקנר כשהיה דוברו של איש העסקים (יוני 2013). בין לבין עבד כעורך "מעריב" כשהיה בשליטתו של דנקנר (צילומים: פלאש 90)

החודש הופיע חפץ בתקשורת בכובע חדש: יחצנה של שרה נתניהו. הזוג נתניהו שכר את שירותיו במה שהוגדר "דוברם לעניינים אישיים". בתפקידו זה התראיין חפץ בכלי התקשורת כשהוא מגיב על התביעות שהגישו לבית-הדין לעבודה שניים מהעובדים שהועסקו במעון ראש הממשלה. בין השאר העיד חפץ בראיון כי בתקופת עבודתו במשרד ראש הממשלה כראש מערך ההסברה הלאומי, ולאחר מכן כדובר אישי, זכה ליחס שונה לחלוטין ממה שמתואר בכתבי התביעה. "קיבלתי משרה נתניהו יחס מופלא, ולא ראיתי שום דבר שדומה לכך – אחרת לא הייתי יושב כאן", אמר.

כדאי להתעכב על הנימוק הזה: חפץ מגייס את אמינותו האישית, זו שלכאורה רכש בעידן העיתונאי שלו, כדי לשכנע את הציבור ששני העובדים המתלוננים טופלים על שרה נתניהו האשמות שווא. האמינו לי, הוא כמו אומר לצופים, אתם הרי מכירים אותי מהתקופה שהייתי עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות" ועורך ראשי ב"מעריב". כישורו העיקרי של עיתונאי הוא אמינותו האישית. בשם הנכס הזה אני פונה אליכם עתה וקורא לכם לא להאמין לגרסאותיהם של שני העובדים המתלוננים. הם הגישו את התלונה (כך אמר בראיון) כדי לסחוט כסף מהמדינה כשהם מנצלים את המיתוג השלילי שדבק ברעייתו של ראש הממשלה.

על כך יש לומר כי היחס שבין שופט לעורך-דין הוא כיחס שבין עיתונאי ליחצן. שופט נתפס כאדם ישר וחסר פניות הדן לגופו של עניין בראיות שלפניו ומקבל את הכרעותיו על-פי מצפונו. פרקליט, לעומת זאת, הוא מי שמקבל שכר מנאשם (או מבעל דין) כדי להציגו באור החיובי ביותר האפשרי בפני השופט. יושרה אישית אינה בהכרח הסגולה העיקרית המאפיינת פרקליטים.

הוא הדין בבעלי תפקידים בשדה התקשורת: עיתונאי אמור להיות מי שאמינותו האישית היא כישורו העיקרי ומצפונו המוסרי הוא שמדריך את התנהלותו. ליחצן, לעומת זאת, נדרשות תכונות שונות לחלוטין, וכך הוא גם נתפס בציבור. ליחצנים מיוחסות יכולות לטעת רושם מוטעה, לבצע מניפולציות על דעת הקהל, להסתיר פגמים, לאפר תדמיות.

כשניר חפץ בחר לעבור מעולם העיתונות לעולם היחצנות הוא הכריע, מיניה וביה, להחליף את ארגז הכלים שבו הוא משתמש. הוא אינו יכול להחיל את התכונות האופייניות לעיתונאי הגון על שדה הקרב היחצני. זה לא ילך. מה גם שכפי שמודגם לעיל, גם בעיסוקיו העיתונאיים הוא לא רכש מוניטין נעלים מכל ספק.