בבית ההבראה בגבעת ברנר קיבלתי מכתב מעורך "הארץ", גרשום שוקן. הוא הציע לי לעבוד בעיתונו כשאשתחרר מצה"ל.

כבר לפני המלחמה כתבתי לשוקן וביקשתי להתקבל לעבודה אצלו. "הארץ" היה אז אחד משלושת העיתונים החשובים ביישוב (לצד "דבר" ו"הבוקר") והיחיד שלא היה קשור לשום מפלגה. ענתה לי מזכירה שביקשה להתקשר לשם קביעת פגישה. אם אכן התקיימה פגישה כזאת, היא נמחקה מזכרוני.

בתחילת המלחמה התחיל "הארץ" לפרסם עיתון ערב בשם "יום-יום", כדי להתחרות ב"מעריב", שהוקם אז על-ידי פורשי "ידיעות אחרונות". לכל עיתוני הערב היה פורמט דומה, חיקוי לעיתוני ה"טבלואיד" הבריטיים והאמריקאיים. למען הצדק ההיסטורי יש להזכיר שהמתכונת הזאת נוצרה בארץ על-ידי אנשי לח"י, שעם יציאתם מהמחתרת הקימו עיתון ערב בשם "מברק", שהופיע במשך זמן מה, נסגר ונשכח.

התפקיד של עורך "יום-יום" נמסר על-ידי שוקן, כדרכו, לאיש קשיש וסולידי, אך בלתי מתאים. העורך האמיתי היה סגנו, ידידי משכבר הימים בנימין תמוז. כאשר התגייסתי לצה"ל הציע לי תמוז לשלוח לו מדי פעם רשימות על חוויותי. על ההמשך כבר סיפרתי.

בתקופה האחרונה של המלחמה שלחתי לתמוז כמה מאמרים שהיו, לדעתו, רציניים מדי ל"יום-יום". הוא העביר אותם לעיתון-האֵם, ושוקן פרסם אותם בעמודיו. נראה שהתרשם מהמאמרים האלה, ומכאן הצעתו. לימים סיפר לי אורי קיסרי – המייסד, הבעלים והעורך של השבועון "העולם הזה" – שבאותם הימים סעד פעם בחברת שוקן, ובין השניים התפתח ויכוח על הכישורים שלי. קיסרי טען שאני פיליטוניסט מלידה, והסתמך על הפיליטונים שכתבתי, לפני המלחמה, בשבועון שלו. שוקן, לעומת זאת, עמד על כך שאני פובליציסט. וכאשר היתה לשוקן דעה, הוא לא שינה אותה לעולם.

ההזמנה באה בשעה הנכונה. בהזדמנות הראשונה התייצבתי במשרדו של שוקן במערכת "הארץ", ששכנה אז ברחוב מזא"ה בתל אביב. השיחה היתה קצרה ותכליתית, ובמהלכה הציע לי הצעה שלא הייתי מעז לחלום עליה: להצטרף למערכת ולכתוב את מאמרי המערכת, התפקיד הכי-הכי יוקרתי בעיתון. בתפקיד זה כיהן אז ד"ר משה קרן, איש מוערך ואף נערץ בעיני רבים – יקה ישר כסרגל ובעל עקרונות ברזל. הוא היה איש סימפטי, יפה תואר, שהיה אחראי – יותר משוקן עצמו, לדעתי – להפיכת "הארץ" לעיתון בעל עמוד שדרה מוסרי.

עם תום המלחמה הוזמן קרן על ידי שר החוץ, משה שרת, להצטרף לשגרירות הישראלית החדשה בוושינגטון. שוקן הציע לי לעבוד איתו בחפיפה במשך כמה שבועות, ואז לקבל את התפקיד לידי.

זאת היתה מחמאה אדירה. הייתי בסך-הכל בן 25, ללא ניסיון עיתונאי של ממש. חשתי שחברי המערכת הוותיקים קיבלו בחמיצות את המינוי הזה של צעיר מבחוץ. חוששני שבעוברי במסדרונות המערכת, בחור צעיר, עדיין לבוש בבאטל-דרס המרופט של חייל קרבי, עדיין כפוף בשל הפציעה, לא הייתי הכי פופולרי. לא התרגשתי מזה.

לא היה לי ספק שהמינוי המפתיע הזה נבע גם מהעדפותיו המיוחדות של שוקן. הוא העדיף כמעט תמיד את יוצאי גרמניה על כל האחרים. הוא גם רצה למשוך צעירים למערכת, ותמיד טיפח צעיר תורן. לפני היה זה אריה גלבלום, ואחרי באו שבתי טבת ועמוס אילון. בעיניו הייתי צעיר ממשפחה גרמנית טובה שגדל בארץ, חייל קרבי שכבר התפרסם בשל רשימותיו מהחזית, ואדם בעל דעות שהיו קרובות לשלו. אבל דווקא בגלל הדעות הסתבכו הדברים בינינו.

גרשום שוקן היה טיפוס מיוחד במינו, אדם מסובך ומלא סתירות מאין כמוהו. הוא גדל בצִלו של אב חזק ומנוכר, איש עסקים חשוב בגרמניה, שקנה לבנו את "הארץ" כדי שיהיה לו עיסוק משלו. היו לו כמה מן התכונות האופייניות לבן של אב רודני. אני חושב שחסר לו ביטחון עצמי, אף שהצליח להסתיר זאת במעטה של איש שׂררה נוקשה.

בעיני עובדיו היה איש מנוכר. בבואו למשרד לא היה מסתכל בעיני איש ולא אמר "שלום" לאיש. הייתי אורב לו בפרוזדור ומקדם את פניו ב"שלום" רם, וזה הכריח אותו לענות ב"שלום" משלו. האחרים לא העזו. הוא היה נמוך קומה, קירח, בעל מבטא גרמני חזק. בנעוריו התחתן עם בת למשפחת פרסיץ – אחת המשפחות הידועות ביותר ביישוב. אִמה של אשתו, שושנה פרסיץ, היתה בעלת הוצאת ספרים גדולה ולימים גם חברת כנסת. אבל גרשום נפרד מאשתו, ובינו לבינה שררו יחסי איבה עזים – שעוד החריפו, מכיוון שהאשה החזיקה בחבילת מניות גדולה של חברת "הארץ". בנם, עמוס, שגדל אצל אמו, ירש ברבות הימים את מקומו של אביו כמו"ל העיתון.

ידידי מידד שיף, שלמד איתו בבית הספר היוקרתי לכלכלה בלונדון, סיפר לי שהיו שם כללים מוסכמים להתנהגות בשעת בחינה. הסטודנטים שסיימו מהר קיפלו את הדפים בשקט ונשארו יושבים במקומותיהם, כדי שלא להלחיץ את הסטודנטים הפחות מוכשרים. האדם היחיד שקם ועזב היה גוסטב שוקן, שלימים שינה את שמו לגרשום.

גוסטב-גרשום היה דיקטטור, עורך חזק שהתערב בכל מדורי עיתונו וכפה את רצונו על הכל. כעורך העיתון היומי החשוב היתה לו השפעה רבה. למרבה הצער, השפעה זו לא היתה קשורה בתפיסה רעיונית סדורה ועקבית, ועל רקע זה התנגשנו תוך זמן קצר.

אי-אפשר לומר שלשוקן לא היו דעות. היו לו דעות בשפע, על כל דבר ועניין, ואיש לא הצליח לשנות אותן. הצרה היתה שלא היה קשר בין הדעות השונות שלו. לא פעם נקבעו על ידי מי שפגש באחרונה, בעיקר אם היו אלה אנשים רמי מעלה, ובמיוחד קציני צה"ל. אך משנקבעה דעתו על נושא מסוים, היא לא היתה עוד נתונה לשינוי.

כאשר הציע לי שוקן את התפקיד החשוב, הוא הכיר את דעותי. הרי הוא עצמו החליט לפרסם את המאמרים שכתבתי במהלך המלחמה, ובהם הִטפתי לברית עברית-ערבית ולמדינה ליברלית וחילונית, שתעניק שוויון זכויות גם לאזרחיה הערבים. לכן הופתעתי כאשר נתקלתי פעם אחרי פעם בהתנגדות שלו לפרסום מאמר ראשי שלי.

פעם ביום היתה נערכת ישיבה של הנהלת המערכת, ושם נדון גם המאמר הראשי של גליון יום המחרת. שוקן, אני או מישהו אחר היה מציע נושא, נערך דיון ובסוף הכריע שוקן.

בימים ההם הפקיע דוד בן-גוריון שטחים עצומים מידי הערבים, גם הערבים שנותרו במדינה, כדי ליישב עליהם עולים יהודים. באחת מישיבות המערכת נדון מקרה שבו פינה צה"ל כפר ערבי בקרבת הגבול הסורי וגירש את תושביו לתוך המדינה. הִצעתי לכתוב מאמר ראשי חריף נגד המעשה, ושוקן תמך ברעיון. כעבור כמה ימים אירע מקרה דומה בכפר סמוך. להפתעתי התנגד שוקן בתוקף לכתיבת מאמר נגד מעשה זה. על אף שלא היה שום הבדל בין שני המקרים, התעקש שוקן שאין כל דמיון. אחיו גדעון, שהיה קצין בכיר, "הסביר" לו את העניין.

מקרים אלה ציננו, כנראה, את התלהבותו מהצבר הגרמני שמוּנה על-ידיו. באחד הימים קרא לי למשרדו והודיע לי שהחליט לחלק את כתיבת המאמרים הראשיים בין שניים. השותף שלי היה אמור להיות ירושלמי בשם ד"ר ולטר גרוס – לא רק יוצא גרמניה, אלא גם בן צוויקאו – עיר הולדתו של שוקן עצמו (צוויקאו, אז בקרבת הגבול הפולני). הוא הסביר לי שגרוס הוא חייל משוחרר כמוני, ואפילו קצין, ששירת בדרגת סרן בחי"ם ("חיל מצב") בירושלים. זה נראה לי מגוחך ומעליב. הייתי די שחצן, וככל החיילים הקרביים התייחסתי בהתנשאות לחי"ם, שהיה ידוע בצה"ל כחיל הזקֵנים, נושא להתבדחויות.

היה ברור לי שזוהי למעשה הדחה, והצעתי לעבור לתפקיד אחר. מאז, ובמשך הרבה שנים, נכתבו המאמרים הראשיים על-ידי גרוס, ששם העט שלו היה "פּוֹלס". שוקן מינה אותי לעיתונאי חוקר, שתפקידו לכתוב מאמרים על תופעות חברתיות שונות.

הצרה היתה שגם בתפקיד זה היתה ההתנגשות בינינו בלתי נמנעת. פעם הציע שוקן שאחקור את מעמדם של "הממוּנים על המחוזות", יורשי קציני המחוז הבריטים. לדעת שוקן הם היו מיותרים לגמרי, ומוטב היה לבטל את התפקיד.

התחלתי לחקור, דיברתי עם כמה מן הממונים וגם עם ראשי עיריות, והגעתי למסקנה הפוכה. הדעה הכללית היתה שהממונים ממלאים תפקיד חשוב וחוסכים מאנשי הרשויות המקומיות את הצורך לרוץ בכל עניין גדול וקטן לירושלים. כתבתי מאמר ברוח זו. ערב הופעת הגיליון ביקרתי בבית-הדפוס כדי לקרוא, כמו תמיד, את ההגהה בעצמי. נדהמתי להיווכח שהמאמר נהפך על פניו: במקום שכתבתי כן נאמר לא, ולהפך. שוקן פשוט ערך את המאמר ברוח הפוכה.

התקשרתי אליו בזעם. הוא היה מופתע, נראה שכזאת עוד לא קרה לו. הוא הציע להסיר את שמי מהמאמר. אמרתי לו שאינני מסתפק בכך, מכיוון שכל הנוגעים בדבר ידעו שאני הכותב. בסופו של דבר המאמר לא פורסם כלל.

הגענו למבוי סתום, ואז הציע לי שוקן תפקיד שונה לגמרי. הוא חשב להוציא לאור שבועון מצולם, בדומה ל"העולם הזה" של קיסרי. שמו היה אמור להיות "פָּנִים". לתפקיד העורך בחר בעיתונאי ותיק בשם יהושע יוסטמן, שכתב תחת שם העט יוסטוס (לימים עבד ב"מעריב", ואחר כך מונה ליו"ר הצנזורה על סרטים ומחזות). הלה נראה לי בלתי מתאים לחלוטין. לי הציע את תפקיד סגן העורך. מכיוון שרצה להריץ את הרעיון במשך תקופת ניסיון ממושכת, הציע שאכין כתבות לדוגמה, שיפורסמו כאשר יחליט סופית על המיזם. לשם כך צירף אלי את הצלם פאול גולדמן.

זאת היתה בשבילי תקופת התמחות חשובה לקראת השלב הבא בחיי (שעדיין לא חלמתי עליו). גולדמן היה איש כלבבי – עיתונאי בלב ובנפש, צלם עיתונות מן הסוג שפרח בין שתי מלחמות העולם באירופה. הוא היה עולה מהונגריה, מבוגר ממני בכמה שנים טובות, וכבר רכש לו מוניטין. בין השאר צילם את גופות שני הסמלים הבריטים שנתלו על-ידי אצ"ל כתגובה על הוצאתם להורג של אנשיו. זה היה סקוּפּ בינלאומי.

נהניתי לעבוד איתו. הוא לא ידע מעצורים במשימה עיתונאית, לא נכנע לשום סירוב ולא הִרפה עד שהשיג את התמונה שביקש. כצלם אמיתי מהאסכולה הישנה, פיתח את תמונותיו בעצמו ובילה הרבה שעות במעבדה, עד שהחליט שיש בידו תדפיס מושלם. בימים ההם של תמונות בשחור-לבן מילאה התאורה תפקיד חשוב, והוא הקפיד עליה מאוד. הוא גם צילם את התצלום שלי שאני אוהב יותר מכל תצלום אחר שלי.

הכנו כמה כתבות, שהיו מהפכניות בימים ההם. המודל שלנו היה השבועון "לייף", השבועון המצולם החשוב ביותר בעולם. בין השאר עשינו כתבה על לידה – הכתבה הראשונה בארץ שצולמה בזמן אמת בחדר לידה (ייתכן שהחוויה המזעזעת הזאת השפיעה עלי באופן לא מודע כשהיה עלי להחליט אם ברצוני לגדל ילדים, אף שלא הייתי צריך ללדת אותם בעצמי).

בסופו של דבר החליט שוקן שאינו מוכן לקחת את הסיכון הכספי הכרוך בהוצאת השבועון, ועבודתנו ירדה לטמיון.

נשארתי עובד בלי תפקיד. הייתי חבר מערכת של עיתון יוקרתי, קיבלתי משכורת טובה ולא עשיתי כמעט כלום.

* * *

 שערים של "העולם הזה"

* * *

תקופת הבטלה דווקא הועילה לי מאוד, מכיוון שנתנה לי את הזמן לכתוב את ספרי השני.

"שדות פלשת 1948" הפך אותי לדמות פופולרית. הפכתי גם לחביב הממסד – אותו הממסד שהשמיץ אותי רק שנתיים לפני כן, בימי "במאבק", בכל השמצה אפשרית. יכולתי להיכנס לכל בית-קפה ולהיות בטוח בקבלת פנים נלהבת. מנהיגים וסופרים חיבקו אותי. גם הבחורות נטו לי חסד מיוחד, וחיי המין שלי השתפרו באופן דרמטי, לעומת הזמן שלפני המלחמה. גברת אחת היתה ידועה בכך ששכבה רק עם אנשים חשובים. כשאימצה מאהב חדש, וזה היה תמיד די בגלוי, היתה זאת הכרה ציבורית בכך שאותו גבר "הגיע". הייתי גא מאוד בעצמי כאשר נכנסתי איתה לקפה כסית.

בכסף שהרווחתי מהספר קניתי קודם כל אופנוע משומש מראובן הובר, חברי לפלוגה. זה היה אופנוע בריטי כבד, מצ'לס עם מנוע בנפח 500 סמ"ק, שהעלה עוד יותר את מפלס המצ'ואיזם שלי, שממילא כבר הרקיע שחקים במהלך המלחמה. עד אז רכבתי רק על הקטנוע שרכשו הורי אחרי מלחמת העולם השנייה כדי להוביל כביסה.

רכבתי על האופנוע שלי לכל פינה בארץ. קשה מאוד לרכוב על אופנוע כבד בלי להגיע למהירויות העולות בהרבה על המותר, בייחוד כשאתה חדור ברוח המצ'ואיסטית של "שועלי שמשון" – רוח שלא נטשה אותי לגמרי עד היום. כתם קטן של מים, לא כל שכן של שמן, עלול להפיל את הרוכב בסיבוב או בשעת עצירה חדה. לא נהגנו אז לחבוש קסדות. נפלתי מהאופנוע הזה כמה פעמים, אך למזלי יצאתי בכל פעם בפציעות קלות. אחרי שנתיים החלטתי שהתגריתי בגורל די והותר, ובלב דואב החלפתי את האופנוע במכונית הראשונה שלי. אבל אז כבר לא עבדתי ב"הארץ".

אילו הסתפקתי במעמדי החדש כחביב הקהל ואהוב הממסד, יכולתי לחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אבל ירח הדבש שלי עם הממסד הגיע לסוף חטוף. באשמתי.

באחד הימים נסעתי באוטובוס, ושמעתי שני נערים כבני 17 מדברים על הספר שלי. הם הבינו ממנו שהמלחמה היתה חוויה נהדרת ומסעירה, עולם של סכנה, גבריות ורעוּת. השניים קוננו על כך שלא הספיקו, בגלל גילם, להיות חיילים בתש"ח. צותתי לשיחתם והזדעזעתי. הייתי משוכנע ש"בשדות פלשת" הוא ספר פציפיסטי, המתאר בלי כחל וסרק את מוראות המלחמה, ולזוועתי נוכחתי לדעת שהוא מתקבל על-ידי קוראים צעירים כשיר הלל למלחמה.

למען האמת – לא הייתי צריך להיות מופתע. לי עצמי קרה דבר דומה כאשר קראתי, בנעורי, את "במערב אין כל חדש", ספר שעשה עלי רושם עצום והשפיע על כל כתיבתי על המלחמה. היצירה נחשבה לשיא הספרות הפציפיסטית. עובדה: עוד לפני שהגיעו לשלטון הכריזו הנאצים על המחבר, אריך-מאריה רמרק, כעל אויב הציבור. כאשר הופיע הסרט המבוסס על הספר, עורר יוֹזף גֶבֶּלס, אז מנהיג המפלגה הנאצית בברלין, מהומות ברחוב, גייס רבבות אנשי פלוגות הסער וניסה למנוע בכוח את ההצגה. הוא טען שהספר משמיץ את החיילים, גיבורי המלחמה, מטיף לתבוסתנות ומערער את נכונות הנוער הגרמני להגן על המולדת. מובן שביום שריפת הספרים שערך גבלס בברלין אחרי שהנאצים הגיעו לשלטון, תפסו ספריו של רמרק מקום של כבוד בין הכרכים שנשרפו. ואילו אני דווקא התלהבתי מגיבורי הספר, מהרעוּת הנהדרת ששׂררה בין "עכברי החזית", מחיי הסכנה וההרפתקה.

כששמעתי את דברי הנערים באוטובוס, החלטתי בו במקום לכתוב ספר שני ולקרוא לו "הצד השני של המטבע". הבטלה שכפה עלי שוקן אִפשרה לי להתרכז בכתיבה. כתבתי את הספר כולו בשלושה שבועות רצופים, כשאני יושב בחדרי הקטן, מאחורי המכבסה של הורי, ומתקתק על ה"הֶרמֶס‑בייבי" הקטנה שלי.

כתבתי שם את כל מה שלא כתבתי ב"בשדות פלשת". ספרי הראשון הורכב מרשימות שנועדו לפרסום מיידי ועברו צנזורה צבאית קפדנית. הקטעים שנפסלו על-ידי הצנזורה אבדו ונעלמו. לא היו לי העתקים מהמקור. פעלה אצלי גם צנזורה עצמית: לא כתבתי דברים שהורי החיילים לא היו מסוגלים לעכלם, בשעה שהם חרדו לחיי יקיריהם. הצדדים האפלים ביותר של המלחמה לא תוארו בו.

הפעם כתבתי על הכל – על היצרים האפלים העולים וגואים במלחמה גם אצל הרבה בני-אדם נורמלים, על הרצח והביזה, ההשתמטות ושנאת העורף, גירוש הפליטים וסבל הפצועים. מכיוון שידעתי שהצנזורה תפסול את הכל, מההתחלה ועד הסוף, נקטתי תכסיס: העמדתי פנים שזו יצירה ספרותית, ועל כן אינה טעונה את אישור הצנזורה. החלפתי את שמות כל האנשים והמקומות בשמות דמיוניים, על אף שכל האירועים המתוארים בספר התרחשו באמת.

אחרי שגמרתי לכתוב את הטיוטה הראשונה, נפל לידי ספרו של נורמן מיילר "העירומים והמתים", המתאר יחידה אמריקאית בחזית היפנית במלחמת העולם השנייה. הוא עשה עלי רושם עמוק, כמעט כמו "במערב אין כל חדש". בייחוד התרשמתי מהעזתו של מיילר לשים בפי גיבוריו את שפתם האמיתית, שפת החיילים, רווית הקללות והגסויות. ערכתי את הספר שלי מחדש, ובטיוטה הסופית שׂמתי גם בפי הגיבורים שלי את השפה שבה השתמשו באמת.

החלטתי להוסיף לחלק ה"ספרותי" של הספר מסה פוליטית, שכולה גינוי חריף של המשטר במדינה החדשה ושל המדיניות של בן-גוריון. צירפתי אותה כאחרית דבר. כל ידידי יעצו לי להימנע מזה. אפילוג? "אין לזה תקדים", אמרו, "וזה לא יעבור". אבל התעקשתי. רציתי שהמסקנות הפוליטיות יבואו אחרי תיאור המאורעות, כמזון למחשבה. קראתי לפרק הזה: "להרוגי הסיבוב השני".

זה לא היה ההבדל היחיד בין "בשדות פלשת" ו"הצד השני". שני הספרים שונים מאוד, הן בגלל העיתוי של כתיבתם, הן בגלל האופן שבו נכתבו. "בשדות פלשת" נכתב במשך שנה שלמה, וכל קטע בו שיקף את מצב הרוח שלי ושל חברי בזמן אמת – החל במצב הרוח העליז כמעט בראשית המלחמה ועד לדכדוך שבסופה. ואילו "הצד השני" נכתב במהירות, שנה אחרי המלחמה, ושיקף את מצב רוחי אז. למען האמת, תמיד העדפתי בלבי את הספר השני.

כשהספר היה מוכן ולבי טוב עלי, הגשתי אותו למו"ל שלי לפרסום. נחום טברסקי קרא והזדעזע עד למעמקי נפשו. הספר היה, בעיניו, תועבה. ממש כך. מה? זה מה שעשו חיילי צה"ל?! כך הם דיברו? בושה וחרפה לכתוב כך!

לא מצאתי מו"ל ליצירה החדשה. כמעט נואשתי, כאשר נמצאה הוצאה קטנה שהסכימה לפרסמה. המו"ל, אדם בשם שמעוני, לא התעניין בתוכן הספר. הוא ידע שכתבתי את רב-המכר המצליח ביותר בשוק, והיה בטוח שגם ספרי השני יצליח כמוהו. הספר הופיע, וגרם לשערורייה (אז קראו לזה "סקנדל") רבתי.

קשה לתאר את הזעזוע. הממסד ניער את חוצנו ממני באחת. מאיגרא רמא של פופולריות צנחתי לבירא עמיקתא של שנאה, בוז, נידוי. אנשים הִפנו לי עורף. הנערות שנענו לחיזוריו של הגיבור הלאומי לא רצו שום עסק עם בוגד, פורנוגרף חסר בושה, משמיץ חיילינו הגיבורים.

המהדורה הראשונה של 3,000 עותקים אזלה חיש מהר, ומהדורה שנייה לא היתה. הימים היו ימי ה"צנע", הנייר חולק על-ידי הממשלה בקיצוב, והשלטונות פשוט לא העניקו להוצאת שמעוני את הרישיון לרכישת הנייר הדרוש לפרסום מהדורה נוספת. באופן מעשי, הספר הוחרם. ההוצאה של שמעוני נעלמה כלא היתה. מהדורה נוספת של "הצד השני" הופיעה רק כעבור שנים.

עד היום ניגשים אלי אנשים קשישים ומספרים לי שקריאת הספר היתה להם, בשעתו, חוויה טראומתית. גם כעבור שישים שנה ויותר הם נזכרו בפרט זה או אחר בספר, שאני שכחתי מזמן.

הפעם הייתי פטור מלהגיש עותק של הספר לגרשום שוקן, כי בעת הוצאתו, באביב 1950, כבר לא הייתי חבר במערכת עיתונו.

בתקופת הבטלה שלי ב"הארץ" פנה אורי קיסרי לגרשום שוקן וביקש "לשאול" אותי יום אחד בשבוע, כדי שאעזור לו בעריכת "העולם הזה".

בשנה שלפני מלחמת תש"ח כתבתי מדי פעם פיליטונים בשביל השבועון הזה. הייתי מושפע מהשבועון הסאטירי הבריטי "פאנץ'", וההומור המיוחד שלו עורר בי – אני מודה – את יצר החיקוי. מדי פעם מסרתי לקיסרי הוּמורֶסקוֹת ברוח זו.

משרד השבועון שכן בשני חדרים ברחוב לילינבלום, ליד קולנוע עדן. שׂמתי לב לרהיטי העץ המגולפים בחדר העורך.

"העולם הזה" מצא חן בעיני. הוא הוקם על ידי קיסרי ב-1937 בשם "9 בערב", ומשך אליו כמה מטובי הכותבים ביישוב. קיסרי היה יליד הארץ, והנהיג בשבועון סגנון עברי קליל וקריא, בניגוד לסגנון המזרח-אירופי המסורבל והמליצי של כל העיתונות היומית. כחניך התרבות הצרפתית שׂם קיסרי את הדגש על הצד הקל של החיים. הוא היה, כמובן, נאמן לממסד, אבל חיי הלילה וענייני החברה היו חשובים בעיניו לא פחות מהמאבק הלאומי. סיסמת השבועון – "ריתמוס החיים, דופק הזמן" – הופיעה בראש עמוד השער.

קיסרי עצמו היה מין מהדורה ארצישראלית של איש בּוּלווארים פאריסאי, מוריס שבלייה מקומי. הוא היה מעריץ גדול של נשים, טיפח צעירות יפות, כמו הפסנתרנית פנינה זלצמן, וחיזר – כולל נשיקות יד – אחרי כל אשה נאה שנקרתה בדרכו. אף שהיה נשוי באושר ואב לבנים, החזיק, כדרך הצרפתים, דירת רווקים כדי להתבודד – לבדו או בחברת אשה. היה חשוב לו לשמור על דימוי זה גם כשעלומיו היו מאחוריו. בסך הכל היה אדם נחמד מאוד, נוח לבריות, עדין ונעים הליכות, והשבועון שיקף את אופיו זה.

אחרי מלחמת העולם שינה קיסרי את שם השבועון ל"העולם הזה", אולי כדי להעניק לו חזות רצינית יותר. אך במרוצת הזמן קהתה התלהבותו ממנו. הוא כתב טורים קבועים בעיתונים היומיים, והעבודה ב"העולם הזה" משכה אותו פחות ופחות, מה גם שלא היה לו שום חוש לעניינים כספיים. השבועון הפסיד כסף, וחוששני שגם רימו אותו על כל צעד ושעל.

הוא ביקש ממני לקבל לידי את העריכה הטכנית של השבועון, כשהוא ממשיך לכהן כבעלי העיתון וכעורכו הראשי. הייתי אמור לעשות רק את העבודה השחורה – לערוך את החומר, לעמד את העמודים ולפקח על הדפוס, מבלי לשנות את המתכונת, וזה היה אמור להעסיק אותי יום אחד בשבוע. שוקן נתן את הסכמתו, והתוספת להכנסותי היתה רצויה מאוד. כך התמחיתי בטכניקה של הוצאת שבועון, אך עדיין לא ידעתי עד כמה שזה יהיה חשוב לי בקרוב.

המפנה הגדול בחיי התחיל כאשר שאל אותי אורי קיסרי אם אני מעוניין לקנות ממנו את השבועון. פשוט נמאס לו. הוא הִפנה אותה הצעה גם לשני מועמדים אחרים: גרשום שוקן מ"הארץ" ועזריאל קרליבך, עורך "מעריב".

הרעיון קסם לי. יחסי עם שוקן הגיעו עד משבר, והבנתי שאין לי עתיד שם. אנשים רבים היו בוודאי מאושרים לקבל משכורת טובה מבלי לעבוד, וליהנות באותה עת מהמעמד והיוקרה של חבר מערכת "הארץ". אותי זה לא משך. הצעת קיסרי באה לי בדיוק ברגע הנכון.

במשא-ומתן הסכמנו שמחיר השבועון, שכלל גם את חובותיו, יהיה 7,400 לירות.

מנין לוקחים את הכסף? אני עצמי יכולתי לגרד בקושי 2,000 לירות. התחלתי להרוויח אז כסף מ"בשדות פלשת". כמו כל חייל פצוע קרב קיבלתי גם הלוואה מאגף השיקום של משרד הביטחון. במכתב למשרד השיקום ביפו, מ‑24 באפריל 1950, פירטתי את מטרת ההלוואה ואת פרטי העִסקה של רכישת "העולם הזה". לימים, כאשר מלחמת ראשי משרד הביטחון וצה"ל נגד "העולם הזה" הגיעה לשיאים, נהניתי לספר לאנשים שרכשתי את "העולם הזה" בכספי משרד הביטחון.

החלטתי להקים שותפות של ארבעה, שכל אחד מהם יכניס לקופה 2,000 לירות. אחד השותפים היה שלום כהן, חברי בפלוגת "שועלי שמשון", שאותו מיניתי לסגני. הוא היה אז פורש קיבוץ חסר מקצוע, ללא כל ניסיון עיתונאי, אך בטחתי תמיד ביכולתי להפוך כל אדם בעל אינטליגנציה נורמלית לעיתונאי, לפחות ברמה בינונית. שלום הבטיח להשיג מאביו האמיד, בעל חנות הבדים, את 2,000 הלירות הדרושות.

שני השותפים האחרים היו בעלי חוב של "העולם הזה", שמחלו לקיסרי על התשלום המגיע להם תמורת שותפות בחברה החדשה. היו אלה המנהל המסחרי של השבועון והבעלים של צינקוגרפיה (מפעל לגלופות; בימים ההם היו מדפיסים תמונות באמצעות גלופות מתכת).

כך נרכש "העולם הזה" על ידי חברה של ארבעה בעלי מניות. בתום העִסקה נותרו בידי 600 לירות למימון המהפכה הגדולה בעיתונות הישראלית. זה היה סכום מגוחך. התחלנו את דרכנו כעיתון עני, וכך נשאר "העולם הזה" במשך ארבעים השנים הבאות. בסופו של דבר, זה היה בעוכריו.

כאן עלי לקפוץ שנה וחצי אחורה.

עוד ביממות הארוכות בבית-החולים, שבהן לא יכולתי לישון, וכשהתברר כבר שלמרות הכל אינני הולך למות, שאלתי את עצמי מה לעשות בשארית חיי.

מן העבר לא נשאר לי דבר. חיי מלפני המלחמה נראו לי רחוקים וזרים. מקומות העבודה שלי מאז לא היו קיימים עוד. העתיד היה פתוח לרווחה, והבחירה היתה חופשית. לא היה לי גרוש על הנשמה. הורי עדיין פרנסו את עצמם בקושי בעבודה המפרכת במכבסה.

דבר אחד היה ברור לי לגמרי: אני הולך להקדיש את חיי לשינוי פני המדינה החדשה. הייתי מלא זעם על בן-גוריון וחבריו, שהעלו את המדינה על דרך שהיתה פסולה בעיני מכל וכל.

הגורם המיידי לזעם שלי היה המשטר שהנהיג בן-גוריון בצבא – הפיכת הצבא העממי של ראשית המלחמה, שינק מרוח הפלמ"ח, לצבא "בריטי", צבא של "בולשיט". זה התקשר בעיני עם מה שקרה במדינה כולה: הפיכת הרוח החלוצית, השוויונית, למה שכונה כעבור עשרות שנים "קפיטליזם חזירי". בראייה לאחור, השקפותי אז נראות קצת נאיביות, אבל הן היו ברוח התקופה: לא יכולתי להשלים עם הפער בין עשירים ועניים שהתחיל להסתמן. כמי שגדל בבית עני, התקוממתי נגד מציאות שבה ילד שנולד במקרה להורים עשירים יהיה בעל יתרון עצום על פני ילד שנולד במקרה במשפחה ענייה. הצדק היסודי דרש, לדעתי, שכל הילדים יתחילו את חייהם בנקודת זינוק שווה. לא יכולתי לסבול אי-שוויון חברתי.

לא הייתי קומוניסט, אף לא מרכסיסט. הייתי ספקני מכדי להאמין בתרופה אחת, חובקת עולם. הסממנים הכאילו-דתיים של הקומוניזם דחו אותי, וכך גם פולחן האישיות של סטלין. אבל האמנתי בסולידריות חברתית ובשוויון ההזדמנויות. ראיתי שערכים אלה הולכים ונשחקים במדינה במהירות.

במיוחד הרתיחה אותי תופעה שהושתקה מאז ועד היום: שוד הרכוש הנטוש. כחיילים קרביים ראינו איך נבזזות ערים שלמות, על תכולת הווילות של העשירים והבקתות של העניים, בידי אנשי העורף, פרוטקציונרים שונים בחסות השלטון. משאיות הועמסו בשטיחים, במערכות רהיטים ובכל טוּב. כך נעלם רכוש ששוויו הגיע למיליארדים. הסיפורים על קיבוצי עמק יזרעאל ששדדו את הפסים של רכבת העמק נפוצו כבר אז.

לא פחות הרגיז אותי שלטון המפלגות. כמו כל החיילים החוזרים ממלחמה, בכל התקופות ובכל הארצות, הרגשתי שעולמי השתנה ללא היכר, וציפיתי לראות שהיישוב כולו איכשהו השתנה מן היסוד. נוכחתי לדעת ששום דבר כזה לא קרה: כל מה שהיה קיים לפני המלחמה היה קיים גם אחריה. הסוכנות היהודית הפכה לממשלת ישראל, עסקנים הפכו ל"שרים" (תיעבתי את התואר הנפוח הזה), המפלגות נשארו אותן המפלגות. נוספו תארים, דירות שרד ומכוניות שרד, והכל נשאר כפי שהיה.

כיום קשה להבין מה היה אז טיב המפלגות, ומפא"י בראשן. הן שלטו בכל מערכות החיים – בהסתדרות הכל-יכולה, בחברות הכלכליות הגדולות, במקומות העבודה, במערכות הבריאות והחינוך. הן חילקו ביניהן את העולים החדשים ואת כספי המגבית היהודית המאוחדת מאמריקה. מפא"י נטלה לעצמה את חלק הארי, אך הקציבה שאריות על פי "מפתח" גם לשאר המפלגות, החל במפ"ם משמאל, דרך המפד"ל והציונים הכלליים, וכלה ברביזיוניסטים מימין. חברי המפלגות היו צמיתים.

לא פחות הכעיסה אותי בגידתו של בן-גוריון, שמכר למעשה את המדינה לממסד הדתי. אחרי שפירק בשם ה"ממלכתיות" את "זרם העובדים" המצוין בחינוך, העניק לדתיים זרם חינוך "ממלכתי‑דתי" ולחרדים נתן זרם חינוך "עצמאי" משלהם, הכל על חשבון הציבור. עדיין לא היינו מודעים לכך ששחרור בחורי הישיבה הוא פצצת זמן, אך מהרגע הראשון היה ברור שלא זו בלבד שלא תהיה אצלנו הפרדה בין הדת והמדינה, אלא שהממסד הדתי ישתלט על נתחים גדולים של חיינו.

כבר בימי "במאבק" היינו בטוחים שהחברה העברית בארץ מהווה אומה חדשה, הנבדלת משאר הקיבוצים היהודיים בעולם. ראינו בכך את היסוד ליצירת התרבות העברית החדשה, התרבות שלנו. המשטר הבן-גוריוני הפך את הקערה הזאת על פיה. הוא רצה "לייהד" את המדינה.

אך בעיקר התנגדתי למדיניות הממשלה כלפי הערבים. המלחמה הפכה אותי לפציפיסט. אמנם, כמי שחווה את עליית הנאציזם בגרמניה ואת מלחמת העולם השנייה לא יכולתי להיות פציפיסט מוחלט, ברוחו של גנדי. המלחמה נגד הנאצים היתה חיונית. אבל תיעבתי כל דבר שנגע למלחמה. כפי שכבר ציינתי, זה היה ממש תיעוב גופני – בחודשים הראשונים אחרי הפציעה שלי חשתי קבס כאשר שמעתי על הרוגים ופצועים.

והנה, במקום לחתור ל"השתלבות במרחב" (סיסמה שיצרתי בימי "במאבק"), הלך בן-גוריון בדרך ההפוכה. הוא לא האמין שהשלום אפשרי, וגם לא חשב שהוא רצוי. בעיניו היה הרבה יותר חשוב להפקיע באופן סיטוני את אדמות הערבים – לא רק של מי שנמלטו או גורשו, אלא גם של מי שנותרו במדינה. על המיעוט הערבי המצומק שנותר במדינה הטיל משטר של דיכוי, שנקרא "ממשל צבאי".

היה מנוי וגמור עימי להיאבק בכל אלה, ולעשות את הכל כדי לשכנע את הציבור שיש ללכת בדרך שונה לגמרי. באווירת הימים ההם, ימי "בראשית", הכל נראה אפשרי.

השאלה היתה: איך?

בתיאוריה היו קיימות רק שתי אפשרויות: להקים מפלגה או להקים עיתון. במשך ימים ולילות גילגלתי את האפשרויות האלה בראשי.

הקמת מפלגה חדשה היתה רעיון מפתה. לכאורה, זה היה פשוט. מנסחים מצע ברור, שיפנה אל הדור הצעיר שגדל בארץ, וקוראים "מי לדגל הזה, אלי!".

אבל הגעתי למסקנה שהדבר אינו אפשרי. אחיזת החנק של המפלגות הוותיקות בציבור היתה חזקה מדי. לא היה אפשר לחלום על שבירתה. במיוחד לא אחרי מלחמה, שבה הצטייר בן-גוריון בעיני ההמונים כמושיע לאומי, כמעט כמשיח.

אבל גם האופציה השנייה נראתה בלתי מציאותית. חשבתי שאני יודע בדיוק איך לעצב עיתון חדש שידבר אל ההמונים. אך איך מגיעים לזה? אם תקום קבוצת צעירים ותפתח עיתון – מי ישים לב? מי יקרא? הרי העיתון ייחנק וימות עשר פעמים לפני שייווצר גרעין די גדול של קוראים, כדי לקיים אותו. כסף לא היה לי, כך שכל עיתון שאוציא לאור יצטרך לקיים את עצמו מהיום הראשון!

והנה באה ההצעה של אורי קיסרי, שפתרה באחת את כל הבעיות.

רבים שאלו אותי לימים מדוע קניתי שבועון קיים, בעל אופי שונה כל‑כך מהעיתון שעמד לנגד עיני, במקום לייסד מלכתחילה עיתון חדש. התשובה לכך פשוטה: "העולם הזה" היה שבועון ותיק וידוע; אלפים קנו אותו כל שבוע. אפשר היה להתחיל מהנקודה הזאת ולשנות את אופיו בהדרגה, כך שקוראים חדשים יחליפו את הוותיקים שהעיתון החדש לא ימצא חן בעיניהם. חשבון זה הוכיח את עצמו.

ההחלטה הסופית היתה קשה. הרגשתי כמו שחיין העומד בקצה המקפצה הגבוהה וצריך להחליט אם לקפוץ או לא, מבלי לדעת מה עומק המים בבריכה שמתחתיו. היו לי תוכניות מגובשות, אך לא היה לי שום ביטחון שהן יעלו יפה. נדרשתי להחליט אם לוותר על משרה קבועה, בעלת שכר נאה ובטוח, כדי להיכנס למצב שבו דבר אינו בטוח והסיכון אדיר.

אני זוכר בדיוק את הרגע שבו גמלה בי ההחלטה הסופית. יצאתי אז עם צעירה אינטליגנטית ומושכת בשם נעמי גוסינסקי, בת של משפחת תעשיינים ממפרץ חיפה. ביום אביבי יפה לקחתי אותה על האופנוע לשפת הים בבת-ים. השתכשכנו במים ואחר כך אכלנו ארוחת צהריים במסעדה סמוכה. תוך כדי הארוחה גיליתי לה בסוד את התלבטותי: לעזוב את "הארץ" ולקנות את "העולם הזה" או לא?

נעמי – תודה וברכה לך – ענתה נחרצות: "קבל את ההצעה. יש לך הזדמנות גדולה, לך על זה" (או משהו דומה שאמרו אז).

בו ברגע החלטתי סופית. כעבור חודשים ספורים, כאשר "העולם הזה" בעריכתי קיבל את צורתו החדשה, היא לא אהבה אותו כלל. בעיניה היה השבועון המחודש וולגארי מדי. דרכינו נפרדו – אולי גם בגלל זה. היא לא ידעה איזו השפעה מכרעת היתה לה על אחת ההחלטות הגורליות בחיי.

אחרי שסיכמתי את העִסקה עם קיסרי כתבתי מכתב מנומס מאוד לשוקן, שבו הודיתי לו על ההזדמנות הגדולה שנתן לי והבעתי את צערי על כך שחילוקי הדעות בינינו אינם מאפשרים לי להמשיך לשרת את "הארץ". נראה שהמכתב גרם לו להלם. האפשרות שחבר מערכת "הארץ" מסוגל לוותר על הכבוד הגדול ולהתפטר לא עלתה כלל על דעתו. אני חושב שהוא לא סלח לי מעולם. במשך עשרות שנים לא השיב לי "שלום" כשנתקלתי בו במקרה.

מבלי לדעת, רכשתי לי עוד אויב: עזריאל קרליבך, מייסד ועורך "מעריב", ששאף גם הוא לקנות את "העולם הזה". הוא כעס מאוד על שחטפתי לו את השלל מתחת לאף. אבל זה התברר לי רק בהמשך.

דעתי לא היתה פנויה לכל אלה. ידעתי שאני נכנס להרפתקה הגדולה של חיי.

הפרק "בורא פרי 'הארץ'" מתוך הספר "אופטימי", מאת אורי אבנרי, שיצא לאור בשנת 2014 בהוצאת ידיעות-אחרונות – ספרי-חמד