אלדד יניב הוא תעלומה תקשורתית. מאז שהשיק את קמפיין הרהביליטציה שלו ב-2011 בראיון טלוויזיוני לאבנר הופשטיין ולאחר מכן בראיון לגידי וייץ במוסף "הארץ" ועד לשיא במערכת הבחירות של 2013 עם סרטוני "השיטה", הצליח למתג עצמו כחושף השחיתויות הגרובי של ישראל. את דעתי על העוגה הלא אפויה שמגיש לנו יניב לא הסתרתי כבר במהלך הבחירות. לטעמי, לו רצה יניב שלא להיתפס כקוריוז, היה עליו לעשות מעשה דכנר וללכת למשטרה עם החומרים המפלילים שקיימים אצלו לטענתו ולמסור שם עדות מפורטת ומלאה – מגובה באסמכתות.
אלא שחרף הביקורת על יניב ובלי לפקפק בכוונותיו וברצונו לתקן ולחשוף עוולות, עיקר העניין הנוגע לכאן טמון בהתנהגותם התמוהה של עיתונאים וכלי תקשורת בקשר ליניב ולסיפוריו.
אניגמת יניב בהקשר התקשורתי שלה היא עניין מסקרן ומטריד במיוחד. מצד אחד, עניין רב נרשם סביב תופעת יניב-המגניב והוא היה לאורח רצוי באולפנים שונים על תקן המתריע בשער, זה שיסביר "איך הדברים עובדים באמת", כי הוא "היה שם". מצד שני – לא ראינו עד היום תחקיר מסודר ומעמיק, מלווה בראיות חיצוניות מגבות לכל אותם סיפורים מסמרי שיער וחשובים מאוד שמספר יניב. לכאורה, עיתונאים חפצי פרסומים משמעותיים היו צריכים לקפוץ על אותם סיפורים כמוצאי שלל רב ולעמוד בתור אצל יניב רק כדי לשזוף את עינם בחומרים המפלילים שבצקלונו כדי למהר למטבח שלהם ולהכין לנו מנת גמר מנצחת. בפועל, קהל צרכני התקשורת לא זכה לטעום מתבשיל כזה.
אחד ההסברים שניתנו לשאלה מדוע העיתונות לא הרימה את הכפפה הוא קשרי מו"לים-פוליטיקאים ושאר תבשילי הון-שלטון-עיתון. כך נגד "ידיעות אחרונות" והמו"ל מוזס יצא יניב עצמו בתקופת מערכת הבחירות, וגם "ישראל היום" לא נחשב כמי שיהין לעסוק בגילויים של יניב המכוונים גם נגד בנימין נתניהו. הסבר זה נפגם מעט כשנמצאה במה מרכזית לפרסום סיפוריו של יניב על-ידיו עצמו באתר "וואלה". הטור, שהתפרסם במשך מספר דו-ספרתי של שבועות עד עתה, חשף לא מעט סיפורי שחיתות וזחיחות, צונזר פעמיים וכעת מרחפת מעליו סכנת גניזה. עיתונאים שונים מיהרו להודיע ברשתות החברתיות כי אם לא יימצא מקום שיהיה מוכן לפרסם את הטורים, הם יפיצו אותם באמצעות חשבונותיהם ברשתות אלו.
אלדד יניב ואהוד ברק (צילום המוצג בסרט "בלי פחד")
הסבר אחר הוא החשש מתביעת דיבה. יניב עצמו הצהיר כי אינו חושש מתביעות דיבה ואף הזמין לא פעם את מושמציו לתבוע אותו וטען כי יש לו חומרים שיוכיחו את צדקתו, בצד רשימת העדים המעניינת שיזמן והמסמכים שיידרשו להציג. עד עתה, וחרף הררי הדיבה האפשריים, לא הוגשה תביעה כזו (איומים בתביעה דווקא הושמעו, גם בתקופת מערכת הבחירות וגם כנראה נגד אתר "וואלה").
יניב אף הצהיר כי הוא מסכים לתת כתב שיפוי מלא לכל כלי תקשורת שיפרסם את טוריו. כתב השיפוי הזה אמור להפיג את חששו של אותו כלי תקשורת מהנזק הכספי במקרה של ניהול משפט ותשלום פיצוי (ככל שיניב מסוגל באמת לעמוד בעצמו בתשלום סכומים משמעותיים). לכאורה זהו חלומו של כל מי שמחפש רייטינג ושיעורי גלישה גבוהים. בפועל – היענות להסדר כזה היא בעייתית מאוד משום שהיא מעקרת את העבודה העיתונאית ובוגדת בצרכן התקשורת.
כל כלי תקשורת המפרסם את סיפוריו של יניב, בין אם כטור ובין אם ככתבת תחקיר, צריך לבדוק את תוכנם ולתקף אותם. דבריו של יניב אינם מספיקים בפני עצמם, גם אם הם נמסרים כעדות מכלי ראשון, והם דרושים אימות חיצוני כמו כל תחקיר עיתונאי. השיפוי, הפותר אולי את הסוגיה של תשלום פיצויים בהליך דיבה אזרחי, אינו כלי יעיל מול העמדה לדין פלילי בעבירות של לשון הרע. הוא גם אינו מבטל את החובה האתית של עיתונאים וכלי תקשורת המעוגנת בסעיף 2 לתקנון האתיקה: "עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שירות מקצועי ובפרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות", ובסעיף 4א, "לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדויק, מטעה או מסולף".
לכן, ובלי להמעיט מערכם או חשיבותם, הצעות לפרסום טוריו של יניב בלא בדיקה עצמאית הן כאלו שכתוצאה מהן עיתונאים וכלי תקשורת מפסיקים להיות עיתונאים אמיתיים והופכים לבלדרים של מסר מוכתב. כך הדבר מבחינת חוק איסור לשון הרע ושאר עוולות אפשריות, גם בכל הנוגע לפרסום גורף ולא מבוקר ברשתות החברתיות.
מעבר לכך, אותם עיתונאים שיזמו את הפצת טוריו של יניב כדי להדהד את מסריו באופן פרטי עובדים במערכות עיתונאיות. האם אותן מערכות והעומדים בראשן מסכימים ומוכנים לחיות במציאות של פערי סטנדרטים קיצוניים בין מה שמפרסם עיתונאי במקום העבודה המרכזי שלו לבין מה שהוא מפרסם בטוויטר או בפייסבוק? לא בטוח שגם עניין זה רצוי, ואולי גם על כך צריכים אותם עורכים לתת את הדעת. הציבור לאו דווקא עושה את האבחנה בין דיווח של עמית סגל בטוויטר לבין זה שנמסר במהדורה.
אך מעבר לבעייתיות החוקית והאתית, המסר המרכזי צריך להיות אתגרי. קומו עיתונאי ישראל, השקיעו מאמץ ראוי וספרו לנו את הסיפור של אלדד יניב עד תומו. השכילו אותנו בכל פרט ופרט ואל תחסירו דבר. רק עשו זאת בעצמכם, וכמו שצריך.
דנה כמה, דנה למה?
במוצאי השבת האחרונה שודרה ב"חדשות השבת" של חברת החדשות של ערוץ 2 כתבה ארוכה (כ-16 דקות) של דנה וייס (שגם מגישה את המהדורה) בנושא ראוי, חשוב ומעניין – שילובם של חרדים בשוק העבודה והאתגרים הניצבים בפניהם ובפני מעסיקיהם. הכתבה הביאה סיפורים אישיים של חרדים עובדים, בצד ראיונות עם בעלי עניין שונים כמו שר הכלכלה נפתלי בנט (תומך נלהב) והרב דוד זיכרמן (תומך קצת הרבה פחות נלהב, נאמר זאת כך, יונית).
הצופים היו יכולים להתרשם שמדובר בעניין שחברת החדשות בחרה לטפל בו בשל חשיבותו בכובד ראש, באופן מקצועי ונטול פניות, אם כי אולי יהיו מי שיגידו שהטון בכתבה היה כזה שהעדיף את עמדתו של בנט על זו של הרב זיכרמן.
מה שלא ידעו צופי המהדורה, מלבד אולי אלה שתחביבם הוא לעיין במודעות כנסים בעיתונות המודפסת, שביום שני האחרון נערך הכינוס של נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה. הנציבות, הפועלת תחת משרד הכלכלה, הצליחה להשיג לצורך הנחיית האירוע ואחת הסדנאות שנכללו בו מנחה מכובדת: דנה וייס. נושא הסדנה שהנחתה וייס: העסקת חרדים (תחת הכותרת "מורה נבוכים להעסקת חרדים"). ברשימת הנואמים והמברכים בכנס הופיע גם המרואיין נפתלי בנט, שמתקציב משרדו שולמו הוצאות הכנס, לרבות שכרה של וייס.
דנה וייס (צילום: נתי שוחט)
כמה בעיות צצות כשמנסים לבחון את שתי החתונות האלה. בעיה אחת היא ההשפעה הלא רצויה שיכולה להיות לעיסוק המקביל הזה על הסיקור. לכאורה, היות שיש תלות בין וייס לבין משרד הכלכלה שיש לה גם היבט כספי, יש חשש ששיקול הדעת העיתונאי ייפגם. שאלות מסוימות (קשות יותר ונעימות פחות) אולי לא יוצגו למרואיינים מסוימים כמו השר בנט. ייתכן גם שהשורה התחתונה של המוצר העיתונאי תושפע מהאינטרס הכפול והמנוגד ואולי תסייע לתדמית הנציבות והמשרד מעבר למה שמחייבת המציאות המורכבת.
מעבר לכך כדאי לשאול, האם ללא מעורבותה של וייס בכנס ובתכניו היתה משודרת כתבה כזו ובאורך כזה במהדורה? האם הנושא היה יכול לקבל "עזרה" בדמות המנחה הכפולה? בתהייה הזאת אין כדי לשלול את העובדה שהנושא ראוי ומעניין, אלא להצביע על כך שבשל מגבלות עריכה לגיטימיות נשארים על שולחן המערכת אייטמים ראויים לא מעטים שאינם מגיעים אל המסך.
לכל הפחות היה דרוש בסיטואציה הזאת גילוי נאות. הצופה צריך לדעת שווייס אינה קשורה בנושא רק כעיתונאית, אלא בכובעים שונים ועבור בעל אינטרס בנושא המסוקר.
בכל הנוגע לעיסוקים נוספים של אנשי חדשות ואקטואליה בפרט, אבל גם אנשי מדיה אחרים – צריך להיות מודעים לאפקט המצנן האפשרי על החופש העיתונאי שלהם. האם מי שמשתכר מהנחיית אירועים או מתן שירותים אחרים לגופים מסוקרים באופן מתמשך ולא חד-פעמי חופשי לגמרי לסקר אותם כעיתונאי? האם מי שיודע שחלק מפרנסתו מגיע מתקציבם של משרדי ממשלה יוכל לשאול אותם כל שאלה, נוקבת, הכרחית ובלתי נעימה ככל שתהיה? לא בטוח, ובכל מקרה קשה לקבל טיעונים בהקשר זה שמשאירים את המערכה רק בידי היושרה האישית או המקצועית של עיתונאי זה או אחר. טיעון כזה לא היה מתקבל אצלנו בקשר לנאמני ציבור אחרים.
לכן רצוי מאוד לשקול ולקבוע נהלים בחברות החדשות ובגופי תקשורת אחרים בקשר לעיסוקים נוספים של עיתונאים. לא בטוח, או נכון יותר, בטוח שלא בכל כלי תקשורת יש נהלים כאלה, אם בכלל.
הדבר נכון גם בכל הנוגע למגישי אקטואליה המשתתפים בפרסומות או מקריינים אותם. יעל דן, מגישת "עושים צהריים" בגלי-צה"ל, היא רק אחת מרשימה ארוכה כזו של מי שמקריינים פרסומות של גופים שיש אפשרות שעיסוק בהם יידרש באכסניה העיתונאית שלהם. גם מועצת העיתונות נדרשה לאחרונה לעניין הזה ותיקנה את תקנון האתיקה בכל הנוגע לסעיף 17, העוסק ב"עיסוק נוסף". לגבי אותו עיסוק ניתן גם לקבל חוות דעת מקדמית מן המועצה בעת הצורך. מעניין אם כך עשו גם וייס ודן.
כשירות לציבור העיתונאים, הנה סעיף 17 בתקנון האתיקה כלשונו:
"א. לא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק, עבודה, שירות, יחסי-ציבור, פרסומת ואיסוף מודעות המעוררים חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבור.
ב. (תיקון 26.3.97) רואים כעיסוק נוסף המעורר חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבור, בלי למעט מדרכי עיסוק נוסף אחרות –
(1) (תיקון 2.1.13) תשדירי פרסום, יחסי-ציבור, כתיבת נאומים לאישים פוליטיים או שירות דומה אחר הקשורים בתחום עיסוקו או מומחיותו של העיתונאי המגיש שירותים אלה; (2) תשדירי פרסום, יחסי-ציבור או שירות דומה אחר המוגשים על-ידי עיתונאי העוסק בחדשות, באקטואליה, בפרשנות, בתחקירים או בראיונות על מגוון נושאים; (3) יחסי-ציבור, פרסום או איסוף מודעות הנעשים על-ידי עיתונאי על דרך קבע".
מגלי-צה"ל נמסר בתגובה: "מפקד גלי-צה"ל הקים בשנה שעברה מיוזמתו ועדה בראשותו של עו"ד יובל קרניאל שמטרתה היתה בחינת נושא עבודה נוספת בגלי-צה"ל, ואנו פועלים לאור המלצות הוועדה. נוסף לכך, מרכז תעסוקת אזרחי עובדי צה"ל מאשר באופן פרטני כל פנייה לעבודה נוספת של מי שמועסק בגל"צ על-פי הנהלים ופקודות הצבא".
מחדשות ערוץ 2 מסרו כי לא יגיבו.
מה? כבר נגמר?
לפני כמה ימים דנה מועצת הרשות השנייה בשאלה אם לאשר את בקשתו של ערוץ 10 לרישיון. במאמר מושחז ונוקב טען אופיר דור, כתב המדיה של "כלכליסט", כי בעוד שהרשות מבצעת אכיפת כללים ביחס לזכייניות הערוץ השני, היא נוהגת אחרת בזכיינית הערוץ השלישי – ערוץ 10.
דור הסביר כי על אף שבחוק הרשות השנייה נקבע מועד לדיון ולהכרעה בבקשת הרשיון – סעיף 71ד(ח) לחוק: "הגיש בעל זיכיון בקשה [...] תודיע המועצה בתוך שלושה חודשים ממועד הגשת הבקשה אם הוא עומד בהוראות הסעיפים המפורטים בסעיף קטן (ד)" – בפועל החליטה המועצה לא להחליט בשל העובדה שמצבו של הערוץ אינו ברור.
תמונתם של בני הזוג שלדון ומרים אדלסון, כפי שהוקרנה במהלך הקרנת ההתנצלות בפניהם במהדורת חדשות ערוץ 10, 9.9.11 (צילום מסך)
אכן, לכאורה החלטה כזו אינה מתיישבת עם לשון החוק ומתנגשת עם עקרונות הוודאות והסופיות, ולכן היא מעוררת קושי. אך זהו אינו הקושי היחיד המתעורר בהקשר זה. סעיף 33(ב)(1) לחוק קובע כי המועצה לא תיתן רישיון למי שבמהלך שלוש השנים שקדמו למועד הגשת הבקשה (היינו החל מדצמבר 2010 ועד דצמבר 2013) לא קיים בתקופת הזיכיון את הוראות החוק, כללי המועצה או כללי הזיכיון.
הסעיף מחריג הפרות זניחות בהקשר זה, אך ניתן להיזכר בהפרה משמעותית אחת לפחות שנקבעה לחדשות 10 ולישראל 10 בתקופה הרלבנטית. היתה זו ההפרה שנגעה לפרשת ההתנצלות בפני שלדון אדלסון. נדמה שאין מדובר בהפרה זניחה. האם עניין זה יעמוד לערוץ 10 לרועץ בעת הדיון בבקשת הרשיון? נחיה ונראה.
גילוי נאות: הכותב הוא יועץ משפטי של העמותה "הצלחה" וייצג אותה יחד עם עו"ד דב גלעד-כהן בבג"ץ 496512, "הצלחה" נ' הרשות השנייה ואח', שעסק בפרשת ההתנצלות בפני שלדון אדלסון. עתירה זו נמשכה על-ידי העותרת בהמלצת השופטים ונדחתה תוך המלצה לפרסם את הפרוטוקולים הנוגעים לדיונים שנערכו בפרשה ברשות השנייה.
הערה לסיום
לאורך תקופת כהונתה ליוו את השופטת ורדה אלשיך, שפרשה לאחרונה לגמלאות, פרסומים בתקשורת שחרגו מסתם דיווח על התיקים שבהם דנה או על המתרחש באולמה. הפרסומים שנגעו לאופייה של השופטת ולהתנהלותה – שנבדקו גם על-ידי נציב הקבילות נגד שופטים והעמידו בסימן שאלה גדול את המשך כהונתה – היו לא מעטים, וכמה מהם גם ייצריים.
השופטת ורדה אלשיך (צילום: אתר בתי-המשפט)
אלשיך לא הסתירה בעבר את דעתה על צדדים רבים של אותו סיקור תקשורתי לא אוהד במיוחד. היא גם לא עשתה תמיד חיים קלים לעיתונאים שישבו באולמה וניסו להביא לציבור את הדיווחים על העניינים שנדונו שם, ולא פעם תועדו חילופי דברים בינה לבין עיתונאי זה או אחר. השבוע בכנס באוניברסיטת בר-אילן אף הביעה אלשיך את דעתה הלא חיובית במיוחד על עיתונאים ועל סיקור הליכי משפט: "הרבה פעמים כשהיו דיווחים על דיונים שהיו אצלי, קראתי את הכתבה ואמרתי, 'סליחה, כנראה שלא היינו באותו מקום', פשוט לא דומה למה שהיה, לא דומה למה שנאמר. זה לא דיווח עיתונאי", אמרה והוסיפה, לפי הדיווח, "אני מתחילה להתגעגע לימי הסוביודיצה, שכולם ילמדו שיש לשים גבול, בין אם זה יחצן ובין אם זה עיתונאי".
לנוכח הקצר הזה בתקשורת ודעתה המגובשת של אלשיך על כלי תקשורת ועיתונאים היה אפשר לחשוב שהצדדים ישמרו מרחק זה מזה, אך לא כך הדבר. בעת האחרונה הופיעה אלשיך לא פעם באולפני הטלוויזיה. התקשורת – שדיווחה בהרחבה על הפרשה הלא מחמיאה שאלשיך היתה מעורבת בה ושהביאה אותה אל סף ההדחה – מאמצת אותה כעת כפרשנית לגיטימית, רצויה ופופולרית. השופטת, שלא הסתירה את דעתה הלא חיובית על התקשורת, בוחרת להתמסר להופעות בה. האם על זה נאמר "דברים שרואים מכאן לא רואים משם"?