"אך לעתים רחוקות משתפת המערכת את הקוראים בלבטיה ובהחלטותיה כיצד להשיג ידיעה, אם להגישה לקורא וכיצד להגיש. איסוף ידיעות והגשתן לקורא הם זכות וחובה בלעדיות של העורך וחבר עוזריו, והקורא הקונה יום-יום את העיתון מוציא דינו על העיתון על-פי החומר שפורסם בו. הפעם הזאת החלטנו לשתף את קוראינו בסיפור פרשת ידיעה חמורה אחת וגלגולה".
השופט אליעזר מלחי, "מעריב"
כך נפתח ב-13 באפריל 1966, במדור "יומן מעריב", מאמר המערכת של העיתון הנפוץ ביותר במדינה באותם ימים. הפרשה שהביאה לפרסומו של מאמר מערכת יוצא דופן זה עתידה היתה להעסיק את העיתונות הישראלית עוד שנים אחדות ולשמש גם נושא לספר ולמחזה. אך באותו יום רק מעטים ידעו במה מדובר: עורכת-דין בשם יונה סופר טענה כי שופט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב אליעזר מלחי קיבל מידיה שוחד.
"זה שבועות רבים נמצאת בתיקי מערכת 'מעריב' התלונה המפורטת של המתלוננת עו"ד יונה סופר נגד השופט אליעזר מלחי, כאילו נתנה לו שוחד בסך 3,000 ל"י", נכתב במאמר. "גברת סופר בחרה ב'מעריב' כדי לנסות לפרסם ברבים באמצעותו את תלונתה, אך אנו נמנענו מכך. עקבנו אחר החקירה, אך כל עוד לא היו אפילו ראיות לכאורה שיש יסוד להאשמה חמורה זו, המשכנו בשתיקה".
מדוע ויתר העיתון על ידיעה מרעישה כזו שהונחה בידיו? "מצד אחד, היתה לנגד עינינו אישיותה של המתלוננת, שזו לא היתה ההאשמה החמורה הראשונה שהיא מטיחה נגד אישים רמי מעלה; ומצד שני – היה כאן עניין עם שופט המשתייך למוסד במדינה, מן היחידים שהציבור רוחש לו יחס של כבוד והערכה ללא תנאי", נימק מאמר המערכת.
"גלגולה של ידיעה", מאמר המערכת "יומן מעריב", "מעריב", עמ' 23, 13.4.1966. לחצו להגדלה
לא רק תדמיתו של בית-המשפט עמדה לנגד עיניהם של העורכים ב"מעריב", אלא גם זו של השופט: "זאת ועוד. שר המשפטים הקודם, ד"ר דב יוסף, הגיש תיקון לחוק הפלילי, לפיו לא יפורסם שמו של חשוד כל עוד לא הוגש נגדו כתב אישום. העיתונים, על כל גווניהם, התנגדו לתיקון זה בטענה כי הדבר יפגע בחופש העיתונות. העיתונות – בדיוניה במסגרת מועצת העיתונות – הציעה לא לאסור הפרסום, כי אם לסמוך על בגרותם ורמתם של העיתונים, שלא ימהרו לפרסם שמו של חשוד אלא אם כן יהיה ברור כי אכן יש יסוד סביר לחשד או לאשמה.
"התיקון אמנם נגנז בינתיים", נכתב בהמשך המאמר, "אך העיתונות רואה עצמה חייבת לשמור לבל ייפגעו אדם ושמו הטוב על-ידי כל מתלונן שמגיש תלונה נגדו בטרם הוכיחה החקירה כי יש יסוד סביר לחשד".
"השופט המחוזי א. מלחי יצא לחופשה לאחר תלונה על שוחד", "מעריב", עמ' 22, 13.4.1966
אך מהמשך הקריאה עולה כי ההחלטה לנצור את המידע לא היתה רק פרי שיקול עצמאי של העיתון; נלוותה לו גם פנייה של שר המשפטים. על-פי מאמר המערכת, כאשר דבר החקירה נודע לעיתונים ובעולם המשפטי, "נתכנסו עורכי העיתונים, לפי יוזמה של שר המשפטים, ולאחר ששמעו הסברים על פרטי החקירה – החליטו פה אחד להימנע מפרסום הפרשה עד לסיום החקירה, כדי לא לפגוע במוסדות המשפטיים של המדינה וכדי למנוע בראש ובראשונה פגיעה בשופט מלחי כל עוד לא יחליט היועץ המשפטי על צעדיו.
"אפילו 'העולם הזה', שעורכו אינו משתתף בוועדת העורכים, שיתף עצמו בהחלטה זו. רק שבועון אחד בשם 'בול' קפץ על המציאה, ולפני כשלושה שבועות פירסם את הדבר ברבים. ועדת העורכים חזרה ודנה במצב והחליטה, נגד דעתו של עורך עיתון בוקר אחד, להמשיך בשתיקה. ועוד באותו יום החליט גם עיתון זה, שתחילה הסתייג, להצטרף להחלטת ועדות העורכים על המשך האיפול".
גלגולה של ידיעה שטוב לה שלא נתפרסמה
מי שפרץ את ההסכמה הגורפת היה "ידיעות אחרונות", אשר יום לפני פרסום מאמר המערכת ב"מעריב" חשף את הפרשה בכותרתו הראשית, או בלשון המאמר, שלף את הידיעה "הישנה והמוקפאת" מ"מקרר החדשות" ונתן לה פומבי.
בשיחות בעל-פה, כך נטען ב"מעריב", אמרו עורכי "ידיעות אחרונות" כי הם עושים זאת משום שיש להם טענה כלשהי נגד "מעריב" בעניין שאין לו כל קשר לפרשת מלחי. הפסקאות האחרונות של המאמר הוקדשו, על כן, לביקורת על "ידיעות אחרונות", ואולי גם להסביר לקוראים מדוע "מעריב" החמיץ ידיעה חשובה כזו למתחרהו, עיתון שחשף את הידיעה "ללא כל הצדקה מוסרית".
"שופט-נאשם ניצב מול שלושה שופטים-דיינים ומול שופט-תובע", "מעריב", 19.9.1966
"זהו אפוא גלגולה של ידיעה שטוב לה שלא נתפרסמה משנתפרסמה. הקורא ישפוט אם צדקו העיתונים – כל העיתונים כולם – שהעדיפו מרצונם לשמור על אי-פרסום, או האם צדק העיתון 'ידיעות אחרונות' שהחליט לפרסם את הפרשה [...] למרות שידע גם מה הנזק הציבורי והמוסרי שנשקף מפרסום תלונה כזו נגד שופט בישראל ולמרות שידע גם מה הנזק האישי שייגרם לשופט עצמו. 'מעריב' אינו מצטער שניטלה ממנו 'זכות הראשונים' לפרסום תלונתה של גברת סופר, ואנו מקווים שקוראינו יהיו תמימי דעים עם שיקולינו והחלטתנו".
לפחות בנקודה אחת היה הקורא יכול לפסוק לאחר זמן קצר: כותב המאמר טען כי החקירה נגד השופט מלחי עומדת לפני סיומה, "ולפי דעתם של גורמים יודעי דבר תסתיים, כנראה, בהחלטה חד-משמעית שאין יסוד לתלונתה של הגב' סופר". במציאות הוגש נגד השופט כתב אישום והחל משפט ממושך – "ארוך יותר ממשפט אייכמן", כלשון אחד העיתונים כשתמה הפרשה – שבסופו זוכה מלחי, אך פרש מכס השיפוט.
המועדון הסגור נפתח
כמעט חצי מאה חלפה מאז. קריאת מאמר המערכת מציגה את השינויים העצומים שהתחוללו מאז בתרבות התקשורתית בישראל. כיום קשה להעלות על הדעת שארגון תקשורת היה מקפיא ידיעה כזו זמן רב כל-כך. אם היה נמנע מפרסום, המידע היה צץ מיד בבלוג, ברשת חברתית או בפורום מקוון כלשהו. אפילו צו איסור פרסום לא היה מחזיק מעמד יותר מימים אחדים. העידן שבו "איסוף ידיעות והגשתן לקורא הם זכות וחובה בלעדיות של העורך וחבר עוזריו", כלשון מאמר המערכת, חלף מהעולם. עכשיו כל אזרח הוא עיתונאי וכל נער הוא בלוגר.
זו אינה רק המהפכה הטכנולוגית. מפת התקשורת כולה השתנתה, ועימה גם תפיסת העולם המקצועית של מרבית העורכים והעיתונאים. המועדון הסגור של ועדת העורכים, שגווע לפני שנים, כבר אינו יכול להתכנס ולהטיל ידיעה על חקירה משטרתית ל"מקרר החדשות". ריבוי הערוצים שמחוץ לשליטת הוועדה, בארץ ובחו"ל, הפך אותה ממילא לכלי ריק. וטוב שכך: המציאות שבה עורכים מתכנסים כקרטל עם שר המשפטים ומחליטים בצוותא על העלמת מידע מהציבור התאימה אולי לימי ההתפעמות הראשונית מהקמת מדינה צעירה, לתקופה שבה נדמה היה לעיתונאים ש"טובת הציבור" מזוהה עם שמירה על כבודן של מערכות השלטון.
מאז, התבגרה העיתונות, ויותר ויותר עיתונאים משוכנעים שהתפקיד החברתי של אמצעי תקשורת הוא לפרסם מידע ולא להסתירו – כמובן, כל עוד מדובר במידע בדוק ובעל עניין לציבור. מי שמבקש להגן של שמו הטוב של מוסד ממלכתי כמו בית-המשפט נדרש לחשוף כשלים ומחדלים, לא להעלימם מהעין. "ברית האליטות" שניחוחה נודף מהטקסט של מאמר המערכת עדיין שרירה וקיימת, אבל הקשרים ההדוקים בין עיתון לשלטון איבדו במשהו מעוצמתם, בעיקר בשל התחרות והיריבות בין אמצעי תקשורת. כשעיתון אחד חובק פוליטיקאי, יריבו מצביע על כך – וגם אנחנו כאן, ב"העין השביעית".
ועדיין, גם 48 שנים לאחר פרסום המאמר, מרחפות באוויר שתי שאלות רלבנטיות. האחת, איזה מרחב של שיקול דעת נותר לעורכים בסביבה מגה-תחרותית, שהולכת ומצהיבה, כאשר הם נדרשים לקבל החלטות אם ואיך לפרסם ידיעה על חקירה בשלביה המוקדמים. השנייה חשובה לא פחות: מה יהא על חזקת החפות ועל כבודו של החשוד?