פתאום שמעתי פוף
דברים שאמר אתמול שר החוץ האמריקאי מגיעים לכותרות הראשיות של כלל העיתונים. "קרי: עצירת שחרור האסירים והבנייה בירושלים פוצצו את שיחות השלום", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "קרי מאשים" היא גם הכותרת של "ידיעות אחרונות".
שני העיתונים מגבילים את הקביעה שבכותרת הראשית בציטוט בכותרת המשנה: "שר החוץ האמריקאי הטיל בקונגרס את רוב האחריות למשבר על ישראל, אך ציין כי 'שני הצדדים ביצעו צעדים שליליים'" ("הארץ") ו"אבו-מאזן פנה לאו"ם ופוצץ את 'עסקת פולארד', אבל קרי הפיל אתמול את האחריות למשבר על ישראל: 'סירבה לשחרר אסירים, פירסמה מכרז לבנייה בשכונת גילה – ובום, אילצה את הפלסטינים להפסיק הדיונים'. מאוחר יותר ניסה לתקן את הרושם הקשה: 'שני הצדדים עשו צעדים לא מועילים'" ("ידיעות").
מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי וראש הממשלה בנימין נתניהו, דאבוס, 24.1.14 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)
בכותרות "ישראל היום" מגישים, כצפוי, גרסה מרוככת כדבעי של הדברים (כולל תרגום מדויק למלת הבאזז של קרי: "And then in the afternoon, when they were about to maybe get there, 700 settlement units were announced in Jerusalem and, poof - That was sort of the moment"). "נאום ה'פוף' של קרי" היא הכותרת הראשית, וכותרת המשנה מבצעת חלוקה מחדש של האחריות על-פי שר החוץ האמריקאי:
"ה'אני מאשים' של מזכיר המדינה: בהופעה בסנאט ביקר גם את ישראל ('לא שיחררה אסירים והודיעה על בנייה') וגם את הפלשתינים ('פנו לאו"ם') על המבוי הסתום המדיני. עם זאת, הבהיר: 'המו"מ לא מת'. היום: ליברמן ייפגש עם קרי".
ההבדלים בדגשים מצטמצמים בידיעות עצמן בעיתונים השונים, המכילות ניואנסים ומידע רב יותר, ושאותן אפשר לסכם בכך שמשרד החוץ האמריקאי משתדל למתוח ביקורת בלי לקפח אף צד, להמשיך להביע תקווה בהמשך השיחות ולאיים בהסרת החסות האמריקאית מהן. את הבדלי הניואנסים הנמשכים גם בסיקור בעמודים הפנימיים אפשר לסכם כך: ב"הארץ" נוטים להסכים שישראל אשמה במצב, ב"ידיעות" נוטים להאשים את נתניהו, וב"ישראל היום" את כולם חוץ מאת נתניהו.
השלום מתחיל בתוכנו
העיתונים החרדיים מסקרים גם הם את האירועים האחרונים בחזית השלום בכותרותיהם הראשיות. המבט שלהם, בשונה מהעיתונים הכלליים, דואלי: מחד הם פונים לציבור הנוטה לימין ואף ימינה מזה, מאידך הם מטיפים לאווירת עימות עם הממשלה הנוכחית על רקע חוק הגיוס ואפליה אמיתית או מדומיינת. אפשר להרחיב ולומר שזהו מופע אקטואלי של מתח קבוע בציבוריות החרדית: בין נטיית הלב הלאומית הטבעית של הציבור התורני לבין התימה האוניברסלית שנכפית עליו מסיבות היסטוריות על-ידי ראשיו.
בסיבוב הזה, לפחות, מעדיפים העיתונים החרדיים לספק קודם כל את העוינות שהם מלבים ביחס לממשלה, ורק אחר-כך את זו שכלפי הגויים (או אם תרצו: לתדלק את הפרנויה המקומית ורק אז את זו ההיסטורית).
כך כותרתו הראשית של "המודיע" היא "קארי בשימוע בסנאט: 'על ישראל מוטלת האחריות לפיצוץ השיחות, אך גם הפלשתינים אשמים" (משה יוד), ואילו מאמר המערכת משווה בין החרדים למדינת ישראל: אלו הראשונים הם השעיר לעזאזל של הפוליטיקאים הישראלים, כשם שמדינת ישראל היא האשם תמיד של "העולם".
אותו היחס נמצא גם ב"המבשר": "מזכיר המדינה האמריקאי מאשים את ישראל בפיצוץ השיחות עם הפלסטינים", נכתב בכותרת הראשית (מרדכי גולדמן), ואילו מאמר המערכת ("הבום של קארי") מתאר את קרי כפחדן חסר חוט שדרה (כמו אובמה) שנכנע ללחץ הערבים, כמו "גורמים" בישראל "ולא רק בשמאל", "המטילים כמו תמיד ובאורח כפייתי את האחריות על ממשלת ישראל". אגב, כהוכחה לקביעה האחרונה מספק הכותב האנונימי דוגמה: השרה ציפי לבני.
ב"הפלס" הקנאי שיווי המשקל דומה יותר לזה שבעיתונות הכללית: "קרי מאשים את ישראל בפיצוץ המו"מ: 'לא שיחררה אסירים, אישרה בנייה ואז – בום", נכתב בכותרת הראשית, וכותרת המשנה ממהרת להוסיף: "עם זאת, מזכיר המדינה האמריקאי הוסיף: 'שני הצדדים ביצעו צעדים שליליים'".
הדסה
"ארגון נשות הדסה בדרך לאבד את השליטה בבית-החולים", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", המובילה לדיווח של שי ניב. "מסקנות הוועדה לקריסת הדסה: כולם אשמים – המדינה, הדירקטוריון, ההנהלות וארגון נשות הדסה", נכתב בכותרת הגג, שגורם אחד נעדר ממנה: ועדי העובדים והרופאים הבכירים, שההנהלה טענה שדווקא הם האחראים למשבר. אלה האחרונים מככבים בכותרת הכתבה עצמה בכפולה הפותחת של העיתון: "השר"פ – מנגנון שחלק מהבכירים מפעילים לטובתם האישית תוך יצירת עיוותים".
לפי ניב, ועדת גבאי ממליצה שלא להלאים את בית-החולים, אלא לנהלו על-ידי "דירקטוריון עצמאי לחלוטין" – הן מהמדינה והן מארגון נשות הדסה, שאמור להמשיך לספק תרומות לבית-החולים בלי שתהיה לו שליטה על ניהולו. המדינה תפקח ו"תהיה הבעלים בלי להיות הבעלים", מסכם ניב.
"באוצר סירבו לחתום על המסקנות", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של שאול אמסטרדמסקי ומיקי פלד ב"כלכליסט". את הסיקור הנרחב ביותר של הדו"ח מציעה רוני לינדר-גנץ ב"דה-מרקר".
יוקר המחיה
"הרשתות מציגות: מחירים בזיג-זג", נכתב בכותרת הראשית של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". "בדיקת 'ממון': אחרי גל מבצעי הכאסח לפסח, שהורידו את המחירים ב-10%, ובלי ששמתם לב, רשתות מזון העלו בימים האחרונים בחזרה מחירים של מוצרים רבים", נכתב בכותרת המשנה. ההפניה לטור הפרשנות של שושנה חן היא "די לתחמנות", וחן צולפת בה ברשתות השיווק: "השנה שוברים התרגילים והתחמונים של הרשתות את כל השיאים" (אגב, חן קובעת כי לרשת אסור לפי חוק לקבוע כי היא "הזולה ביותר"; זו בדיוק הקביעה המופיעה בפרסומות של רשתות המזון השונות בקונטרס החדשות של העיתון).
"ממון" רואה עצמו כמוסף כלכלי צרכני. זו בחירה נבונה, מאחר שבשדות אחרים של סיקור הכלכלה אין לו עדיפות – או סיכוי התמודדות – עם העיתונים הכלכליים העצמאיים. זו גם בחירה מוצלחת מאחר שהקוראים זקוקים לקול עיתונאי חזק ותקיף שיגן על זכויותיהם כצרכנים – זהות שממילא הופכת בעשורים האחרונים למשמעותית הרבה מעבר לרצוי. זו גם בחירה שיש בה תועלת משום שמדובר בשטח כיסוי שקל להגיע בו לתוצאות משמעותיות במשאבים מועטים. כך, בפרויקט פשוט יחסית לביצוע, הנשען על בדיקה מדגמית של מידע גלוי, מצליח "ממון" לספק לא רק אינפורמציה בעלת ערך, אלא גם אמירה ביקורתית משמעותית.
רשתות השיווק הגדולות הן גם מפרסמות גדולות בטבלואידים, ועל כך מגיעה לעורכי העיתון תוספת הערכה על שאישרו את פרסומו. כמה עמודים אחרי הכפולה הפותחת המכילה את תוצאות הבדיקה של איריס ליפשיץ-קליגר מתפרסמת ידיעה מאת אותה כתבת, המזרזת את הקוראים להשתתף במיזם שיווקי המשותף לעיתון ולבנק הפועלים. אתמול ציין העיתון במוסף מיוחד שיתוף פעולה עם חברת המזון אוסם, שכלל ידיעות תוכן שיווקי תדירות שעל כמה מהן היתה חתומה ליפשיץ-קליגר. ליפשיץ-קליגר גם חתומה על ידיעת סיכום של הקמפיין היום בקונטרס החדשות.
האם ב"ממון" יוכלו למתוח ביקורת עיתונאית בבולטות שסופגות היום רשתות המזון גם על גופים שאותם כתבים ועורכים משרתים כספקי תוכן? האם נוכל לקרוא ב"ממון" על תוצאות בדיקה עיתונאית שלילית של שופרסל אם זו תשיק מיזם שיתוף פעולה עם העיתון? וכיצד ניתן להתיימר לסיקור עיתונאי – כלומר ביקורתי – בתחום הצרכנות בעיתון שיותר ויותר מסוקרים הופכים צרכנים של שירותי העיתונאות שלו?
ההבדל בין אסטרטגיה לטקטיקה
"חינמון הבית של נתניהו" הוא הכינוי שנותן היום פרשן "המבשר" החרדי לעיתון "ישראל היום". את ההוכחה מספק היום גונן גינת, חבר בכיר בנבחרת הפובליציסטים התמהונית שליקט עמוס רגב. "במלה אחת: נמאס", קובע גינת בטור המוקדש לתביעה נוספת של עובד בלשכת ראש הממשלה ולו טענות כלפי הגברת הראשונה. אלו מוצאות כמובן מקום של כבוד בשער "ידיעות אחרונות": "'צעקות, השפלות ומסדרי ניקיון" ("עובד נוסף תובע את משרד רה"מ על היחס הקשה משרה נתניהו: 'הזעיקה אותי בחצות לחמם לה מרק ולנזוף שלא אמרתי לילה טוב'. מקורבי נתניהו: 'הכפשה מרושעת'").
למרות הקביעה הנחרצת, גינת אינו מסתפק במלה אחת, אלא פורש כמה מאות מהן על פני מחצית העמוד. במרכז דבריו: תיאוריית קונספירציה. גינת טוען כי מישהו לא מזוהה (משמע נוני מוזס) שלח את "טובי החוקרים" כדי להסית עובדים בבית נתניהו להגיש נגדה תביעות. הטענה הזו מאירה שתי תכונות מהותיות של "ישראל היום": כוחה של העבדות להכחיש את ההיגיון, וחוסר היכולת לעבודה עיתונאית אמיתית. כך גינת בוחר להתעלם מהעדויות הרבות שמצטברות כבר שני עשורים לאופייה הבעייתי באופן קיצוני של שרה נתניהו, ובמקום לעסוק במשימה הבלתי אפשרית של הפרכתן הוא מפריח תיאוריות מצוצות מן האצבע (ומוסיף גם הטעיה נלוזה כשהוא כותב כי "נתניהו ניצחה בכל התביעות שהוגשו נגדה").
עמוד תורנות שרה נתניהו ב"ישראל היום". בתמונה: "שרה נתניהו בערב התרמה"
גינת גם קורץ לתחביביו של הבוס כשהוא מרחיק לכת עד לתיאורטיקן הצבאי לידל הארט וקובע כי אותם אלמונים (מוזס) עוסקים ב"אסטרטגיה של גישה עקיפה" ו"במקום להתעמת חזיתית עם יריב חזק", מנסים "לשנות את תודעתו ולגרום לו לרצות להפסיק להילחם" על-ידי תקיפתו בעקיפין. זהו אכן תיאור מצוין של הטקטיקה – ולא האסטרטגיה – של "ידיעות אחרונות". ברם, קשה לצפות מפרשן בעיתון שיש לו רק טקטיקה להבחין בהבדל בין השתיים.
ועוד מוסיף גינת: "וכך, כאשר יריביו של נתניהו מביטים בסקרים, הם מגלים פעם אחר פעם שאין שום מועמד שמתקרב לאיים על מועמדותו של בנימין נתניהו. הם מנסים להריץ מועמדים נגדו – ונאדה. כלום". כלום כלום, אבל בעמ' 9, שישה עמודים לפני מאמרו הנוקב של גינת, נמצא מקום לפרסום ידיעה וטור על אודות דמות פוליטית חדשה-ישנה. "בליכוד תוקפים את שובו של כחלון לפוליטיקה: 'כחלון אמר שזו ממשלה חברתית'" היא הכותרת התבוסתנית שמעניקים לדיווח של מתי טוכפלד על הודעתו של משה כחלון על חזרה לפוליטיקה. כותרת טור הפרשנות של טוכפלד היא "המועמד החדש שמריץ 'ידיעות אחרונות'". "לא מתאים לך, משה, שוב הביתה" היה יכול להיות סיכום של טורו של הפרשן ההוגן והמאוזן.
הקמפיין של משה כחלון, שנפתח אתמול ב"ידיעות אחרונות", ממשיך היום לא רק בדמות מתקפה עליו ב"ישראל היום". "כחלון תוקף את נתניהו; בדרך להקים מפלגה חדשה", נכתב בכותרת סיקורה של לילך ויסמן ב"גלובס" – ניסוח המסכם היטב גם את הזיקה של הפוליטיקאי האהוד לעיתון של המדינה. אותו הדבר אפשר לומר על הציטוט המודגש מתוך הטור: "יחסיו עם ליברמן טובים מאוד. כחלון חי בשלום גם עם בנט, הרצוג ולפיד, כמו גם עם שרים אחרים בליכוד, והיכולת שלו לייצר איתם בריתות גדולה". לפי ויסמן, הודעתו של כחלון כי יתמודד בבחירות הבאות בראש מפלגה חדשה צריכה "להדליק נורה אדומה אצל נתניהו".
תרבות וספרות
"נציגים של מרקסטון הציעו לקבוצת משקיעים בראשות מנכ"ל איקאה לשעבר שלומי גבאי לרכוש את סטימצקי תמורת 100 מיליון שקל. גם רונן לוי, שרכש את אופיס-דיפו לאחרונה, מתעניין ברשת", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של נורית קדוש, המוכתרת בחותמת "בלעדי" ומתפרסמת באחד העמודים האחרונים של "כלכליסט". שער העיתון מוקדש כולו לציטוטים מהדוברים בכנס שערך העיתון בנושא משבר הדיור.
שינויי בעלות צפויים ברשת הספרים מגיעים לכותרת הראשית של "דה-מרקר". "סטימצקי בקשיים – קרן מרקסטון מנסה להיפטר ממנה במהירות", נכתב בה. "רשת הספרים, שסובלת מחובות כבדים, עשויה להימכר תמורת פחות מ-100 מיליון שקל, לאחר שנרכשה בסכום כפול", נכתב בכותרת המשנה לראשית המובילה לדיווחים של עדי דברת-מזריץ, סיון איזסקו ומיכאל רוכוורגר. "מו"לים שלא קיבלו תשלומים חוששים מאפקט דומינו בענף. סטימצקי: 'מרקסטון מתארגנת מחדש בשל מותו של אמיר קס" (שנהרג בתאונת דרכים).
יגאל סרנה בטלוויזיה החינוכית (צילום מסך)
יגאל סרנה, שלפני שלוש שנים ביקש עורך העיתון רון ירון לפטרו (צעד שבוטל, ככל הנראה, בשל התרעומת הציבורית שעורר), זוכה היום לפרגון במוסף היומי של העיתון. כפולת האמצע של "24 שעות", בין מדור תוכן שיווקי למתכון היומי, מכילה ראיון של סרנה אצל אחת מכוכבות העיתון, דנה ספקטור. הראיון נועד לקדם את מכירות ספרו החדש, "2023" ("געגוע לביתו שעזב ולאהובתו שהלכה ממנו, לתום ילדיו שבגרו ובעיקר לארץ ישראל של פעם, לפני שהחומרנות דרסה את הסולידריות" הם נושאי הספר אליבא דספקטור).
"הספר הזה יצא מחוץ להוצאות הספרים ולרשתות, כי הוא מדבר נגד תאגידים ורשתות חמדניות ונגד עולם הביזה", אומר סרנה. "גייסנו 770 קוראים ששילמו מראש דרך אתר הדסטארט, הפקנו הכל ושילמנו לכל עובדינו מיד ובצורה הוגנת, ובלי שוטף פלוס לך חפש ת'חברים שלך".
"דמי השכירות במנהטן מרקיעי שחקים, ויחד עם פיצריות וחנויות פרחים מסתלקות משם גם חנויות הספרים, מדווח ה'ניו-יורק טיימס'", נפתחת ידיעונת מתורגמת במוסף "ממון"."בעבר, חנויות עצמאיות נדחקו החוצה על-ידי רשתות הענק, טרנד שתואר בסרט 'יש לך הודעה' מ-1998; אבל עכשיו גם הרשתות נסגרות".
תמצית הכלום
"בבית-הספר למנהיגות בהרווארד מצאו שרוב המנהלים מתחילים לחשוב על החותם שישאירו רק לקראת סוף הכהונה שלהם. לעומתם, מנהלים שהתמקדו בטביעת האצבע הייחודית שדרכה ייזכרו – הצליחו יותר באופן מובהק", כותבת עורכת "ליידי גלובס", ורד רמון-ריבלין, בדבר העורכת המקושקש הפותח את הגיליון, ומצליחה לסכם בפסקה את עולם הערכים המנוון של "הקהילייה העסקית": לא רק ערכים הם מכשיר חלול להצלחה מסחרית וצבירת עוד ועוד מזומנים, אלא אפילו המורשת וההגשמה האישית.
בדרך למטה
"הסדר החוב של דנקנר: רואה-חשבון יפקח על הכנסותיו ויעביר עד 50% מהן לבנקים", נכתב בכותרת דיווח של עירית אבישר ואפרת פרץ במדור שוק ההון של "גלובס". באותו עמוד מדווחת פרץ כי "בית-המשפט דחה בקשת דנקנר לדיון חוזר בתיק אי.די.בי: 'נגועה בחוסר תום לב'".
הם מזייפים גם חותמות לביצים
"נחשף מכון לזיוף חותמות לביצים" (כותרת).
ענייני תקשורת
ב"דה-מרקר" מפנים מהשער לכתבה סיכומית של נתי טוקר ואמיר טייג על ההטיה הטבועה בדרך הפעולה של "ידיעות אחרונות". הכתבה לא תחדש דבר לקוראים הקבועים של "העין השביעית", ובכל זאת חשוב לציין לטובה את חריגותה על רקע דלות הנסיונות העיתונאיים לטפל במורסות היותר כואבות של התקשורת הישראלית. אמיר טייג מגיש גם טור פרשנות באותו נושא.
"דה-מרקר" מגיש היום שתי כתבות נוספות בנושאי עיתונות: טור מתורגם של דייוויד קאר, פרשן המדיה של ה"ניו-יורק טיימס", וסקירה של דפנה מאור על דו"ח מצב העיתונות של מכון פיו.