עניין מטריד. בשבוע האחרון התברר שהפכתי לנתבע פוטניצאלי מצד צ'רלטון. גוף שידורי הספורט, הטוען לבעלות על זכויות של כמה מפעלי ספורט ובראשם הליגות מאנגליה וגרמניה, דורש מספקיות האינטרנט להחשיך אתרים המשדרים משחקים ששייכים לה. זאת ועוד: בצ'רלטון דורשים למסור להם את הפרטים של בעלי אותם אתרים, ואפילו את שמות וכתובות כל הגולשים שבעוונותיהם נכנסו לאותם אתרים וצפו חינם אין כסף במשחקים, וזאת כדי לתבוע אותם.

אודה ואבוש שמעולם לא הייתי מנוי על ערוצי הלייב בתשלום למיניהם, לא של צ'רלטון ולא של ערוץ הספורט. לעומת זאת, יכול להיות שפה ושם גם אני נשברתי והצצתי לאיזה משחק מעניין דרך אתרים שהזכייניות מכנות "פיראטיים" ורודפות אחריהם במטרה להחשיכם ולתבוע אותם.

בהודעה לעיתונות שפורסמה השבוע נמסר מפי עו"ד ליאור להב, המייצג את צ'רלטון, כי מדובר בהסלמה במאבק על זכויות היוצרים. "זו הפעם הראשונה שספקיות אינטרנט נתבעות על מתן שירות המאפשר גישה לאתרים פיראטיים בישראל", אמר.

לוגו צ'רלטון

בידיעת האיומים הזו אי-אפשר היה למצוא רמז לפסק דין שהתפרסם בשנה שעברה ובו דחה בית-משפט השלום בחדרה תביעה של צ'רלטון נגד קיוסק חיפאי וחייב את החברה בתשלום פיצוי. גם לא לפסק דין שניתן שבוע קודם לכן (30.3.14) על-ידי אותו בית-משפט, אחרי שצ'רלטון תבעה בעלים של בית-קפה שבו הקרינו בפני הלקוחות את משחקי הערוץ בלי שקיבלו היתר מהתובעת. חוקר פרטי תיעד בדצמבר 2011 את בית-הקפה כשמוקרן בו המשחק בין מנצ'סטר יונייטד לוולבס. לפיכך נדרשו בעלי המקום לפצות את צ'רלטון ב-85 אלף שקל, ויידעו יתר בתי-הקפה, המסעדות, הברים, הפיצוציות וכל בתי-המסחר והעסקים במדינת ישראל – וייראו.

נראה היה כאילו צ'רלטון בדרך לזכייה מובטחת בתיק, בפרט כשבעלי בית-הקפה התייצבו לדיונים ללא עורך-דין. אלא שבית-המשפט דחה את תביעת צ'רלטון תוך שהוא מנמק: "אמנם כעיקרון שידורי משחקי טורניר בטלוויזיה זוכים להגנה על-פי חוק זכויות יוצרים, אולם על מנת לקבוע אם הופרה זכות יוצרים, יש להוכיח כי קיימת זכות יוצרים ביצירה הספציפית הנטענת [...] במקרה דנן, התובעת לא הוכיחה שהיא בעלת זכויות היוצרים בשידור".

מתברר שצ'רלטון לא הגישה לבית-המשפט שום מסמך המוכיח כי היא מחזיקה בזכויות הליגה האנגלית. מה כן היא הגישה? החלטות של המועצה לשידורי כבלים ולוויין הקושרות את צ'רלטון אל הליגה האנגלית, אלא שגם אלו היו תקפות עד לעונת המשחקים 2008/2007. "התובעת לא הוכיחה כי היא הפיקה את השידור של אותו משחק, על כל המשתמע מכך, או שמא רכשה את הזכות לשדר את המשחק מבעל זכות היוצרים", פסקה השופטת הדסה אסיף, וקבעה כי צ'רלטון תשלם לבעלי בית-הקפה הוצאות בסך 1,500 שקל.

לא ברור איך אין בידי צ'רלטון מסמך משפטי כל-כך בסיסי, מה שמעלה תהיות אם זכויות הליגה האנגלית וליגות אחרות אכן מצויות בידיה. לפני שבצ'רלטון מתנפלים בקולי קולות על בתי-עסק, ספקיות אינטרנט, גולשים ומשלמי אגרה, כדאי שבגוף המהלך אימים ידאגו להסדיר את הרשיונות שלהם ולכל הפחות להציג אותם בפני בית-המשפט והציבור. עד שלא יוכח אחרת, צ'רלטון חשודה בעיני כגוף שידור פיראטי. ויש להודות, מוזר שגוף החשוד כעת כפיראטי מאיים לתבוע אתרים פיראטיים.

להורדת הקובץ (DOC, 123KB)

דווקא אותם אתרים "פיראטיים" זכו בעבר להגנת בית-המשפט. בפסק דין תקדימי ב-2009 קבעה השופטת מיכל אגמון-גונן כי שידור משחקים בתשלום באתרי אינטרנט אינו בבחינת הפרת זכויות: "המבקשת לא הראתה כי מעשיו של המשיב מהווים הפרה של זכות מזכויותיה. על-פי חוות דעת של מומחה מטעמה, אין מדובר בהעתקה, לדברי המשיבה עצמה אין המדובר בהעמדה לרשות הציבור, ולדעתי, אין מדובר גם בשידור", כתבה השופטת. אולי בעלי האתרים צריכים לשקול תביעה נגד צ'רלטון, שמכנה אותם בשמות גנאי, על אף שזכו להכרת בית-המשפט ועמדו במבחן השימוש ההוגן.

כדאי לצ'רלטון לזכור שתעשיות הבידור מנסות להילחם כבר שנים בשיתוף סרטי קולנוע ומוזיקה, ללא הצלחה. למרות הודעות ה-FBI שאתר זה או אחר נסגר בשל הפרת זכויות יוצרים, מספר אתרי שיתוף הקבצים לא פחת; להפך. השינויים הטכנולוגיים גם הביאו לשינוי המודל הכלכלי. למשל, לפתיחת שירותים מקוונים כמו אייטיונס או נטפליקס.

מוטב שצ'רלטון ילמדו קצת מהעולם, ולא יילחמו על סגירת אתרים פיראטיים שיושבים בסין וברוסיה, שרגע אחרי שייסגרו יצוצו וייפתחו בכתובת אחרת. ייבוש הכיס של חובבי הספורט על-ידי גביית סכומים גבוהים עבור זכויות צפייה הביא לשגשוג האתרים המשדרים את המשחקים הללו. כדאי לזכיינים ולרגולטורים לשקול מודל כלכלי שיאפשר צפייה זולה באמצעות האינטרנט. אחרת בצ'רלטון ימשיכו לרוץ אחרי הרוח, להסתובב בבתי-משפט ולהיתקל בשופטים חדים שיזרקו אותם מכל המדרגות.

הווירוס האלים של 103

בכל פעם שנדמה שתוכנית הספורט ברדיו 103FM רושמת שיא אחרון בהחלט של מופע אנטי-עיתונאי, מתברר שלמשתתפיה אין גבול. ובכל פעם התסכול מתעורר מחדש: מי שמוביל לרוב מופע אימים כזה הוא גם העיתונאי היותר אינטליגנטי, רהוט ונשכן בפאנל, רון קופמן.

התסכול נובע גם מליקוי המאורות שעורכי התחנה, כך נראה, לוקים בו, ולפיו "קופמן מאבד (שוב ושוב ושוב) עשתונות" שווה ל"טיפוס זריז בסולמות השחוקים של הרייטינג". קופמן ממלא היטב את משבצת הביזאר, אותה משבצת שכל אתר ברשת בונה על הוויראליות שלה. אלא שהווירוס האלים שקופמן נושא ומפיץ מסוכן, משום שהוא בולע לקרבו כל סיכוי למימוש הפוטנציאל הגבוה של התוכנית לעבודה עיתונאית – פוטנציאל נדיר בתקשורת הספורט – ובו בזמן, ממש כמו האתר one על נספחיו הרדיופוניים, מקבע סטנדרטים מקצועיים נמוכים יותר ויותר.

במקרה שלפנינו ההשתוללות/התמוטטות של קופמן לא רק דירדרה את חבריו לפאנל, כמו גם את המרואיינים, לשיח הזוי, מבולבל וטפל; לא רק העמיקה את העוול המתמשך שנעשה למושא הדיון, הג'ודוקאית אליס שלזינגר, אלא גם חשפה את קופמן עצמו לדאגה כנה מצד המאזינים, שחשו מן הסתם שהאיש על ספה של התמוטטות עצבים אמיתית.

"רוצחים, חלאות, ערימה של טינופות, שקרנים, עבריינים, סמרטוט רצפה" – אלה רק מקצת המלים שקופמן חזר וצווח בקול ניחר במהלך הדיון ברדיו 103 ביום חמישי האחרון (10.4.14), בעקבות הפרסום ב"ידיעות אחרונות" שלפיו איגוד הג'ודו דרש לבצע בדיקה פסיכיאטרית דחופה לשלזינגר. הפנייה השערורייתית של האיגוד לפסיכיאטר המחוזי כבר הגיעה לשולחנה של שרת הספורט לימור ליבנת, שזימנה אליה את ראש האיגוד, משה פונטי, והכריזה שמדובר ב"מעשה שלא ייעשה". אלא שמתקפת האמוק של קופמן על דובר האיגוד, גיל לבנוני, שיבשה כל ניסיון לבירור ענייני של הסוגיה המורכבת.

מאיר איינשטיין ורון קופמן בפרסומת לתוכנית ברדיו 103FM

בתוך זמן קצר הפך דיון עיתונאי חשוב על שאלה עקרונית למשדר היסטרי ונוירוטי. במקום להתמקד בשאלה אם איגוד ספורט או כל גוף או אדם המבקשים להתנקם באדם אחר יכולים לשלוח אותו לאשפוז כפוי; במקום לדון בסוגיות של חיסיון רפואי; לפרום מעט למען המאזינים את הסכסוך המפותל ורווי היצרים בין שלזינגר לאיגוד המסרב לשחרר אותה ונדמה שנוקט את כל האמצעים כדי לפגוע בקריירה שלה – במקום כל אלו נלכדו המשתתפים במערבולת של שאלות מבולבלות, זניחות, כשמאיר איינשטיין מנסה לנהל את הדיון ביד רמה, כמעט גסה, והולך ומאבד בו שליטה עד שאריה מליניאק, שלא הצליח להשחיל שאלה, נטש את האולפן בזעם. ברקע המשיך קופמן, ברדיו הזוי ללא הפסקה, לצרוח קללות ולאבד עשתונות. העסק כולו נשמע כמו קטטה במחלקה סגורה שצוותה נמלט ממנה על חייו.

ברגעים הנדירים שקופמן פסק לרגע מלחרף ולגדף, הוא היה היחיד שהשמיע דברי טעם ("אתם פוגעים בזכויות אלמנטריות של אזרח, אתם קיבלתם הכשרה לגמור אזרח בישראל?"), אלא שהאיש לא חיכה לתשובה. נראה היה שההתלהמות החריפה שלו בהקשר של  אשפוזים בכלל ואשפוזים כפויים בפרט נובעת מעומק הבטן.

ואיפה היו עורכי התוכנית הזו? במקום לנתק מיקרופונים ולעבור לפרסומות עד שהרוחות יירגעו, דומה שחיככו ידיים מסביב למדורה. הם צודקים: המאזין המתפלץ לא ימהר לזפזפ לתחנה אחרת כשלאוזניו הנדהמות מתרחש אירוע מופרע כל-כך. ואולם, תחנה שמכבדת את עצמה היתה צריכה לקטוע את התוכנית בעיצומו של המפגן הברוטלי הזה ולהוציא את משתתפיה לחופשה כפויה.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il