התקשורת הישראלית בוחרת לאחרונה שוב ושוב לשמש במה ומיקרופון להסתה פרועה שבסיסה גזעי. הדבר ניכר לעין בסיקור פרשת אייל גולן הנפתלת ובתגובות העיתונאיות לה. השבוע הגיע הסיקור המסיתני לשיאו כשנטען באתר "וואלה" כי אשכנזי אינו מוצא, הוא אופי, ואופי, כידוע, מותר לשנוא ללא רגשות אשם.

"אני לא רוצה להגיע לפינות האלה, אבל רוב אלה שרקדו ליד הדם לא היו מזרחים. אשכנזים בתקשורת פחות הגנו עלי, בלשון עדינה", טען גולן בראיון ל"ידיעות אחרונות" שפורסם ביום שישי האחרון, "הרחוב הגן עלי, התקשורת קרעה אותי, ומי שקרע אותי בתקשורת היו יותר אשכנזים מאשר מזרחים. האצבע שלהם על ההדק היתה קלה".

אייל גולן על שער מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 4.4.14

אייל גולן על שער מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 4.4.14

נכון, הדברים נאמרו על-ידי גולן עצמו ולא על-ידי כתב "ידיעות אחרונות", אך לגוף תקשורת שעדיין רואה בעצמו "העיתון של המדינה" יש גם אחריות חברתית. דבריו של גולן אינם כתב הגנה כי התיק נגדו בחשד לבעילת קטינות והדחתן לסמים כבר נסגר. המלים הקשות, הגזעניות ומלאות השנאה הן סגירת חשבונות. הן פריקת עול. למעטים שעוד קוראים את העיתון המודפס של "ידיעות", כמו גם למאות האלפים שראו את הציטוט באתרי האינטרנט הרבים שעטו על הטרף בתיאבון עיתונאי בלתי נשלט, המלים הן אישור לרחשי לב אפלים.

בישראל 2014 מותר לשנוא אשכנזים, אולי אפילו מומלץ. אשכנזים הם קרי לב, הם רוקדים על הדם כשזמרים מפורסמים נקלעים לצרה, הם ההפך מה"רחוב" המגונן; הם אלימים, הם "קורעים" את החפים מפשע.

שבוע חלף, ובעקבות קריאת ביניים זועמת של מגישת החדשות אושרת קוטלר בשידור בערוץ 10 ("אני לא אשכנזייה, עוד לא התחלתי לקרוע אותך, אייל גולן"), מבקר המוזיקה הים-תיכונית באתר "וואלה" חגי אוזן – שגם מקבל כסף מגולן בכובעו כאמרגן – נחלץ להגן על הזמר מטלפי האשכנזים צמאי הדם: "כשאייל גולן אמר שהיו יותר עיתונאים אשכנזים ממזרחים שרקדו לו על הדם, הוא לא התכוון באמת למוצא העדתי. הכוונה היתה לאופי". ועוד הוסיף מבקר המוזיקה: "ציניות נובעת מקרירות וקרירות נובעת מאשכנזיות". בעיניו, אושרת קוטלר היא "אשכנזייה בניתוק, בבועתיות, בסנוביזם".

התקשורת הישראלית הפכה מסיתה, חסרת מעצורים ומסוכנת. האחריות החברתית ממנה והלאה. המלים של גולן ושל אוזן מסוכנות. הן מעניקות לגיטימציה לאלימות כלפי מי שצבע עורו אינו מתאים ל"רחוב". הן מעודדות שנאה, טינה ורגשות קיפוח. הן אינן בוחלות באמצעים, והרייטינג עבורן הוא שוחד מספק לפרסום תועבות גזעניות. אם אשכנזיות אינה מוצא כי אם אופי, שנאת אשכנזים אינה גזענות – כך מלמדת התקשורת את קהלה, וזה בתורו מחבק את המסר, וממשיך להתקיים במשבר, בניתוק ובמלחמה פנימית, שממאנת להיפתר.

יותם אופיר הוא דוקטורנט בבית-הספר לתקשורת על-שם אננברג באוניברסיטת פנסילבניה, ארה"ב