"רגע היסטורי", התבשרו קוראי "ישראל היום", פקד את משכן הכנסת בשבוע שעבר: "באיחור של חמישים שנה", דיווח הכתב הפרלמנטרי גדעון אלון, "חתם האמן דני קרוון על היצירה שלו, 'שאי שלום ירושלים', המוצבת באולם מליאת הכנסת". מדוע בחר קרוון שלא לחתום על התבליט המפורסם, שנחנך ב-1966, ומה כל-כך היסטורי בהחלטתו לצרף ליצירה את חתימתו, לאחר קרוב לחמישה עשורים שבהם מתנוסס התבליט מאחורי דוכן הנואמים? את זאת קוראי "ישראל היום" יכולים רק לנחש.
דני קרוון: "אמרתי ליו"ר הכנסת, קדיש לוז: 'אני רוצה לחתום על הקיר שלי, ואני רוצה לתת גם את שמות הסתתים. הוא אמר, 'אם אני אתן להם לחתום, כל נגר שעבד בכנסת וכל חשמלאי ירצה שגם שמו יופיע'"
דיווחו של הכתב הפרלמנטרי של "ישראל היום", שהתבסס על הודעה לעיתונות שהפיצה בשבוע שעבר דוברות הכנסת, לא כלל כל הסבר בנוגע לנסיבות העדרה של חתימה בצד התבליט של קרוון. בהעדר הסבר מסוג זה, לא ניתן היה להבין מדוע הוספת החתימה היא מאורע היסטורי הראוי לדיווח בעיתון גם ימים אחדים לאחר שאירע.
אם כך, מה קרה? "הייתי אחוז התרגשות ולא ישנתי בלילות מרוב חרדה שמשהו ישתבש", צוּטט קרוון בהודעה לעיתונות. "בשעתו, יושב-ראש הכנסת הראשונה קדיש לוז לא אישר לחתום על היצירה מתוך מחשבה שכל מי שעשה משהו בבניין יבקש גם הוא לחקוק את שמו".
בדיווח שהתפרסם ב"ישראל היום" נקטעו מלותיו של קרוון לאחר המלה "ישתבש", באופן שמנע מהקוראים את ההסבר שסיפקה דוברות הכנסת להעדר חתימתו של האמן. ההחלטה העריכתית מנעה מהקוראים גם שגיאה שהשתילו הדוברים בפיו של קרוון, שגיאה ששוכפלה בדיווחים שפורסמו באתרים "ערוץ 7" ו-news1, ולפיה היו"ר השלישי של הכנסת, קדיש לוז, היה למעשה היו"ר הראשון של המוסד הממלכתי (קדמו לו יוסף שפרינצק ונחום ניר).
"ישראל היום", עמ' 17, 13.4.14
כמו "ישראל היום", גם ההודעה הרשמית שהפיצה דוברות הכנסת חסכה מנמעניה את הסיבה לכך שעד השבוע שעבר לא נשא תבליט האבן מאולם המליאה את חתימת יוצרו – צעד מחאתי שנקט קרוון רגע לפני חנוכת המשכן, כאות סולידריות עם העובדים שעמלו לצדו על סיתות התבליט. קרוון עצמו מאמין שגם כיום יש מקומות שבהם המעשה ההפגנתי שביצע לפני כמעט חמישה עשורים מעורר תחושה של אי-נוחות.
"אתה רוצה לדעת מה היה שם בדיוק?", מציע קרוון בשיחה עם "העין השביעית". "אני מבין שלכנסת לא נעים להגיד מה היה בדיוק, אז היא אומרת את זה בצורה אחרת: הבדיוק היה שאני עבדתי במשך שמונה חודשים עם קבוצה של סתתים ירושלמים מעדות המזרח – מסוריה ומעיראק ומתימן, ומעדות אחרות – שמונה חודשים הייתי איתם ממש משפחה, אכלתי את המאכלים שלהם, והבאתי גם את המאכלים שלי, ועבדנו שם יחד", הוא מספר.
"כשגמרתי את העבודה באתי ליושב-ראש הכנסת קדיש לוז, שהיה איש מקסים, למרות שהיו לו הרבה בעיות עם הקיר – הוא חשש שהקיר ייפול", מוסיף קרוון. לדבריו, יום אחד מצא את היו"ר מתרוצץ על אחד הפיגומים ומביע את חרדתו מפני האפשרות שהאבנים הגדולות שמהן מורכב התבליט לא יחזיקו מעמד.
"בתוך הקיר, איפה שהיום מוצבת התמונה של הרצל, היתה צריכה להיות מרפסת – ועד היום יש שם חדר, שאליו היה אמור הנשיא לבוא, להתלבש ולהכין את עצמו, ואז לצאת אל המרפסת ולשבת מול העם"
"ואז אני הצלתי את הכנסת, ואת המדינה כולה", אומר קרוון. "בתוך הקיר, איפה שהיום מוצבת התמונה של הרצל, היתה צריכה להיות מרפסת – ועד היום יש שם חדר שאליו היה אמור הנשיא לבוא, להתלבש ולהכין את עצמו, ואז לצאת אל המרפסת ולשבת מול העם. אבל זה לא קרה. קדיש לוז פחד כל-כך מהאפשרות שהאבנים ייפלו, שהוא שלח אלי אנשים לסטודיו בתל-אביב כדי לברר פרטים לגבי הסכנה. אני שלחתי אותו אל המהנדסים, ולהם אמרתי: 'אני עכשיו נמצא באולם המליאה, בנדבך שבו תהיה המרפסת, ובמרפסת הזאת יישב נשיא – עם או בלי רעייתו'.
"אני בא מהתיאטרון, ובתקופה ההיא עשיתי הרבה תפאורות, כך שיכולתי לומר ליושב-ראש הכנסת שבתיאטרון, כשנשאר רק שחקן אחד על הבמה, וכל הקהל מתרכז רק בו – כולם שמים לב כשהוא מזיז אצבע. עכשיו, תאר לך שנשיא יושב במרפסת ההיא, ונרדם. או מחטט באוזן, או באף. הוא הרי רק בן-אדם. בכל מקרה, המהנדסים נסעו לירושלים – וזה הציל את המדינה. תאר לעצמך את משה קצב יושב במרפסת עם רעייתו ומסתכל על העם.
"ולמה אני מספר את כל זה? כדי להגיע לנקודה שבה אמרתי לקדיש לוז: 'אני רוצה לחתום על הקיר שלי, ואני רוצה לתת גם את שמות הסתתים'. והוא אמר, 'אם אני אתן להם לחתום, כל נגר שעבד בכנסת וכל חשמלאי ירצה שגם שמו יופיע'. אמרתי לו: 'אם אתה חושב שאסור להם לחתום, אז גם אני לא חותם', ובזה זה נגמר".
"'שלום?!', הוא אמר, 'זה פוליטיקה, את זה אי-אפשר לכתוב על קיר בכנסת'" (צילום: דוברות הכנסת)
ברבות השנים, בתקופתו של יו"ר הכנסת מטעם הליכוד דב שילנסקי (1988–1992), התחרט קרוון והחליט לחתום על התבליט – אך נתקל בקשיים על רקע שמה של היצירה, שאותו רצה לחקוק לצד שמו. "באתי לשילנסקי ואמרתי לו: 'אני החלטתי לחתום, בלי העובדים, שאני כבר לא זוכר את השמות שלהם. אני אחתום לבד, לצד השם שנתתי לקיר שלי: שאי שלום ירושלים'. 'שלום?!', הוא אמר, 'זה פוליטיקה, את זה אי-אפשר לכתוב על קיר בכנסת'".
בתקופתו של יו"ר הכנסת הקודם, ח"כ ראובן ריבלין, קיבל קרוון אישור לחתום את שמו ואת שם היצירה בקרבת מקום, אולם לדבריו לא עשה זאת בעקבות אי-הסכמה שצצה בנוגע למיקום שבו אמור היה להופיע הכיתוב. לאחרונה נפתרה המחלוקת, והיו"ר הנוכחי, ח"כ יולי אדלשטיין, אישר את ציון שם האמן ושם היצירה באולם המליאה. ביום רביעי בשבוע שעבר התייצב קרוון בכנסת וצפה בחקיקת שמו ושם יצירתו, בעברית ובערבית, למרגלות התבליט. בסיום העבודה הופצו התמונות לכלי התקשורת.
מדוע נחסך מהציבור המידע שבלעדיו לא ניתן להבין את משמעותו הסמלית של המאורע החגיגי? יותם יקיר, דובר הכנסת, העדיף שלא למסור התייחסות לנוסחה של ההודעה שהפיץ. גדעון אלון, הכתב הפרלמנטרי של "ישראל היום", תלה את האשמה בדרג העריכה. "הידיעה שמסרתי פירטה את הסיבה שבגללה קרוון לא חתם את שמו לפני חמישים שנה, ואני מצטער על כך שבנוסח שפורסם נמחק המשפט הזה, כך שהידיעה הפכה בלתי מובנת", מסר אלון בתגובה לפנייתנו. לאחר פרסום הידיעה ב"העין השביעית" ביקש אלון להדגיש כי הידיעה שמסר ל"ישראל היום" קוצרה משיקולי מקום.