אחד הטיעונים הקלאסיים של אנשי השמאל בישראל הוא ש"הכיבוש משחית". בכך הם מתכוונים, בין השאר, לכך שמי שכובש עם אחר נאלץ לנקוט בפרקטיקות של כיבוש, כמו מעצרים, מחסומים, חיפושים, מרדפים, "נוהל שכן" וכן הלאה, ושהפרקטיקות האלו לא נותרות רק בגזרת השטחים הכבושים, אלא מחלחלות ומתפשטות גם פנימה, עמוק אל תוך החברה הישראלית.
בהקשר הזה מומלץ לצפות במערכון הקלאסי של החמישייה הקאמרית שבו מוצג אזרח שנתקל באיש שב"כ בדימוס, שבקריירה השנייה שלו עובד כפקיד במשרד. איש השב"כ לא מצליח להתנער מתפקידו הקודם, ומביא אותו גם אל האינטראקציה היומיומית עם האזרח הישראלי.
את עקבותיו של הטיעון העקרוני ניתן למצוא בקלות גם באופן הפעולה של אמצעי התקשורת. אמצעי התקשורת, בייחוד אלה האלקטרוניים, מפעילים זה שנים "נוהל פיגוע". הנוהל הזה, שעוצב בדם של מאות ישראלים שנרצחו בפיגועי טרור, כמה מהם פיגועים המוניים של אוטובוסים מתפוצצים ומחבלים מתאבדים, כולל לא רק סוג מסוים של שאלות מצד אנשי התקשורת, אלא גם טון מסוים השמור לאירועים מסוג זה, זוויות צילום ותשובות של מרואיינים היודעים היטב שהם לוקחים חלק בריטואל, בטקס שבו עליהם למלא את תפקידם.
כך הפכה האינטראקציה של הראיון הראשון עם עד הראייה לפיגוע לקלישאה תקשורתית קלאסית: "אתה היית כאן, ספר לנו מה קרה?", מבקש המראיין המתנשף, ועד הראייה עונה: "הלכתי ברחוב ופתאום שמעתי בום". האם צריך להתפלא שהשיח הפיגועי זולג גם לדיווחים שהקשר בינם לפיגוע אמיתי דמיוני לחלוטין?
ניב רסקין, מתוך התוכנית בהנחייתו "תיק תקשורת" (צילום מסך)
ב-7.4.14 התקיים משחק הדרבי התל-אביבי בכדורסל, בין מכבי תל-אביב להפועל תל-אביב. לאחר סיום המשחק התנפל סופוקליס שחורציאניטיס, שחקן מכבי, על אוהד שקילל אותו. למחרת ריאיין ניב רסקין בתוכניתו "נכון להבוקר" בגלי-צה"ל את אשר סטולר, יו"ר הפועל תל-אביב לשעבר, שהגיע למשחק עם אשתו ובנו.
השיח בין השניים התנהל כאילו מחבל מתאבד התפוצץ בלבו של האולם. "רבע לילה הייתי צריך להרגיע את הבן שלי מהאירוע שהוא עבר", סיפר סטולר. רסקין, בתצוגת תכלית של שיח הפיגוע, שאל בדאגה: "מה קרה מנקודת ראותך? איפה ישבת? מה ראית?".
סטולר הבין מיד לאן נקלע, וסיפק את הסחורה: "האמת שאני לא ראיתי כלום, אני ישבתי בשורה השנייה ביחד עם אשתי והילד וחיכינו שהקהל יתחיל לצאת החוצה. פתאום, אני לא יודע מאיזה מקום, נחת עלינו השחקן, רמס את הבן שלי, את אשתי, ואחרי איזה דקה תפס אותי והעיף אותי, רואים את זה בטלוויזיה, אני מתעופף באוויר ונוחת איזה שניים וחצי מטר על הרצפה".
רסקין לא מרפה. הוא שואל: "מיד הבנת מה קורה?".
"לא! לא הבנתי בהתחלה מה קורה".
"ומה קורה סביבך? לילד, לאשה?".
"קיבלו מכות והתחילה היסטריה, ממש היסטריה".
אין להקל ראש באירוע שבו שחקן רודף אחרי אוהד אל תוך היציע, אבל האופן שבו התנהל הראיון הוא כמעט קומי בהתחשב בהקשר. וזה לא שחסרות דוגמאות נוספות. ביום חמישי האחרון אירעה תקלה בלונה-פארק בתל-אביב. במקום שהקרוסלה תעצור בהדרגה, היא עצרה בבת אחת. כתוצאה מכך, הכסאות שבהם ישבו הילדים נחבטו זה בזה וגרמו ליושביהם פציעות קלות. בחדשות ערוץ 2 בחרו למסגר את האירוע באמצעות הכלים הקלאסיים של דיווח על פיגוע.
"היא אמרה שהיא לא תעלה יותר לשום מתקן", אמרה בשקט האם המזועזעת. "ככה היא אומרת. שהיא לא רוצה לא ללונה-פארק, לא לסופרלנד, לא לשום מקום אחר"
איש מגן דוד אדום שהתראיין סיפר: "היתה בהלה במקום, צרחות כמו בכל אירוע בסדר גודל כזה". כלומר, כשיש אירוע בסדר גודל כזה, של קרוסלה שנעצרת שלא במהירות המתאימה, יש בהלה וצרחות.
ילדה קטנה, שנראית כבת עשר, מחובקת בידי אמה, שמביטה בה בדאגה, מספרת למצלמה: "היה פחד. אימה אמיתית. פאניקה. באמת. טראומה לכל מי שהיה שם".
כזכור, לא מדובר באוטובוס מתפוצץ, מחבל עם חגורת נפץ, מטוס שהתרסק על המסלול או אסון בסדר גודל לאומי. מדובר בקרוסלה, כזו שמנגנון הבלימה שלה כשל. "היא אמרה שהיא לא תעלה יותר לשום מתקן", אמרה בשקט האם המזועזעת. "ככה היא אומרת. שהיא לא רוצה לא ללונה-פארק, לא לסופרלנד, לא לשום מקום אחר", הוסיפה.
גלעד שלמור מדווח על התאונה בלונה-פארק, מתוך התוכנית "שש עם עודד בן-עמי" (צילום מסך)
קאט לכתב גלעד שלמור, שמדווח כי "מהלונה-פארק נמסר שהמתקן יצא משימוש עד לבירור התקלה", קאט לווידיאו של אמבולנס טיפול נמרץ(!) נוסע ברחובות תל-אביב ומשמיע סירנה מייללת, קאט חזרה לשלמור, שמסיים את הדיווח: "הילדים כולם צפויים להשתחרר בקרוב מבתי-החולים עם פציעות שטחיות, אך עם חוויה לא נעימה עם מה שהתחיל כיום כיף ונגמר כיום בבית-החולים".
שלמור מנסה למסגר את הסיפור בפרופורציה המתאימה ומספר על "חוויה לא נעימה", אך הכתבה משדרת מסר אחר לגמרי: פרמדיק שמדווח על צרחות ובהלה, עדת ראייה שמדברת על "פחד", "אימה אמיתית", "פאניקה" ו"טראומה לכל מי שהיה שם", אמבולנס דוהר ברחובות, בקיצור חברים, בואו נשים דברים על השולחן – מדובר בפיגוע. היה פיגוע בלונה-פארק. הו, האימה.
אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. אבל זה לא מצחיק. זו המציאות התקשורתית בישראל, מדינה שבה כמעט כל אירוע פעוט מנופח ומפומפם באמצעות הכלי השחוק-אך-יעיל, האווילי כל-כך אך המתורגל כל-כך, של שיח פיגוע שבו כולם לוקחים חלק – כתבים, מרואיינים, עדי ראייה, אנשי כוחות הביטחון, עורכי וידיאו ועורכי המהדורות – ואף אחד לא שואל את עצמו, "תגידו, לא קצת השתגענו? זו קרוסלה!".