אל"מ (במיל') מיכאל (מייק) אלדר לא יקבל פיצוי עתק ממדינת ישראל וצה"ל בגין צנזור חלקים מספריו, כך קבעה לפני כשבועיים השופטת אושרי פרוסט-פרנקל מבית-משפט השלום בתל-אביב.
אלדר, לשעבר מפקד בחיל הים, הוציא לאור בשנות ה-90 שני ספרים, "שייטת 11" ו"דקר", שנאסרו לפרסום. על אף שהצנזורה הצבאית אישרה את הספרים, ועדת השרים למתן היתר לפרסומים של עובדי ציבור אסרה על פרסומם. המדינה אף פנתה לבית-המשפט כדי שיוציא צו שיאסור על פרסום "דקר" לאחר שהספר ראה אור והוצע למכירה.
בשנת 1999, בתום עימות משפטי ממושך, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שאיפשר את פרסום "שייטת 11" כפי שהוא ואת "דקר" בנוסח חדש ומוסכם על הצדדים. אלדר המשיך וניהל מאבקים משפטיים לצורך הסרת צווי איסור פרסום שחלו על ההליכים המשפטיים הקודמים, והשיג הצלחה חלקית.
מייק אלדר (צילום: פלאש 90)
אלדר לא הסתפק בכך, ולפני כשנתיים הגיש תביעת נזיקין נגד מדינת ישראל, ועדת השרים לפרסומים, ראש מחלקת ביטחון מידע בצה"ל והצנזור הראשי. אלדר טען, תוך שהוא מייצג את עצמו, כי המדינה גרמה לו נזקים כספיים כבדים בהתנהלותה, שנבעה מ"שיקולים זרים כגון יוהרה ואפילו זדון ונקמנות".
לפי אלדר, הסכם הפשרה נכפה עליו "באיומים", המדינה הפרה אותו באופן מתמשך, וכמה מבכיריה השמיצו אותו מאז בפומבי. לדבריו, כתוצאה ממהלכי המדינה נגרם לו נזק רב. הוא העמיד את תביעתו על סך מיליון וחצי שקל, לפי חישוב של 100 אלף שקל בגין לשון הרע, 400 אלף שקל בגין עוגמת נפש ועוד מיליון שקל פיצוי בגין אובדן הכנסות כתוצאה מאיסור פרסום הספרים.
המדינה, באמצעות עו"ד דורית יפרח-דרורי מפרקליטות מחוז תל-אביב-יפו, הכחישה את טענותיו של אלדר. "מוכחש כל קשר סיבתי בין המעשים הנטענים לנזקים הנטענים והמוכחשים", נכתב בכתב ההגנה. "[...] טענות התובע אך מלמדות על היותה של תביעתו קנטרנית וטורדנית, וממילא חסרת כל עילה". לפי המדינה, עוד קודם לפרסום הספרים הובהר לאלדר כי "אין בעובדה כי הספר עבר את ביקורת הצנזורה כדי לייתר את חובתו לקבל היתר מוועדת ההיתרים".
"בעוד שהצנזור הצבאי מחויב למבחן מחמיר של ודאות קרובה לפגיעה ממשית בבטחון המדינה כדי לאסור פרסום, ועדת השרים אינה כפופה למבחן מחמיר זה, שיקוליה רחבים יותר והיא מאזנת את האינטרסים השונים של המדינה"
השופטת פרוסט-פרנקל קיבלה את עמדת המדינה כי יש לדחות את התביעה הן משום שאלדר ויתר בהסכם הפשרה על כל טענות ודרישות עתידיות בנוגע לאיסור פרסום הספרים והן מפאת התיישנות האירועים. השופטת דנה "למעלה מן הצורך" לגופן של טענות אלדר ודחתה גם אותן.
"בעוד שהצנזור הצבאי מחויב למבחן מחמיר של ודאות קרובה לפגיעה ממשית בבטחון המדינה כדי לאסור פרסום, ועדת השרים אינה כפופה למבחן מחמיר זה, שיקוליה רחבים יותר והיא מאזנת את האינטרסים השונים של המדינה", קבעה השופטת, על סמך העדים שהופיעו בפניה.
עטיפת הספר "דקר"
"איני מקבלת את טענת התובע שהסכם הפשרה נכפה עליו", הוסיפה. "מדובר בטענה בעלמא, ללא כל ביסוס, ואני מקבלת את טענת המדינה שהתובע חתם על ההסכם מרצונו הטוב והחופשי. אכן, בחלוף הזמן הוסרו צווי הפרסום, עקב שינוי נסיבות בטחוניות. אך חלוף הזמן ושינוי הנסיבות הבטחוניות, והעובדה שהפרסום בפועל היה קיים, אינם מצביעים על כך שבעת פרסום הספרים ניתן היה לפרסמם, וזאת משיקולים של בטחון המדינה, שיקולים שנבחנים גם על-ידי ועדת השרים".
לפי השופטת פרוסט-פרנקל, אלדר "לא הוכיח את טענתו שאיסור פרסום הספרים נבע משיקולים אישיים, זרים ו/או התחשבנות אישית של מי מהנתבעים ו/או מי מהגורמים שהיו מעורבים באיסור הפרסום. [...] שוכנעתי מהעדויות והראיות אשר הובאו בפני שוועדת השרים מצאה שיש סיכון בטחוני בפרסום סודות בטחוניים שנכללו בספרים. [...] שוכנעתי כי כל הגורמים המעורבים פעלו מכוח תפקידם, בצורה אובייקטיבית, שקולה ומקצועית, למניעת חשיפת סודות בטחוניים".
תביעתו של אלדר נדחתה במלואה והוא חויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 20 אלף שקל.
19398-07-12