בחודשים האחרונים שידר יורם ארבל כמעט מכל בימה מקומית: ערוץ 1, ערוץ 10, ערוץ 2, ערוץ הספורט וצ'רלטון. מרוב ערוצים הוא עצמו לא תמיד זכר איפה הוא. לפני כחודש, כשחדשות 10 פנו אליו לפני משחקה של מכבי תל-אביב בכדורסל, הוא ענה למגישה אושרת קוטלר, "שלום מירב", ובילבל בינה לבין מירב מילר מערוץ 1.
כל עוד לא נוצרה התנגשות בין הערוצים ממשחקים מקבילים, אפשר היה רק להעריך את העובדה שארבל הפך לשדר כל-כך מבוקש, על אף שהוא נמצא מעבר לשיאו.
בערב יום שני (21.4.13) שודרו במקביל שני משחקים בערוץ 1 ובערוץ 10: המשחק המרכזי בליגת-העל בכדורגל ומשחקה של מכבי תל-אביב בכדורסל במסגרת סדרת ההצלבה ביורוליג מול מילאנו. ארבל בחר באכסניה של ערוץ 10. בערוץ 1 העלו משיפולי הספסל שלהם את השדר ליאן וילדאו.
כשערוץ 1 נאבק על נקודות רייטינג עם המשחק בסכנין, בקע מהערוץ המתחרה קולו של שדר הבית שלהם – האיש שהם רצו ביקרו ושעליו נלחמו כשמשרד האוצר הודיע על ביטול ההתקשרות איתו.
הדרת אשה
בערוץ הספורט משווקים את טל היינריך כ"חיזוק" לתוכנית של "מאיר ורוני" (איינשטיין וקופמן) בליל שישי. החיזוק הנשי התגלה כמבזקנית חדשות חיננית שגם מגישה את פינת ההימורים, שהיא למעשה פרסומת בחסות הווינר. בתוכנית האחרונה (18.4.14), ברגעים שבהם ניסתה להשחיל הערה ולהשתלב איכשהו בדיון, גילתה היינריך שבגוב האריות היא לכל היותר חתלתולה. מאיר ורוני לא איפשרו לה להתבטא.
טל היינריך בתוכנית "מאיר ורוני" בערוץ הספורט
גם בחלקת האלוהים הקטנה שלה, המבזק, כשעברה להקריא מהטלפרומפטר את תוצאות ליגת הכדוריד, קטע אותה איינשטיין וביקש מקופמן לספר מה היה. לאחר מכן מסר איינשטיין ידיעה חדשותית הקשורה למכבי תל-אביב בכדורסל, והפך את היינריך למיותרת ונכלמת.
שיא אטומי
בעוד 20 שנה יפסע סטודנט לתקשורת בשערי בית-אריאלה בתל-אביב ויעלה לקומת אוצר העיתונות כדי להכין עבודת סמסטר. הנושא שיבחר הוא יחסה של העיתונות העברית לשבירת השיא הישראלי בן 42 השנים בריצת 100 מטר לנשים, כשאולגה לנסקי הדיחה את אסתר שחמורוב.
אחרי שישמע מהספרנית שבאותם ימים של אפריל 2014 ספורט "מעריב" לא היה קיים, הוא יעלעל בכרך של "ישראל היום", ידפדף במרץ היישר למדור הספורט ויופתע לגלות שאין בו מלה וחצי מלה על האירוע. לא מאמין למראה עיניו, הוא יהפוך דף קדימה ואז פעמיים אחורה, ייתקל בעמודים עם הצעות לטיולים בשביעי של פסח, יחזור במהירות למדור הספורט, ידפדף קדימה פעם נוספת וייעצר בעמודי התשבץ, בלי שמצא כל התייחסות לאירוע. מצחו יתכווץ בפליאה הולכת וגוברת: הייתכן שמדור ספורט מכובד בישראל התעלם מניפוץ שיא נשים מיתולוגי? האם עבודה בנאלית של השוואה בין מדורי הספורט תוליד סיפור מעניין שיהפוך את העבודה שלו לסנסציונית?
ברגע של תושייה הוא יעבור לעמוד השער, כדי להיווכח שהוא אוחז בעיתון מהתאריך הנכון, 20 באפריל 2014. רק אז ייתקל בהפניה בולטת לסיפור שתשלח אותו לעמודים 4–5 של החלק החדשותי. איזה כבוד!
"מלכת המסלול החדשה", "ישראל היום"
"מלכת המסלול החדשה", הכותרת הזו הופיעה מיד אחרי ענייני המים הכבדים של איראן והנזיפות של אביגדור ליברמן לעולם, ולפני סיקור מצב המטיילים בכינרת, המתכון השנתי למופלטה והלחץ של ישראל לבטל את הוויזות לארה"ב.
הסטודנט הנפעם לתקשורת יגער בעצמו: איך בכלל העלה בדעתו שעיתון מכובד בישראל התעלם משיא נשים בריצה? לא רק שלא התעלם, הוא הפך אותו לאירוע לאומי עם הצבעים הנכונים. כשאייטם כזה מככב בעמודים 4–5 של בטאון ראש הממשלה, סימן ומופת שמדובר באירוע ממלכתי מהמעלה הראשונה.
הבחור שלנו יגרד בפדחתו ויגיד לעצמו, כל הכבוד לממשלת נתניהו ולעושי דברה בעיתונות על היחס הנעלה לספורט בכלל ולשיאים לאומיים בפרט. זה לא מובן מאליו כשדבר כזה קורה בעיתון שהיחס הכללי שלו לספורט הוא כאל זוטי דברים, משל למשחק פינג-פונג במגרש כדורגל.
ואז ייזכר הסטודנט שבדיוק שבוע קודם לכן נשבר שיא ישראלי אחר, בענף המשקולות, במסגרת אליפות אירופה שנערכה – איזה כבוד! – בעיר העברית הראשונה תל-אביב. לרגע אחד הוא יזנח את סיפור השיא של שחמורוב-לנסקי וידפדף לעמודים 4–5 מיום ראשון הקודם (13.4.14). בוודאי גם שם חגגו ב"ישראל היום" את שמחת הספורט המקומי ואת יומו הגדול של איגור אולשנצקי שלנו, שדחק 214 ק"ג ושיפר את השיא בשלושה ק"ג.
אלא שבשבוע הקודם, יתאכזב הסטודנט לגלות, האירוע הספורטיבי הלאומי לא זכה להפניה מהשער. הוא ידלג מיד לעמודים 4–5 ויגלה שאמנם הכילו סממני ספורט, אבל לאו דווקא מתחום המשקולות: עמ' 4 הוקדש למודעה המשווקת שולחנות ביליארד וטרמפולינות, ואילו עמ' 5 הוקדש לסיקור חדגוני של המו"מ הישראלי-פלסטיני. דפדוף הלאה יעלה ששיא המשקולות לא הוזכר גם בעמודים 6–7, ולא ב-7–8 ובעצם באף לא אחת מ-14 הכפולות של עמודי החדשות. מה שיוביל את הסטודנט בלית ברירה למקום האולטימטיבי שאמור לעסוק בכך, אי-שם בירכתי הגליון. אלא שלאחר שיעלעל עלעול נמרץ ביותר בעיתון מה-13 באפריל 2014, יופתע לגלות שגם במדור הספורט בעיתון של ראש הממשלה לא נכתב דבר על שיא ישראל במשקולות.
מבולבל ונבוך הוא ינסה להבין מה גרם לפערים האלה ביחסו של העיתון לספורט. למה שיא ישראלי בענף רשמי, אולימפי, לגיטימי, מקובל ונפוץ בעולם, שהושג במסגרת אליפות אירופה שהתקיימה בארץ הקודש, זכה להתעלמות גורפת ומביישת בחינמון התקופה, ואילו שיא נשים בריצה הפך לאירוע בסדר גודל של סוגיית הגרעין האיראני.
סיבה אפשרית אחת: השיא של שחמורוב הושג באולימפיאדת מינכן 1972, שבמהלכה נרצחו 11 ספורטאים ישראלים. שבירת השיא מעניינת את הביביתון כגורלו של ילד פלסטיני שנורה בזמן ששיחק בחצר ביתו. היא בסך-הכל הזדמנות נוספת לדחוף לזהות הקולקטיבית של קוראי פמפלט הפרופגנדה עוד קומה של זהות לאומית חיובית.
סיבה אפשרית אחרת קשורה לבחירה של "ישראל היום" למקם את ההישג הספורטיבי סמוך לנפתולי הגרעין האיראני: מאחורי שני האירועים רוחשים מיתוס השואה ואימת האנטישמיות, הצדקת ההצדקות, וטוב יעשה הלא-מודע הקולקטיבי אם ייענה למכנה המשותף הזה. השיא מהמשקולות אינו עונה, למרבה הצער, על אף אחד מהאינטרסים המיידיים של שופר השלטון.
סיבה שלישית: בסוף-השבוע האחרון לא היו מספיק חדשות מעניינות. לפעמים גם שעמום מכתיב סדר יום.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il