גל של גאווה הציף את הרשת: עיתונאים חשובים, המועסקים בכלי תקשורת מרכזיים, הביעו נכונות לארח את זכרונותיו של אלדד יניב מהתקופה שהיה בן-בית במאורות השחיתות השלטונית בישראל. יניב נתקל בקושי להמשיך לפרסם את עדויותיו ב"וואלה", ועיתונאים מהשורה הראשונה, ובהם עמית סגל, רביב דרוקר ואורי משגב, הצהירו כי יעמידו לרשותו את הפלטפורמות המקוונות העצמאיות שהם מקיימים, במקביל לעבודתם בערוצי הטלוויזיה ובעיתונות המודפסת.
נקודת המוצא של פרץ ההתנדבות הזה היתה סולידריות עיתונאית ותפיסה עצמית של לוחמים בשחיתות. קבוצה של כותבים ושדרים, בעלי זכויות ומעמד שאין ערעור על יושרתם, מתארגנת באופן ספונטני כדי לאפשר ליניב להוסיף ליידע את הציבור במעלליהם של פוליטיקאים, טייקונים ומו"לים שלהם היה עד (שלא לומר שותף) בצומת שבו נפגשים הון, שלטון ותקשורת. יניב החל לטפטף את הסודות המלוכלכים שברשותו כשהתמודד בבחירות לכנסת והמשיך בכך באכסניה שהציע לו אתר "וואלה". לאחרונה החליטו ראשי האתר לצנזר אותו, וגם לחסום כליל טקסטים שביקש לפרסם, ובתגובה התעוררה קבוצת העיתונאים הבכירים כדי להציע לו ערוצים חלופיים להפצת דבריו.
לכאורה, היוזמה ראויה לשבחים בלבד. היא ממחישה כי בכוחם של מצפון עיתונאי ותפיסה נכונה של השליחות החברתית הגלומה במקצוע הזה להתגבר על מכשולים שמציבים בעלי עניין רבי כוח כדי למנוע פרסום מידע שיש בו עניין ציבורי מובהק. יכולתם של עיתונאים בכירים בעידן הרשת לעקוף את ארגוני התקשורת שבהם הם מועסקים, כשאלה מנסים לסתום את פיהם, היא נכס שלא עמד לרשות עמיתיהם בעבר. לפני 20 ו-30 שנה היה עיתונאי יכול להתגבר על מחסום שהציבו לו עורך או מו"ל מלפרסם מידע או עמדה רק על-ידי פנייה לכלי תקשורת מתחרה (צעד שהיה גורר מיניה וביה את הפסקת עבודתו, כפי שקרה למשל ליאיר קוטלר ב"הארץ" בשנות ה-70) או הדלפתו בחשאי (כשהיה מדובר במידע, לא במאמר עמדה).
היום חשים עיתונאים, בוודאי הבכירים שבהם, הרבה יותר בטוחים ביכולתם להיאבק בנסיונות צנזורה וסתימת פיות מצד הממונים עליהם: עומדת לרשותם האופציה המקוונת, המגדירה את הבלוגים, הציוצים ודפי הפייסבוק שהם מפרסמים כפורמטים עצמאיים שאינם מזוהים בהכרח עם מקומות עבודתם. ההתלהבות מהאפשרות הזו כל-כך גדולה שביום שישי האחרון (4.4.14) הקדיש לה "מעריב" כתבה נרחבת, שבה הפליגו עיתונאים בכירים לדבר בשבחה כשהם קובעים כי היא סתמה את הגולל על יכולתם של בעלי עניין להצר את צעדיה של התקשורת הממוסדת.
אלא שיש לחלוקה מבנית זו גם צד בעייתי: הבימות המקוונות העצמאיות שמחזיקים עיתונאים בכירים כדי להעלות בהן את הגיגיהם הפרטיים ואת חוויותיהם האישיות שוברות במשהו את סמכותם המקצועית. כאשר עמית סגל או רביב דרוקר מופיעים על המסך ומדווחים או מביעים עמדה, הם נתפסים על-ידי הצופים כעיתונאים אמינים המשתפים את הציבור באופן ענייני בהתרשמויותיהם. גם כאשר מקובל להניח שהמלאכה העיתונאית אינה סטרילית והיא מושפעת מאישיותו של העיתונאי ומדעותיו, סגל ודרוקר נהנים ממוניטין מקצועיים משובחים שרכשו לעצמם בשנות עבודה ארוכות שבהן עמדה יושרתם במבחן בלתי פוסק.
ואילו כאשר סגל ודרוקר חושפים את צפונות לבם לקהל העוקבים אחרי ציוציהם או לאלה החברים בעמודי הפייסבוק שלהם או למי שמורגל לקרוא את הטקסטים שהם מעלים בבלוגים שלהם, הם מועדים לזעזע במו ידיהם את מעמדם המקצועי. שהרי מטבעם של הפורמטים המקוונים העצמאיים שהם מאפשרים לבעליהם לשפוך את לבם, ללא מחיצות. לא פעם ניתן לקרוא בפורמטים אלה הערות לא מחמיאות על מושאי סיקורם של העיתונאים המצייצים והמשתפים או חוות דעת ספונטניות על ההתרחשויות המסוקרות, המסגירות את דעותיהם האישיות של הכותבים.
דרוקר ועמית סגל הם דוגמאות בלבד. עיון חטוף בציוצים ששיגרו היום עיתונאים (המרוכזים דרך קבע בדף הבית של "העין השביעית") מעלה את הניסוחים הדעתניים הבאים: "למערכות העיתונים נשלחו תמונות יחצ של אלון חסן מגיע למשטרה. אולי היה עדיף שיעצרו אותו במקום להילחם מלחמות שווא בסלבס" (רותם שטרקמן); "מהבוקר האנשים של בנט תוקפים אותי עם זה בכל החזיתות. נראה לי שהוא רוצה קצת לקחת את המקום ללפיד עם שכר מנהלי הבנקים שלו" (רותם שטרקמן); "כצפוי, החשוד בניקוב הצמיג של המח"ט ביצהר שוחרר למעצר בית. המשטרה ביקשה חמישה ימים" (רועי שרון); "הודעה לעיתונות ראשונה הבוקר של דובר מחוז ש"י: תפיסת חשיש בכפר הפלסטיני א-רם. מה שחשוב באמת" (רועי שרון); "משרד הרווחה מבקש לשכור יועצי תקשורת חיצוניים ב-700 אלף שקל בשביל לסייע לדוברות מול 'המתקפה התקשורתית והחזיתית'. בחיי" (שאול אמסטרדמסקי); "מי שהולך לעשות מילואים בהגנה על המתנחלים האלימים בהתנחלויות הבלתי חוקיות, שלא יתלונן אחר-כך שיש שם פושעים אלימים" (מצויץ מחדש אצל ירון טן-ברינק).
לסגן עורך "דה-מרקר" יש אפוא דעה לא טובה לא על המשטרה ולא על מנהיג פועלי נמל אשדוד, וגם שר התמ"ת אינו חביב עליו; הבטן של כתב השטחים של ערוץ 10 מלאה על ציבור המתנחלים ועל מערכת השיפוט הצבאי; הפרשן הבכיר של "כלכליסט" חמוש מלכתחילה בדעה שלילית על ההתנהלות התקשורתית של משרד הרווחה; ומי ששמו מוזכר כמועמד אפשרי לערוך את אתר ערוץ 10 ממש לא אוהב את ציבור המתנחלים.
יש, אולי, משהו שובה לב בגילוי הלב המוחלט הנפרש בפורמטים המקוונים העצמאיים של עיתונאים, אבל גם לא מעט נמהרות המאיימת לקעקע את מעמדם ולשבש את יכולתו של הציבור להבין לאשורה את המציאות.