תופעת האי-ביטחון התזונתי נובעת בין היתר מניסיון משק הבית לנווט בין הוצאות לא גמישות, כגון תשלום שכר דירה או חשבון חשמל, לבין תשלומים גמישים יותר. מאחר שאפשר לצמצם את הוצאות המזון באטיות ובהדרגה, זו הוצאה חיונית שמשפחה במצוקה כלכלית מצמצמת עוד לפני שהיא מקצצת בהוצאות חיוניות אחרות, שהן פחות גמישות".(ד"ר דניאל גוטליב, סמנכ"ל מחקר ותכנון במוסד לביטוח לאומי, במבוא לסקר ביטחון תזונתי 2012, שפורסם באחרונה)
הרעיון האנושי שבא לביטוי ב"כל דכפין ייתי וייכול" הופך ממחוות הזדהות עם הנזקק – הבודד, העני, הזקן, החולה – לתעשיית חמלה קולנית. "הפסח העצוב של הנזקקים", מזדעקת כותרתו הראשית של "ידיעות אחרונות" מיום שני (7.4.14), וכותרת הגג מבהירה: "עלייה חדה במספר הפניות לסיוע ממעמד הביניים". וכדי להסיר ספק, קובעת ההפניה: "אחרי שנה של גזירות כלכליות: מספר הישראלים שאינם מסוגלים לקיים את משפחותיהם ומבקשים עזרה גדל ב-47%".
כמה סוגי נתונים מכמה מקורות מקשטים את פסטיבל דחיפת המזון השנתי של תעשיית החמלה הישראלית. המסמך המחקרי החשוב בחרוסת הנתונים שמגיש העיתון לקוראיו הוא הדו"ח הטרי של מחלקת המחקר במוסד לביטוח הלאומי. אלא שהדו"ח המפורט, שפרוש במלוא השקיפות באתר המוסד, מתייחס לשנת 2012 (ימי הממשלה הקודמת), והוא מבשר כי "האי-ביטחון התזונתי הניכר" דווקא הצטמצם מעט בשנה זו בהשוואה לשנה הקודמת לה. ואם הצטמצם, למה לציין זאת?
מתקשים ושאינם מסוגלים
הנתון השני, "העלייה החדה", נחבא כנראה בתוך העלייה בת ה-15% במספר הפניות הכללי (יותר מ-6,500) למרכזי הזכויות של עמותת ידיד ברבעון הראשון של 2014. ידיד, המפעילה 21 מרכזי זכויות ברחבי הארץ שבהם ניתנים לפונים ייעוץ וסיוע חינם במימוש זכויותיהם, טורחת להבהיר: "הבעיה אינה במזון לפסח, אלא ביכולת הקיום היומיומית", ומפרטת בהודעתה את התפלגות הבקשות לסיוע – דיור ומשכנתאות, ביטוח לאומי, חובות והוצאה לפועל, דיני עבודה וזכויות עובדים.
מטבע הדברים, הפונים לידיד הם אנשי השכבות החלשות, שאליהם נוספו אנשי המעמד הבינוני-נמוך הנאלצים להתפשר על איכות התזונה כדי לעמוד בהתחייבויות קשיחות יותר כמו משכנתה או שכר דירה. האמרת מחירי הדירות, נטל המשכנתאות וגובה מחירי השכירות מכבידים על רמת החיים של רוב שכבות הציבור ועלולים להעמיד את שולי "מעמד הביניים" בסכנת הזדקקות לסיוע.
המשפט "אחרי שנה של גזירות כלכליות: מספר הישראלים שאינם מסוגלים לקיים את משפחותיהם ומבקשים עזרה גדל ב-47%" יכול בהחלט לשמש טקסט פולחני לטקס החג, אך אין לקוראו בעיתון כמייצג מציאות
כיוון שעמותת ידיד אינה מספקת נתונים מפולחים מלאים של היקף הפניות ופרופיל הפונים, אין אלא להסתפק בהודעה לעיתונות שפירסמה העמותה לקראת פסח והועתקה כמעט כלשונה ב"ידיעות אחרונות". מתבקש להניח כי מספר הפניות הגדל משקף את הגידול במצוקה, אך בהעדר נתונים אפשר גם לשער כי הגידול בהיקף הפניות נובע מעצם צמיחת הפעילות של העמותה והגדלת נגישותה לציבור. בכל מקרה, שום נתון שפורסם אינו יכול לתמוך בקביעה של העיתון כי מספר הישראלים "שאינם מסוגלים לקיים את משפחותיהם" ומבקשים עזרה גדל ב-47%. איך מגדירים את אלה שאינם מסוגלים לקיים את משפחותיהם? האם כל פונה מוגדר ככזה? ומה היה מספר פונים "שאינם מסוגלים" בשנה שעברה, שגדל השנה ב-47%?
המשפט "אחרי שנה של גזירות כלכליות: מספר הישראלים שאינם מסוגלים לקיים את משפחותיהם ומבקשים עזרה גדל ב-47%" יכול בהחלט לשמש טקסט פולחני לטקס החג, אך אין לקוראו בעיתון כמייצג מציאות. העובדה שאנשים פונים למרכזי סיוע בבקשת עזרה אינה מלמדת כי הם "אינם מסוגלים" לקיים את משפחותיהם. סביר יותר שהם מתקשים לקיים את משפחותיהם ברווחה וזקוקים לייעוץ ולעתים לסיוע. "רווחה" גם היא מושג יחסי, שתפח ככל שרמת החיים עלתה ואורחות החיים השתנו מצניעות לראוותנות. אפשר לטעון שזו התפלפלות טרחנית, אבל העובדה שמישהו צירף למשפט שהפך כותרת ערך מספרי, 47%, לא פחות ולא יותר, מחייבת דיוק מתימטי בניסוח המשפט כולו.
חולשת השאלון
הכותרת שנבחרה לכפולת העמודים 2–3, שאליה מפנה שער העיתון, היא "המכה ה-11". לצדה קופצת לעין מיד הכותרת: "מאות אלפי ילדים רעבים", ותחתיה מוצגים הנתונים, במושגים הניתנים למדידה. המלה "רעב" לבדה אינה מוזכרת בהם, ובצדק. רעב, כמו עוני, כמו כאב, הוא חיווי בלתי מדיד ואינו ניתן להשוואה. גדול, קטן, קשה, קל, יחסי, מוחלט – מי יודע?
אבל המושג "רעב" שבכתבה הוא כמו עצב החג שבכותרת, וכמו הכאב שבעוני. נורת ניאון המהבהבת ומזמינה "קִראו אותי", לא פחות ולא יותר. זאת, אף כי בין הרעב הממשי לבין יחידת המדידה של רעב כלכלי-חברתי יש פער ניכר וידוע. כדי למדוד רעב נבנה מושג וקטורי, מדיד, בר-השוואה: "אי-ביטחון תזונתי".
"הפסח העצוב של הנזקקים", שער "ידיעות אחרונות", 7.4.14
הביטחון התזונתי – או העדרו – נקבעים בעקבות שאלון טלפוני ארוך ומורכב, שמפנה מחלקת המחקר במוסד לביטוח לאומי אל מדגם של 6,400 משפחות (ב-2012), ותכליתו לסנן מקהל הנשאלים את אלה שתזונתם לקויה אך נסבלת, ולהבדילם מאלה המעידים על עצמם (או על בני משפחותיהם) כי הם סובלים מרעב ממשי – מתון, מזדמן או עקבי ומשמעותי.
השאלות הולכות ומתחדדות. משאלות שהתשובות עליהן כלליות ונסיבתיות – החל ב"יש מספיק לאכול, אבל לא תמיד מהסוג שאני רוצה", או "אין מספיק זמן לקניות או לבישול" – והמשך ב"אין בבית תנור [בישול/אפייה] שעובד", או "האוכל שקנינו לא הספיק ולא היה לנו כסף כדי לקנות יותר", ועד "סמכנו על כמה מזונות זולים כדי להאכיל את הילדים, כי הכסף שעמד לרשותנו הלך ונגמר".
בקצה התהליך נותרים אלה המשיבים "דילגנו על ארוחות או צימצמנו בגודלן מחוסר כסף לקנות מזון", ועד למשיבים המאשרים כי "הילדים היו רעבים ולא יכולנו לקנות עוד אוכל". העונים לקביעות אלה מתבקשים להשיב אם פנו "בבקשת עזרה לבני משפחה, חברים או ארגוני סיוע", ולבסוף אפילו להעיד: "האם ירדת במשקל?".
הנתונים הנאספים – ונוסף להם התשובות לשאלות רקע על אודות דמוגרפיה, השכלה ומקורות הכנסה – מאפשרים את מיון הנשאלים לארבע קבוצות וניתוח המאפיינים לכל קבוצה: בראשונה נכללים בעלי "ביטחון תזונתי"; בשנייה אלה החשים "אי-ביטחון תזונתי ללא רעב"; בשלישית "אי-ביטחון תזונתי עם רעב מתון", ובאחרונה "אי-ביטחון תזונתי עם רעב ניכר".
סקר הביטחון התזונתי של הביטוח הלאומי שפורסם לאחרונה מתייחס, כאמור, לשנת 2012, וזו תמצית נתוניו: 81.2% מהנשאלים דורגו כנהנים מ"ביטחון תזונתי", 10.2% סובלים מ"אי-ביטחון תזונתי קל/מתון", ו-8.6% סובלים מ"אי-ביטחון תזונתי ניכר". סך כל הסובלים מאי-ביטחון תזונתי – מתון וניכר – מגיע למספר המדהים של 532 אלף משפחות שבהן גדלים 755 אלף ילדים.
אם לקחת בחשבון שנשאל (מבוגר) אחד משיב לשאלון בשם כל משפחתו, מתברר מדוע חלקם של הילדים הסובלים משני סוגי חוסר הביטחון התזונתי בכלל האוכלוסייה קופץ מ-18.8% (סך כל המשפחות) לנתון הלא ייאמן של 30.9% מכלל ילדי מדינת ישראל.
לא רק שהנתון הוא לא ייאמן, הוא מעורר תהיות באשר לטיב השאלון, ובמיוחד לאופן התשובה עליו. זהו שאלון קשה, מורכב, ותובע מן המשיב תשובה מכלילה, שעלולה להיות בה מידה של הגזמה או המעטה, בנסיבות העניין. עצם העובדה שאדם מתבקש להשיב ב"כן" או ב"לא" על תחום זמן רחב כמו "בשנה האחרונה" עלולה לייצר הטיה משמעותית לכאן או לכאן. למשל שאלה 37 – "האם בשנה האחרונה הילד/ים שלך היה/היו רעב/ים ולא יכולת לקנות עוד אוכל?" – יכולה לייצר תשובות חיוביות שאינן משקפות בהכרח מצוקה תזונתית בת-קיימא.
במבוא לסקר 2012 מודיע המוסד לביטוח לאומי כי הסקר הזה לא נערך בשנים 2013–2014. האם מצאו בו פגמים? האם מתכוונים להחליפו בסקר חד יותר? לפי שעה נסתפק בתשובה העמומה "מִנהל המחקר של הביטוח הלאומי יוסיף לעקוב אחר תופעת האי-ביטחון התזונתי מסיבות של מחסור כלכלי ויערוך את הסקר מעת לעת ועל-פי הצרכים גם בעתיד".
שיפור הוא שיבוש
אם יש בנתון הזה כדי לזעזע, איך זה שלא הזדעזענו עד היום? ניסים ציוני, מייסד ומנכ"ל עמותת פתחון-לב, מפרסם באתר שלו את נתוני תחולת העוני בקרב ילדים בעשור האחרון, ומסכם: "למרבה הצער, העשור האחרון לא הביא לשינוי משמעותי במגמת העלייה בתחולת העוני בקרב ילדים, ולמעשה נרשמה בו החמרה (בעיקר בגלל הגידול במספר הילדים)".
כשבוחנים את נתוני השנה האחרונה שבה נערך הסקר (2012) בהשוואה לנתוני קודמתה (2011), מסתמן דווקא שיפור צנוע. אך כיוון שערן וינטרוב, מנכ"ל לתת, מצטט את המספרים הבולטים מדו"ח הביטוח הלאומי, ו"ידיעות" מפרסמם מפיו כלשונם, מן הראוי להזכיר את מה שלא פורסם מתוכו.
ערן וינטרוב, מנכ"ל עמותת לתת (צילום: גדעון מרקוביץ')
על-פי הסקר, מספר השרויים בביטחון תזונתי מלא עלה ב-0.3%, נתון שעלול להתפרש כסטיית תקן, אבל מספר הסובלים מ"אי-ביטחון תזונתי ניכר" ירד במקביל מ-10.2% ל-8.6%, וזהו שיפור נאה של 1.6 נקודות אחוז. לפי הנתון הזה, 41 אלף משפחות נחלצו בשנה הנתונה מן הקטגוריה הקשה ביותר. אם להשתמש בדמגוגיה התקשורתית המקובלת ולראות ב-10.2 את השלם (100%), קל היה להתפאר בצמצום של 15.7% בחלקן של המשפחות הסובלות מ"אי-ביטחון תזונתי ניכר" בכלל האוכלוסייה. אבל ערב פסח מתקרב, והרי לא באנו לבשר בשורות משמחות.
ערן וינטרוב מציג ב"ידיעות" את נתוני דו"ח הביטוח הלאומי 2012 כנתונים נייחים, ללא קו מגמה. עד שיתקבלו נתוני הסקר המקיף הבא יעברו לפחות שנתיים, אבל לאן נוטים הלכי הרוח ברור כבר היום. "אנחנו חוששים שאחרי החג המצב רק ילך ויחריף", אומרים בידיד, "ורבים מאלה שלקחו משכנתה לפני שנה או שנתיים לא יוכלו לעמוד בה".
ארגון לתת מגיש מדי שנה את דו"ח העוני האלטרנטיבי, שבו נבדק מצבם של "נתמכי הסיוע" – עשרות אלפי ישראלים החיים על קצבאות – ובו נתונים קשים על אורח החיים שמנהלת אוכלוסיית העוני הממשי ועל תפיסת עולמה. סקר נתמכי הסיוע נערך על מדגם מקרב הנתמכים בעמותות מקומיות, בתי-תמחוי, אגפים לשירותים חברתיים ומרכזי חלוקת מזון, ובהיותו מסמך רב-שנתי אפשר למצוא בו קווי מגמה. קווים אלה אינם מעידים על אופטימיות בקרב הנשאלים, ובהיבט הקשיח יותר ניכר כי הפער בין קצב עליית יוקר המחיה לעליית מקורות ההכנסה הולך וגדל.
עמותות ככלי קודש
מה קדם למה? האם את המושג "גזירות כלכליות" המציאה העיתונות ובעקבותיה חדר המושג לחיי העמותות, או להפך? בנעורי, המושג "גזירות" יוחס בדרך כלל למשטרי עריצות שהטילו גזירות על היהודים, מאחשוורוש ועד חוקי הגזע בגרמניה. שנת 2013 היתה שנת הגדלת המע"מ ותשלומי הארנונה ופגיעה נוספת בקצבאות הילדים, אבל זאת היתה בעיקר שנת משבר הדיור, ודי בכך כדי לשחוק את תקציבי הקיום של רוב העשירונים.
אי-אפשר לבוא בתלונה אל העיתונות על שאימצה את המושג "גזירות" עוד בימי שר האוצר יגאל הורוביץ (1979–1981), איש ה"אין לי" וה"משוגעים תרדו מהגג!". אבל אפשר לצפות מכלי התקשורת הארציים לא רק לאמץ מושגים שעולים מהשטח, אלא גם להטמיע במקומם מושגים חלופיים אחראיים ומדויקים.
שום כלי תקשורת אינו מעז לעסוק בביקורתיות בהתמכרות הציבור לחבילות נתוני העוני לחג שדוחפות עמותות המזון. בטח לא בערב החג
החרוסת שמכינים לנו "ידיעות" – בחיבור בין "רעב", "גזירות כלכליות" ו"מעמד הביניים" – ו"חדשות 2" עם הצילומים המפוקסלים של העומדים בתורים לחלוקת מזון, היא בעייתית; לא רק מפני שהיא אינה משקפת מציאות, אלא משום שהיא משתפת פעולה עימה. צילומי החג המתקרב פותחים כביכול את הלב, אך משתקים את המחשבה.
שום כלי תקשורת אינו מעז לעסוק בביקורתיות בהתמכרות הציבור לחבילות נתוני העוני לחג שדוחפות עמותות המזון. בטח לא בערב החג עצמו. טאבו ישראלי הוא שלא להתעסק עם המשמשים אותנו בקודש. כל העושים מלאכת קודש – מזק"א ועד חב"ד ועד הדוחפים מזון לחג – חסינים.
גרוע מזה, כלי התקשורת המובילים גולשים על נחשולי הרגשות שמעורר הקשר בין המצוקה לחג הפסח וגוזרים קופון מהנצחתם. יש לומר זאת כך: הסיקור העיתונאי המתבטל בפני תרבות דחיפת מצרכי המזון, ופסלון החסינות מביקורת שמעניקה התקשורת לעמותות המזון, מאדירים את התופעה, מפארים אותה ומקבעים אותה.
מחזירי המפתחות
בדו"ח שפירסם השבוע מבקר המדינה נאמר: "הביקורת העלתה כי אין בתמיכה בעמותות מזון משום כלי אפקטיבי לקידום הביטחון התזונתי, שכן היא מועטה, פעמים אינה אלא סיוע חד-פעמי, והעמותות הן שקובעות היכן, כיצד ומתי יינתן הסיוע. ספק גם אם הנזקקים בכל המגזרים נהנים ממנה. הממשלה אמנם מקדמת מיזם לאומי שנועד לאסדרת הטיפול בנושא, אולם התמיכה הממשלתית בו היא מצומצמת וחד-פעמית, וביצועו החל בעיכוב. בנסיבות אלה ספק אם הממשלה ממלאת כיאות את אחריותה לטיפול באי-הביטחון התזונתי".
משרד מבקר המדינה קובע כי לצורך קידום הביטחון התזונתי של הנזקקים, "מוטלת אחריות עליונה בנושא לפתחה של המדינה, ואל לה לסמוך רק על נדיבותו של המגזר השלישי. לממשלה מרחב שיקול הדעת לקבוע את אופן מימוש האחריות לקידום הביטחון התזונתי. לצורך כך על משרד הרווחה, בין היתר, לקבוע ללא דיחוי מדיניות כוללת ותוכנית פעולה בנושא, ועל הממשלה להבטיח כי הן יגובו במשאבים מתאימים".
ניסים ציוני מעמותת פתחון-לב כמעט החזיר לנו את המפתחות במהדורת "סוף השבוע" ב"חדשות 2". "קחו את המפתחות מחר", אמר. "אם יש מישהו שיכול לקחת את האחריות על כל האנשים האלה – קחו!".
גלריית התמונות באתר "ניסים ציוני פתחון לב"
אני מנסה להיזכר מי היה הדובר הקודם שלא מזמן החזיר לנו את המפתחות. זה היה שימי דנינו, איש תחזוקת קווי המתח הגבוה המטפס על עמודים גבוהים ופועל על קווי חשמל חי. "יש תמיד מה להגיד על חברת החשמל [...] שיבואו רק לשבת לידי שעתיים", אמר בתשדיר השירות למקום עבודתו. בטחונם העצמי של מחזירי המפתחות נובע כנראה מן ההנחה שאף אחד לא יבוא לקחת אותם מהם.
בדו"ח העוני האלטרנטיבי של לתת מובאים נתוני סקר שנערך בין מנהלי עמותות סיוע, ועל-פיו רק 45% מהעמותות יהיו מוכנות לסגור את פעילות העמותה בסיוע במזון אם המדינה תיקח אחריות בנושא. 25% העידו כי לא יסגרו כי אינם מאמינים שהממשלה תעמוד באחריותה, 32% ציינו כי תמיד יישארו אנשים הזקוקים למזון ו-32% ציינו כי לא יסגרו את העמותה כיוון שפעולתה היא לשם קיום מצווה וחסד.
לכך יש להוסיף את 0% הנשאלים שציינו כי העמותה היא ביתם ומקור פרנסתם והם מחויבים לדאוג לשגשוגה ולהתחרות בארגונים אחרים המבקשים להשתלט על תחומי הפעילות שלה.
