גבריאל גרסיה מרקס אבוטבול

"מת גבריאל גרסיה מרקס, מגדולי הסופרים במאה ה-20", נכתב בהפניה בחלק התחתון של שער "הארץ". מיה סלע כותבת על הסופר על פני כל עמ' 11 (שתפוס בחציו על-ידי מודעה). מתחת להפניה בשער העיתון מופיעה הפניה קטנה יותר, לידיעה של כתב הפלילים יניב קובוביץ בעמ' 12: "העבריין צ'רלי אבוטבול נמצא ירוי בביתו, המשטרה חוקרת אם נרצח או התאבד". הידיעה עצמה תופסת פחות מרבע עמוד.

"כדור בראש" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", עם הסטמפה הצהובה "מותו של עבריין". "טלטלה בעולם הפשע: העבריין צ'רלי אבוטבול נמצא ירוי בביתו" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". שני העיתונים מקדישים רצועה צרה או תיבה קטנה בתחתית עמוד השער למותו של מרקס.

עטיפת הספר "מאה שנים של בדידות"

זו אינה רק ההשוואה הרגילה בין כיסוי של "תרבות" לכיסוי של "פשע" בעיתוני ההמון. מרקס הוא לא אייקון של תרבות גבוהה בישראל. ספרו "מאה שנים של בדידות" הוא בגדר מוצר צריכה המוני, זוכה קבוע בתחרויות פופולריות צרכניות. מבחינת ההיכרות של הציבור עם הסופר הדרום אמריקאי, הוא היה יכול לככב כאורח הכבוד בכל תוכנית אירוח (עוד יש כאלו?) או עונת VIP של הריאליטי התורן.

הבחירה של העורכים ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות", המכסים יחדיו את רוב קוראי העיתונים במדינת ישראל, להעדיף העדפה ברורה ומוחלטת את העיסוק במותו של איזה חלאה מעידה כי אין מדובר בשיקול פופולריות קר או ציניות מחושבת, אלא בהתמכרות. עמוס רגב ורון ירון אינם  חיים את הדופק של הציבוריות הישראלית, הם חיים את צ'רלי אבוטבול, את "סופו של ראש ארגון פשע" ואת "כדור בראש", את "שקיעת האימפריה" ו"בכיר העולם התחתון". זו לא ספרות זולה, זה סתם זול. זול ודוחה.

השלום

"מסמכים פלסטיניים חושפים: הפנייה לאו"ם תוכננה ללא קשר לביצוע הפעימה הרביעית", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", השאובה מטור של בן-דרור ימיני. ב"יומן" של "מקור ראשון" הכותרת לטור היא "מסמכים שנחשפו לאחרונה חושפים הן את הסרבנות הפלשתינית לכל פשרה במהלך המו"מ והן את העובדה שהפנייה למוסדות האו"ם לא היתה קשורה לשחרור אסירים או לעוד הכרזה על בנייה". המסמכים המדוברים הם מסמך סיכום המו"מ והמלצות של סאיב עריקאת, שפורסם על-ידי "מחלקת המו"מ", ומסמך שני באותו נושא, שכנראה נכתב גם הוא על-ידי עריקאת.

משפחת נתניהו, 17.4.14 (צילום: חיים זך, לע"מ)

"מלכוד המו"מ" היא הכותרת הכמעט ראשית של "ידיעות אחרונות", השאובה מטור של נחום ברנע. "יש מחיר להמשך המו"מ (שחרור אסירים ופרישת בנט, שעשויה לפרק את הממשלה), ויש מחיר כבד לא פחות לפיצוץ השיחות (מדינה דו-לאומית, טרור, חרם בינלאומי). בשביל נתניהו השיחות הן המטרה – לא ההסכם", נכתב בכותרת המשנה.

"למרות הכל, אין איום אמיתי על המשך קיומה של הקואליציה הנוכחית", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "יומן", המוסף המדיני של "מקור ראשון" (עורך: אורי אליצור).

העיקר הבריאות

ב"ידיעות אחרונות" משלבים שני תחומי עניין: מערכת הבריאות, שהיא המושא העיקרי של כתבות עיתונאיות רציניות במגזין סוף-השבוע, ו"ראיונות הישגיים", שהם פסגת העשייה העיתונאית בעיני העורך הנוכחי של העיתון. שרית רוזנבלום, כתבת הבריאות הוותיקה, מראיינת ל"7 ימים" את פרופ' רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות, שפרש באחרונה ברעש גדול ונוטה לבטא עצמו במשיחות מכחול עזות ורחבות – שתי נקודות שהופכות אותו למרואיין אידיאלי של ראיונות הישגיים. מעל כותרת הכתבה נדפסים הלוגו "המצב: קריטי" והכיתוב "כתבה תשיעית בסדרה על המשבר במערכת הבריאות".

פרופ' רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות (צילום: פלאש 90)

"בעיית התורים היא הרעה החולה של מערכת הבריאות, אבל לאף אחד אין אינטרס לפתור אותה", "תעשיית הביטוחים הרפואיים הפרטיים מושתתת על פחד ועלולה לגזור גזר דין מוות על מערכת הרפואה הציבורית", "יש רופאים שחיים בתחושה שהם חצי אלוהים, ודקה אחרי שהם יוצאים מחדר הניתוח – הם שוכחים אפילו לדבר עם המשפחות שמחכות בחוץ", "ביני לבין השרה יעל גרמן נוצרו מתיחויות והתנגשויות", "שוק הקנביס הרפואי פרוע. צריך לדאוג שהרופאים לא יהפכו לסוג של דילרים" – אלו הן ההתבטאויות שנבחרו להידפס בשער המוסף.

ב"דה-מרקר", שם מסקרים את מערכת הבריאות באופן רציני מדי יום, ללא מיתוג מיוחד, מתייחסת כתבת הבריאות רוני לינדר-גנץ להחלטה מסתמנת של ועדת גרמן שכתבי הבריאות דיווחו עליה אתמול וכינו אותה "דרמטית". המידע הבלעדי זיכה אתמול את דוברי הוועדה בפרסומים נטולי ביקורת, שמגיעה היום: "התנגדות במערכת הבריאות להמלצה על ביטוח ניתוחים אחיד: 'יהיה סינון קשישים'", נכתב בכותרת הגג לידיעה של לינדר-גנץ. "בכירים בקופות-החולים ובמשרד הבריאות טוענים כי ההמלצה לחייב את קופות-החולים וחברות הביטוח למכור פוליסת ניתוחים אחידה תוביל להגדלה של הפרמיות ופגיעה בשוויון".

הכותרת הראשית של "גלובס" היא "הראל, כלל והפניקס – החברות שעלולות להיפגע מהכוונה לצמצם הכפל בביטוחי הבריאות" (רון שטיין ושי ניב).

מדינת אויב

"עיתונאי ישראלי נעצר והוחזק בחשאי לאחר ביקור בלבנון", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", הבוחר לראש סדר יומו נושא שכלל אינו מדווח בשערי העיתונים האחרים (רק ב"מעריב" מופיעה הפניה לדיווח בנושא). הסיבה לבולטות ולהתעלמות גם יחד היא כמובן היותו של העיתונאי והפעיל הפוליטי – ערבי. "מג'ד כיאל נעצר ל-5 ימים מבלי לפגוש עורך-דין. אתמול שוחרר למעצר בית. פרסום הפרשה הותר לבקשת 'הארץ' ועדאלה", נכתב בכותרת המשנה.

כיאל נעצר מיד עם שובו מכנס מקצועי בביירות, של עיתון לבנוני שהוא כותב בו. כיאל נתן לנסיעתו פומבי ואמר כי לא נפגש עם "סוכן זר". גם השב"כ, נכתב בכתבה, נסוג מחשד זה. למרות זאת, ועל אף שהמידע הנ"ל התפרסם ב"הארץ" כבר אתמול לפני הצהריים, בידיעה ב"מעריב" (יאיר קראוס ויוחאי עופר) נכתב כי כיאל חשוד, עדיין, כי נפגש עם אנשי חיזבאללה.

גילי כהן כותבת בתיבה נפרדת על עיתונאים ישראלים – יהודים – הנוסעים למדינות אויב כדי לסקר אותן. "אם מישהו חושב שאנחנו מקושרים ומקבלים את כל האישורים מהמדינה – שום דבר", אומר לה איתי אנגל, "וזה בחיים לא עולה כאפשרות, ואני גם לא הייתי רוצה לעשות את זה. אתה יוצא למקום שאם מישהו יידע שאתה שם, זו סכנת מוות. אז למי תגיד? הרי במוסד אנשים מדליפים וכותבים ספרים על הדברים הכי סודיים". העיתונאי אמיר תיבון אומר לכהן: "אחרי הביקור בסוריה הפניות היחידות שקיבלתי ממערכת הביטחון היו רק להרצאות בבסיסי צה"ל".

במוסף המשפטי של "מקור ראשון", "צדק", כותב זאב קם על הצעת חוק של ח"כ שולי מועלם (הבית-היהודי), ולפיה "ח"כ בהווה או בעבר שיורשע בקיום מגע עם סוכן זר או עם מדינה המוגדרת כמדינת אויב יפסיק לקבל פנסיה והטבות נלוות" ו"יידרש להחזיר כספים שבהם השתמש לצורך מה שמוגדר 'קשר עם הבוחר'". ההצעה באה בעקבות הרשעתו של הח"כ לשעבר סעיד נפאע (בל"ד) ביציאה למדינת אויב ומגע עם סוכן זר, אחרי שביקר בסוריה ב-2007 ונפגש עם מזכ"ל החזית-העממית.

בטקסט המופיע מתחת לכותרת הראשית של "מעריב" ממשיך בן-דרור ימיני במתקפתו על "הארץ", והיום – "אווה אילוז, פילוסופית הבית של 'הארץ'", ש"ממשיכה לפנטז". המאמר של אילוז, כותב ימיני, "מבוסס על שתי הנחות יסוד. הראשונה, שישראל מבצעת עוולות ללא הפסקה. והשנייה, שבגלל הסולידריות היהודית אין מספיק ביקורת יהודית. הבעיה היא שכמו תמיד אצל אינטלקטואלים מהמחלקה של אילוז, מדובר במגדל קלפים. שתי ההנחות שגויות".

כתבת השער של מוסף "הארץ" היא ראיון של חמי שלו עם סטיבן וולט. הכותרת על השער היא "האם הלובי היהודי מזיק לאמריקה?". "וולט הוא פרופסור משפיע מהרווארד שכבר שנים מתאר את הלובי הפרו-ישראלי כתמנון רב עוצמה המוביל את ארה"ב לאסונות. בראיון עצבני הוא קורא להפסיק את 'היחסים המשונים' בין שתי המדינות. לפני הכל חשוב לו להבהיר שהוא לא אנטישמי, אבל לא קל לו לשכנע", נכתב בכותרת המשנה על השער, ובכותרת המשנה לכתבה עצמה נכתב על "הראיון שהפך לעימות".

"כמה דקות לאחר תחילת הראיון, החל פרופ' סטיבן וולט לאבד את הסבלנות. ניכר היה שהוא תוהה אם לא שגה כשהסכים להתראיין, כשם שאני התחלתי לחשוש שהראיון עומד להיקטע", פותח שלו, שכותב: "כשהקשבתי לאחר מכן לקלטות, יכולתי להבין אותו. השאלות שלי היו לא נעימות, לעתים תוקפניות. חציה הראשון של השיחה בינינו נשמע כמו קטטה יותר מאשר ראיון עיתונאי, וזה לגמרי לא אופייני לי".

לפני הראיון, כותב שלו, העריך ש"הלוחמנות שלי תהיה סמלית". "בסך-הכל אני מסכים עם חלק ניכר מטענותיו של וולט, ככל שזכרתי אותן. כבר דימיינתי כיצד אני מגיע למסקנה שהשד אינו נורא כל-כך. היחס שלי השתנה ב-24 השעות לפני הראיון, ובעיקר בארבע שעות הנסיעה ברכבת מניו-יורק לבוסטון, שבהן סיימתי לקרוא את הספר 'הלובי הישראלי ומדיניות החוץ האמריקאית' שוולט כתב יחד עם חברו, פרופ' ג'ון מירשהיימר מאוניברסיטת שיקגו. זו הפעם השנייה שאני קורא את הספר, אבל לא זכרתי שהוא הרגיז אותי כל-כך כשיצא לאור לראשונה בסוף 2007. עד שהגעתי לכיכר הרווארד בעיר קיימברידג' וצעדתי ברחוב ג'ון קנדי לעבר בית-הספר לממשל הנושא את שמו, כבר הייתי מחומם כהוגן".

שלו, כפי שאני מזכיר כאן מעת לעת, היה עורך המשנה של "ישראל היום" (שהחל לצאת לאור ב-2007), וקריאת ההקדמה שלו לראיון עם וולט על רקע העובדה הזו יכולה להניב הרהור מעניין.

ביטחון

"צירוף של נסיבות, שיצר לחצים מכיוונים שונים, הביא השנה לפגיעה משמעותית בתוכנית האימונים של צה"ל", נפתחת בשער "הארץ" ידיעה של עמוס הראל וגילי כהן. "מאבקי התקציב בין האוצר לצה"ל גרמו לקיצוץ באימונים, והמפקדים מאלתרים", "חיילים שוהים יותר בגדה על חשבון הכנה מבצעית, כמעט כמו לפני מלחמת לבנון השנייה", נכתב בכותרות הידיעה.

עוד כותרת ראשית

"פוטין: מזרח אוקראינה היא רוסיה החדשה", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון".

ענייני תקשורת

איציק וולף כותב ב"צדק" על ספר חדש המאגד פסקי דין של השופט נועם סולברג, "לשון הרע ולשון טובה", ש"מציע שינוי מערכתי בטיפול בתביעות לשון הרע, מבקר את מדיניות הפרקליטות בנושא ומאתגר את תפיסת חופש הביטוי הרווחת במערכת המשפט". במקום לנהל משפטים ממושכים, כותב וולף, "מציע סולברג אפשרות של פרסום מהיר ומיידי של התנצלות ותיקון, תוך תשלום פיצוי נמוך יחסית לנפגע", וזאת כדי למנוע גלגול של הניסיון למנוע פגיעה בשם הטוב לניסיון לבצע "נקמה כלכלית".

גישה זו של השופט, לפחות בניסוחו של וולף, נראית ככזו שהנחת הבסיס שלה הוא שהתובע (שהופך אוטומטית ל"נפגע") צודק בטענותיו עד שלא יוכח אחרת – ולא שהוא והמפרסם עומדים שניהם בקומה אחת. מוזר לקרוא סקירה לא ביקורתית על גישה כזו – בעיתון.

"הסיבה העיקרית שבגללה אני לא מגנה את האנשים האלה היא כי אין לי שום קשר אליהם", כותב אורי אליצור בטור ב"יומן" המוקדש ל"ארבע סיבות מדוע לא גיניתי את עברייני יצהר".

"העובדה שבני הזוג רוטנברג סירבו לגלות את זהותו של איש העסקים שמממן את האתר החדש מעידה שאין כל חדש תחת השמש" הוא הציטוט המתפרסם במרכז מדור המכתבים למערכת של מוסף "סופשבוע" הצנום (40 עמוד) של "מעריב" – תגובה לכתבת השער מן השבוע שעבר על האתר החדש, "חרדים 10", שהקימו העורך והכתבת הפוליטית הפורשים מ"בחדרי חרדים".

כתבת השער הנוכחית של המוסף – עדיין בהנהלתו של הנאמן שאחרי תקופת שלמה בן-צבי – היא על תגלית ארכיאולוגית ש"מאיימת לעורר סערה בעולם היהודי": תפילין עתיקות (זו גם כתבת השער של "דיוקן" של "מקור ראשון", בידיו של אותו נאמן). אם אחרי החג הממונה על ההגבלים יאשר, כצפוי, את מכירתו של העיתון לאיש העסקים אלי עזור, אפשר להמר שהחלטות העריכה ישתנו מן הקצה אל הקצה. המדור של אודטה, על כל פנים, עדיין מופיע כדרכו בעמוד האחרון של המוסף. והפעם: מתכון לעוף ותפוחי אדמה.