"נפלו לידי בית-הדין הנכבד הזכות והכבוד לסייע בקימומן של ההריסות, ולאפשר לעיתונאים להפסיק לפחד מעורכיהם וממנהליהם, להתנער ולדאוג לייצוגם הקולקטיבי הארגוני ההולם, ובכך לממש את זכותם החוקתית להתארגנות כעובדים", כך כותבים עורכי-הדין אמיר בשה, אליהו (אלי) כהן ועמי פרנקל, באי-כוחו של ארגון העיתונאים בישראל, בסיכומים שהגישו לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו בעניין הפסקת עבודתו של כתב ynet תני גולדשטיין.

המשנה לעורך ynet ערן טיפנברון (מימין) והעורך יון פדר, בבית-הדין לעבודה, 23.2.12 (צילום: "העין השביעית")

המשנה לעורך ynet ערן טיפנברון (מימין) והעורך יון פדר, בבית-הדין לעבודה, 23.2.12 (צילום: "העין השביעית")

כזכור, ארגון העיתונאים פנה לבית-הדין בבקשה לבטל את הפסקת עבודתו של גולדשטיין באתר, בטענה כי זו נעשתה על רקע פעילותו לצירוף עובדים ב-ynet לארגון העיתונאים. יחד עימו, כך נטען, פעלה הנהלת ynet להפסקת עבודתם של שני עיתונאים אחרים שפעלו לצירוף עובדים לארגון – עורכת דף הבית אראלה גניסלב ועורך ערוץ המחשבים יהונתן זילבר.

סיכומי ארגון העיתונאים היו אמורים להיות מוגשים לבית-הדין לעבודה בשבוע שעבר, אך הוגשו רק אתמול, בשל דחייה מפאת בקשת רשות ערעור שהגיש הארגון לבית-הדין הארצי לעבודה, ושהתקבלה היום. הארגון ביקש בערעורו להפוך את החלטת שופטת בית-הדין האזורי דגית ויסמן שלא לאפשר להגיש באיחור תצהירים מטעם גניסלב וזילבר.

עורכי-הדין סיגל פעיל וזוהר גיפס, באי-כוחה של חברת ידיעות-אינטרנט, התנגדו לבקשת רשות הערעור וטענו כי יש להותיר את החלטת השופטת ויסמן על כנה. השופטים נילי ארד, נשיאת בית-הדין הארצי לעבודה, יגאל פליטמן, סגן הנשיאה, וורדה וירט-ליבנה, החליטו, כאמור, לקבל את ערעור ארגון העיתונאים. "מדובר בהליך קיבוצי בו נטיית בתי-הדין הינה לאפשר לצדדים למצות את טענותיהם עד תומם. לעתים אף במחיר של אי-עמידה בסדרי הדין", נכתב בפסק הדין של בית-הדין הארצי.

כעת יורשו גניסלב וזילבר להגיש תצהירים מטעמם ויידרש דיון נוסף כדי לחקור אותם על תצהיריהם. התצהירים, אם אכן יוחלט להגישם, יוגשו עוד השבוע, והדיון הנוסף נקבע לשבוע הבא.

"פטפוטי סרק שקריים"

בסיכומיו טוען ארגון העיתונאים כי "מול הכוח הלגיטימי שביקש להקים באופן חוקי, הזדרזה המשיבה [ynet] להעמיד כוח ברוטלי בלתי חוקי בדמות פיטורי מארגני העובדים הבולטים והמובילים, באצטלה של פיטורי צמצום ותוך שימוש נבזי ביותר מקורט של הכפשות על רקע אישי ומקצועי.

"המשיבה", נכתב בסיכומים, "לא הציגה, בשום שלב של ההליך, אף לא בדל של ראיה התומכת בגרסתה לפיה נאלצה, לכאורה, לנקוט צעדי התייעלות וצמצומים נוכח מצבה הפיננסי, ובתימוכין לכך, נמנעה מלהציג דו"חות כספיים כלשהם המבססים טענה זו, ו/או עדויות/חוות דעת של מומחים חשבונאיים מטעמה, כדוגמת רואה-החשבון של ynet/מנהל הכספים, החשב וכיוצ"ב".

אשר לנסיבות הפסקת עבודתו של גולדשטיין, בסיכומים נטען כי "נסיונה של המשיבה לפטר את תני, כמו גם את חבריו, הוא ניסיון לרסק את עמוד השדרה של התארגנות העובדים, ולהכות בבטן הרכה שלה. [...] במקרה שלפנינו לא הצליחה המשיבה להרים את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה כי נסיבות סיום העסקתו של תני היו ענייניות, וכל טענותיה בעניין – 'צעדי התייעלות', 'שינוי ארגוני', 'תפקוד כושל' ו'עבירות אתיות' – מהוות לא יותר מטלאים חסרי תום לב, פטפוטי סרק שקריים שכונסו יחדיו כאצטלה העוטפת את המניע האמיתי של המשיבה ביחסה הברוטלי לעיתונאים המארגנים".

באי-כוחו של ארגון העיתונאים שמים דגש על סמיכות הזמנים בין פיטוריו של גולדשטיין ובין הזימון לשימוע של גניסלב וזילבר, ששופטת בית-הדין לעבודה כינתה "מטרידה". שלושתם התרחשו באותו הבוקר. לפי הארגון, "יש קשר בין ההתארגנות לבין נסיונה הפסול של המשיבה להביא לגוויעתה עוד בחיתוליה, בין היתר, בפיטוריו של תני וזימונם לשימוע של אראלה ויהונתן לקראת פיטורים".

חלק אחר בסיכומים מוקדש לעימות עם גרסתו של עורך האתר, יון פדר, כפי שהוצגה בפני בית-המשפט. עמדתו של פדר בדבר תמיכתו העקרונית בעבודה המאורגנת מוגדרת על-ידי התובעים כ"כפפה שהולבשה על אגרוף פלדה של מעסיק שובר התארגנות עובדים". "בתצהירו, כמו גם בעדותו", נטען בסיכומים, "מציג מר פדר מציאות אידילית ומזויפת, שבה הוא מנהל מקום עבודה דמוקרטי, שבו כל ההחלטות נעשות כביכול תוך שיתוף והקשבה לעובדים – חזון אחרית הימים ממש.

"[...] מתחת לרטוריקה בולטת חיש קל אי-הבנתו של מר פדר את משמעותה של זכות ההתארגנות, ובעצם, וחמור מכך, את אי-הסכמתו למימושה אצלו בבית. העורך הראשי משלם לעובדיו, לדבריו, שכר נמוך מהמקובל בשוק [...] פותח בהליכי צמצום והתייעלות בלא שייוועץ עימם, מפטר עובדים בלי לערוך להם שימוע כדין [...] והנה, נוכח רצונם המובן מאליו של אותם העובדים להקים ועד במטרה להגן על זכויותיהם ולשפר את תנאי העסקתם, הוא מופתע, נאלם ומיתמם.

"[...] אל נטעה – סבר הפנים המתורבת שעטתה על עצמה הנהלת המשיבה לצורכי משפט אינו אלא מסכה שנועדה לכסות קלסתר כעור של הלך חשיבה ופעולה כוחני ובלתי חוקי. בהחלט ייתכן שנציגי ההנהלה יחייכו בנועם לנתינים ב'דמוקרטיה' המדומיינת שעליה הם חולשים, בהפעילם סמכותם כאנשי אמונם של בעלי הבית של קבוצת 'ידיעות אחרונות', שחרתו על דגלם כבר לפני כמה עשורים למחוץ את העבודה המאורגנת. אפס – חיוך מעושה שכזה, האמור לפתותם 'לשוחח' איתם בטרם התארגנות [...] דומה יותר לחיוכו של התנין, גיבור השיר הסאטירי הידוע בספרו של לואיס קרול 'עליסה בארץ הפלאות'".

עורכי-הדין של ארגון העיתונאים אף מצרפים את מלות השיר: "היאך תנין קטן רוחש/ מיטיב את הזנב/ ובמימי היאור רוחץ/ קשקש-קשקש זהב./ כמה צוהל הוא ולבבי!/ נוטל את ציפורניו/ ומזמין דגים קטנים לבוא/ בשחוק אל בין שיניו".