אתמול (רביעי, 16.4.14) קיבל בית-המשפט את עתירתם של ארגונים ועיתונאים והורה באיחור של ארבעה ימים על הסרתו היום של צו איסור הפרסום מעל מעצרו של הפעיל הפוליטי והעיתונאי תושב חיפה מג'ד כיאל.

המעצר התרחש מיד עם שובו של כיאל מכנס לציון 40 שנה לעיתון "א-ספיר" שנערך בלבנון, וזאת בעילה של חשד למגע עם סוכן זר ויציאה מהארץ שלא כדין למדינת אויב. בינתיים, על-פי "הארץ", נמסר מהשב"כ שאם יוגש כתב אישום, הוא צפוי לכלול עבירה של יציאה למדינת אויב בלבד, זאת על אף שכיאל נתן פומבי לנסיעתו.

כמעט כמו תמיד במקרים הללו, העובדה שאנומליה קיצונית אחת הגיעה לפתרונה (הסרת צו איסור הפרסום) מסייעת לנרמול של אנומליה קיצונית אחרת (עיתונאי, אזרח ישראלי, נעצר למשך כמעט שבוע בלי שהוצגו בפניו הראיות לעבירה שעבר לכאורה ותוך שנמנעת ממנו הזכות להיפגש עם עורך-דינו).

הנה אפוא אחת הפונקציות שמוסד צו איסור הפרסום נועד לשרת: העצמת תחושת החירום סביב המקרה האסור בפרסום ויצירת דימוי חמוּר שלו, במטרה למסך את הפעולות הקיצוניות הנעשות בנוגע אליו במציאות, אלו שכבר נדמות בעיני רובנו נורמליות.

חשוב לזכור את התועלת שמפיק הממסד מהוצאת צווי איסור הפרסום, משום שלאחרונה נשאלת בתדירות הולכת וגוברת השאלה: מה בכלל משמעותם של צווים כאלה במציאות שבה לא באמת ניתן לעצור את שטף המידע? לשיטת הטוענים כך, צווי האיסור הם פרקטיקה כושלת שעבר זמנה, ולכן, כפי שניסחה זאת ענת קם בטור שכתבה אתמול לאתר "המקום הכי חם בגיהנום", הם "הופכים מהר מאוד לפארסה שמגחיכה את מבקשי הצו". הבדיחה, במלים אחרות, היא על חשבון מבקשת הצווים, המדינה.

הרשו לי להציע שהבדיחה היא בכל זאת על חשבוננו, ולא רק בגלל העובדה שטורה של קם, הדן ב"גיחוכם" של צווי איסור הפרסום, התפרסם, למרבה האירוניה המרה, בדיוק ביום שבו הוגשה עתירה להסרת איסור הפרסום מעל מקרה חמור שנשמר הרחק מעיני הציבור. העניין הוא אחר.

ההנחה הבסיסית של קם, כמו של רבים אחרים, היא שמשמעותם של צווי איסור הפרסום – בין אם במקרה הנוכחי ובין אם במקרה שלה עצמה – התרוקנה מתוכן, משום שלא באמת ניתן להסתיר את המידע על אודות פרשות מסוג זה, והעובדה היא שבמוקדם או במאוחר הן דולפות. במקרה שלה, כותבת קם, ממילא "כולם ידעו כבר".

מבחינה עובדתית הטענה הזאת גבולית במקרה הטוב, ובהחלט ניתן להתווכח עליה ולתהות אם התחושה העומדת בבסיסה (שהרי הקביעה "כולם ידעו" היא בגדר תחושה בלבד) אינה תולדה של המקום שממלאות בחיינו הרשתות החברתיות: שיקוף אינסופי של הנעשה בקבוצת הדומים לנו. במקרה של אנשי תקשורת, כמו קם וכמוני, בהחלט עשויים להיכלל במסגרתו פרטי פרשות האסורות בפרסום. אולם שתי האחיות שלי, לשם המחשה נגדית, לא ידעו אתמול על מעצרו של כיאל.

אבל אפילו אם נקבל את הנחתה המכלילה של קם ש"כולם יודעים" כמות שהיא, עדיין לא יהיה בזה כדי לייתר את מטרתו העיקרית של צו איסור הפרסום: מניעת דיון ציבורי בסוגיה שמעלה המקרה האסור בדיווח.

ממש כשם שמדיניות העמימות הגרעינית, כפי שכתב בעבר הסופר והמשורר יצחק לאור במאמר דעה בעיתון "הארץ", לא נועדה למנוע את הידיעה שקיים גרעין, אלא את הדיון על נחיצותו, כך איסור הפרסום על מקרה כמו מעצרו של מג'ד כיאל לא נועד למנוע את עצם הידיעה שנעצר, אלא את הדיון הציבורי על מידת הלגיטימיות שבמעצר עיתונאי אזרח ישראלי, הארכתו הסמי-אוטומטית בתשעה ימים על סמך ראיות שאינן גלויות בפניו ("סודיות") ומניעת האפשרות שייפגש עם עורך-דין. האם המהלך הזה סביר? חוקתי? מידתי? הכרחי? אנושי?

את הדיון בשאלות הללו לא יכולנו לקרוא במהלך חמשת הימים שבהם היה כיאל עצור, ולא בכדי. יש מטרה מאחורי הדברים, והדרך לאכוף אותה היא באמצעות צו איסור פרסום. זו אפוא הפונקציה העיקרית שלו.

לכן, במובן הזה, פחות חשוב מי יודע וכמה; מה שמשנה זה שעצם הידיעה אינה מסייעת ביצירתו של דיון. אז מהו, אם כך, הערך של ידיעה כזאת (זולת, אולי, למשפחתו של כיאל ולקרוביו)? הדיון העיתונאי אינו נוגע רק למישור של ידיעת הפרטים; חלק חשוב ממנו הוא ה"קומה השנייה", כפי שהיא נקראת בעיתונאית: הדיון העקרוני בשאלות שמעלה הדיווח, זה שאמור לסייע בהפקת הלקחים לעתיד.

ייתכן בהחלט כי העובדה שהוצא צו איסור פרסום על עצם שהותה של ענת קם במעצר בית במשך חודשים ארוכים (וצו איסור פרסום על צו איסור הפרסום) לא רק שמנעה את הדיון העקרוני בסוגיות המורכבות שעלו מהמקרה (ובכך הקלה על הצגתה כפושעת וכבוגדת), אלא גם פגמה ביכולתה, כמו ביכולתם של רבים אחרים, להסיק ממנו מסקנות עתידיות בנוגע למטרותיו ולתפקידיו.