השבוע, עם הרשעתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בקבלת שוחד עבור קידום פרויקט הולילנד, נזכר יוסף כהן, עורך "כל העיר" לשעבר, כי כבר בזמן אמת התעוררו בקרב חברי מערכת המקומון של רשת שוקן תהיות באשר לפרויקט הנדל"ני. העיתון דיווח על התכנון המסתמן, על אחוזי הבנייה החריגים ועל שינויי הייעוד, אולם לא הצליח לספק הסבר לתופעה, ודאי שלא לעצור את הבנייה.

"העלינו כל מיני שאלות כי היה ברור שמשהו פה מסריח, אבל לקח עד מדינה והרבה שנים בשביל להוכיח מה", אומר כהן. "לנו לא היה האקדח המעשן".

"בתקופה של הולילנד", מוסיף אייל הראובני, שכיהן אז ככתב המוניציפלי של "כל העיר", "היינו היחידים שפימפמו את הסיפור הזה, כי הבנו שיש פה משהו גדול. אף אחד, לא העיתונות המקומית ובוודאי לא העיתונות הארצית, התעניין בזה. אם דיווחו זה היה משהו בסגנון 'אושר פרויקט בנייה בירושלים'. אף אחד לא הבין את המשמעות של זה או לא רצה להבין את המשמעות של זה".

יוסף כהן, לשעבר עורך "כל העיר"

הפרסומים של "כל העיר" על הולילנד באו על רקע עימות גלוי ומתמשך בין המקומון לראש העירייה, עימות שהחל עוד לפני שאולמרט נבחר לתפקידו בפעם הראשונה, בבחירות לרשויות המקומיות של 1993.

כהן, שכיהן בעת המירוץ הראשון של אולמרט לראשות העירייה כראש מערכת החדשות בעיתון, זוכר כי על אף שהעיתון ביקר באופן קבוע את ראש העירייה הקודם, טדי קולק, עם הכרזתו של אולמרט על התמודדותו על התפקיד התהפכה המגמה. "אם הוא התרשם שהעיתון יותר לטובת קולק, אני מניח שהוא צדק", מודה כהן. "אנחנו לא חשבנו שיש סיבה מיוחדת להתפעל ממנו, לא אז ולמעשה בשום שלב אחרי זה".

לפי כהן, על רקע הבחירות לעירייה פירסם העיתון הסכם סודי שנחתם בין אולמרט לנציגי הסיעות החרדיות, הסכם שהוא עצמו הכחיש את קיומו. הפרסום הזה הפך את העימות בינו ל"כל העיר" לעובדה מוגמרת. "היתה התחלה ברגל שמאל", כהגדרת כהן.

הראובני, שנכנס לתפקיד הכתב המוניציפלי של "כל העיר" כחודשיים לפני מועד הבחירות, מאשר. "אולמרט לא דיבר עם 'כל העיר' כבר בשלב הזה. עוד לפני שהגעתי הוא צויר בעיתון כנוכל ומושחת סדרתי, שנתון להשפעתם המוחלטת של החרדים, אז הוא פשוט לא דיבר. בפעם הראשונה שאני פגשתי אותו, כחודש לפני הבחירות, הוא לחץ לי את היד ושאל מי אני. כשאמרתי 'כל העיר' הוא ישר משך את היד חזרה ומאז לא החלפנו מלה".

"החרדים החליטו: אולמרט", שער "כל העיר", 2.11.93

כהונתו של הראובני ככתב המוניציפלי של "כל העיר" חפפה כמעט לחלוטין את העשור שבו כיהן אולמרט כראש העירייה. בכל זאת, לדבריו, בכל אותן השנים לא שוחח עם ראש העירייה. "בפעמים הנדירות שהוא היה עושה מסיבות עיתונאים, הייתי יכול להפנות שאלה", נזכר הראובני, "אבל כשהשיב הוא לא היה פונה אלי, הוא היה מדבר אל הקהל".

דומה כי הניתוק בין ראש העירייה למקומון המוביל בעיר נבע משתי סיבות עיקריות – אולמרט ו"כל העיר". "'כל העיר' תמיד היה עיתון נשכני", אומר הראובני, "אבל אולמרט פשוט בא וציפה שכולם יריעו למשיח החדש. הוא לא קיבל שום הדרת כבוד ושום ימי חסד מ'כל העיר'. ההתנהלות שלו היתה כוחנית, בריונית ומאיימת כל הזמן, וגם נהנתנית. בכל פעם שתיארנו את זה המצב החריף עוד יותר".

בדיקה שנערכה בגיליון 8 של "העין השביעית" מצאה את הסיקור בימי הבחירות לראשות עירייה מוטה נגד אולמרט. "בגליון 'כל העיר' שהופיע ערב הבחירות (2.11.93) הובאו אמנם דעות מגוונות, אך בחוסר פרופורציה", כתבה שולמית טור-פז. "[...] בגיליון שלאחר הבחירות (5.11.93) נפרצו כל הסכרים. בשער הופיעה הכותרת 'מכירת העיר – גיליון מיוחד', ולכל אורך הגיליון חזר הלוגו: פניו של אולמרט מציצים מבעד למגבעת חרדית ועליהם השלט 'מכירת העיר'. 'כל העיר' הגיש כשירות לציבור את התרחיש הגרוע מכל האפשרי, פירסם 'מדריך לכזבי אולמרט', וגם בעמודי החדשות לא חסכו הכתבים את שבטם מן הנבחר".

"זה בסדר כשמדובר בפובליציסטיקה", אמר אז אולמרט ל"העין השביעית". "זה לא בסדר כשמדובר בידיעות – באיזון, בדגש, בדיוק. הרי העיתון לא אומר בכותרת שלו, אני ביטאון של קולק, אלא אני מתאר באופן אובייקטיבי, ואובייקטיבי – אולמרט שודד, אולמרט מנוול וקולק הגון וישר. ברגע שאתה מגלה את חוסר הדיוק, אתה לא משתחרר מההרגשה שזה בא לשרת את העמדה הפוליטית".

אהוד אולמרט ושולה זקן בבית-המשפט המחוזי בירושלים בזמן משפט "ראשונטורס", 6.5.10 (צילום: אריאל ירוזולימסקי)

בעוד שהראובני עומד בראש החזית בסיקור אולמרט, מתוקף תפקידו ככתב מוניציפלי, המערכת כולה סיקרה בביקורתיות את מעשי העירייה; מהכתב לענייני חרדים, עבור בכתבי החינוך, הרווחה והכתב לענייני מזרח ירושלים, וכלה בכתבי הנדל"ן. פעילות העירייה נשקה לכל התחומים, ולכן גם הסיקור הביקורתי הגיע מכיוונים שונים במקביל.

"היו שערוריות גדולות ושערוריות קטנות", נזכר כהן. "היו שערוריות בסגנון המשכורת המנופחת של שולה זקן, היו שערוריות בסגנון גל מעצרים ושחיתויות בכל מיני אגפים של העירייה, היו נושאי תכנון ובנייה, והולילנד הוא רק הדוגמה הקיצונית לשיטת העבודה בעירייה. היו נושאי מזרח העיר, כשאולמרט בשבתו אז כספונסר של עמותות המתנחלים במזרח העיר היה הרוח החיה של כל מיני יוזמות. לא היה חסר".

ככל שנמשכה הכהונה, מוסיף כהן, החריף היחס לעיתון מכיוון אולמרט ודוברו חגי אליאס. "זה נראה כאילו היתה להם תוכנית, אבל עד היום אין לי מושג אם הם ידעו מה שהם עושים או פועלים מעצבים", הוא אומר. "אני מניח שהעובדה שפירסמנו ידיעה על תנאי ההעסקה של אליאס עצמו לא בדיוק עזרה לעבודה מולו".

אהוד אולמרט בתקופתו כראש ממשלה, נושא הספד בהלוויית טדי קולק בירושלים, 4.1.07 (צילום: נתי שוחט)

לדברי כהן, אליאס נהג לשלוח תגובות באורך של כמה מאות מלים, גם לידיעות קצרצרות, ודרש להכניס אותן במלואן. אחרי שהידיעה פורסמה עם תגובה מקוצרת, הדובר זעם וכעבור זמן הודיע שלא יעביר עוד תגובות לעיתון. "ואז התחיל משחק כזה של לתפוס את הטעות", נזכר כהן. "הרי אם אתה מקבל מידע ממקור אמין ומקבל הכחשה, אתה הולך ובודק את עצמך עוד עשרים פעם. אבל אם אתה לא מקבל תגובה בכלל, אתה בבעיה. התחיל משחק של לחכות לטעות של 'כל העיר' ולהגיש תביעת דיבה. אני זוכר שהם זכו, לפחות בתביעה אחת. הסכומים לא היו מדהימים, לא משהו שיכול לפגוע בעיתון, בטח לא אז, כש'כל העיר' היה מאוד רווחי, אבל זה היה המשחק".

חגי אליאס אומר בתגובה: "הפסקת מתן התגובות לעיתון 'כל העיר' באה מהחלטה חד-צדדית של מערכת העיתון 'כל העיר' לערוך את תגובותינו. פנינו כמה פעמים בבקשה – במידה שיש צורך לצמצם או לקצץ את התגובה בהתאם לאורך הכתבה, אנו מבקשים לעשות זאת בעצמנו. כשנתקלנו בסירוב לכך, הפסקנו את מתן תגובותינו השוטפות. מיד כאשר התחלף עורך 'כל העיר', במקומו של יוסף כהן, הוא יזם איתנו פגישה ונעתר לבקשתנו שתגובות ייערכו על-ידי נותן התגובה. משכך, תגובות עיריית ירושלים חזרו להינתן לעיתון 'כל העיר'".

"משכורתי", מוסיף אליאס, "כמו יתר משכורות הנהלת העירייה אושרה ע"י הממונה על השכר באוצר והתפרסמה באופן שוטף כל שנה בכל המקומונים אשר יצאו לאור בירושלים. כך שאין שחר להגיגיו של מר כהן והינם מופרכים".

אולמרט לא הסתפק בתביעות דיבה, הוא גם הביע בגלוי את דעתו על העיתון והעומדים בראשו. "החבר'ה האלה מחכים כערפדים כדי לנהל נגדי ונגד אנשי ציבור קרבות עם הכפשות, עם הטחת האשמות חסרות שחר, עם הפצת כזבים, ללא שמירה על נורמות מינימליות", אמר אולמרט ל"מעריב" בשנת 1996, ביחס לגורמים שונים בתקשורת. "טוב שקוראי העיתון יידעו שיש להם עסק עם חבורת זייפנים, שעוסקת בזיוף באופן שיטתי ומקצועי", הוסיף אולמרט בראיון שהעניק לרדיו ירושלים. ל"העין השביעית" אמר בשנת 1997: "זו תרבות פריקית, תרבות של זוהמה, שחיה מראש בהנחות שונות מאלו שצריכות להנחות עיתונות רצינית".

אייל הראובני (צילום: אמיר ביתן)

"לי וליוסף כהן הוא קרא 'התשתית האידיאולוגית של החמאס'", מוסיף הראובני, "כי שנינו חתמנו על עצומה של יש-גבול. היו התקפות מילוליות כל הזמן, ו'שקרנים' בכלל היה ביטוי די נפוץ, אבל ההתקפות המילוליות לא היו רק עלינו. היום הסתכלתי על חומרים מהולילנד וראיתי שגם חברי מועצה שהעזו לשאול שאלה על הפרויקט הותקפו על-ידיו. גם לא היינו העיתונאים היחידים שהותקפו".

איך השפיעו על העבודה שלך החרם והביקורת מכיוון העירייה?

הראובני: "העירייה זה לא רק לשכת ראש העיר. הלשכה עובדת מול שאר חלקי העירייה, מול חברי המועצה ומול משרדי ממשלה, כך שאי-אפשר להסתיר דברים לאורך זמן. היו מספיק אנשים שלא בדיוק אהדו את שלטונו של אולמרט ושמחו לשתף איתנו פעולה לאורך כל השנים.

"לגבי ההתקפות המילוליות, מבחינה מסוימת זה הוסיף עוד עניין לעבודה. היה ברור שמה שאנחנו עושים מעצבן אותו וכנראה פוגע בו. זה היה לא נעים והיית צריך להשקיע יותר מאמצים כדי לקבל חומרים שבמצב תקין אתה אמור לקבל אותם בצורה ברורה, אבל זה לא הטריד אותנו ברמה היומיומית".

כשכהן נזכר באותם הימים ומכנה אותם "התקופה הקשה", הוא מקפיד להוסיף כי את הכינוי הזה יש לשים בין מרכאות. "אנחנו דווקא נהנינו", הוא אומר.

לקראת המירוץ לכהונה השנייה של אולמרט בראשות עיריית ירושלים, שהחלה בשנת 1998, נקלעה העירייה למשבר תקציבי. באותה תקופה, נזכר הראובני, "כל העיר" השיק קמפיין גדול ועקבי שעקב אחר הנעשה בעירייה תחת הכותרת "עירייה בהתרסקות". מדי שבוע היה העיתון מדווח על קשיי הנזילות של העירייה והשלכותיהם. בלשכת ראש העירייה ראו בכך הסלמה נוספת ביחסים.

"אבל הדבר שהכי עיצבן אותו", אומר הראובני, "יותר מכל הולילנד ומזה שקראנו לו 'שקרן', ומכל הנוכלויות הקטנות, זה הנסיעות לחוץ-לארץ. זה דבר שפשוט הרתיח אותו בצורה הכי קיצונית".

לוגו המדור "אולמרט בשחקים" שהתפרסם ב"כל העיר" ועקב אחרי נסיעותיו לחו"ל של ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט (איור: נעם נדב)

כשהראובני מתייחס לסיקור הנסיעות לחו"ל, הוא מתכוון לטור "אולמרט בשחקים", שנולד בקדנציה השנייה של אולמרט כראש עירייה. בטור זה עקב הראובני (ובהמשך העיתונאי יוסי סעידוב) אחר כל נסיעה ונסיעה של ראש העירייה לחו"ל. הטור, כך הוא מספר, נולד באופן אקראי. במערכת העיתון התחילו לספור את הימים ולהבין שמדובר במספר משמעותי, כהן הוסיף את השם "אולמרט בשחקים", ובהמשך סיפק המאייר נעם נדב איור שבו נראה אולמרט מטיס מטוס.

כהן מגדיר את הטור "חביב, אנקדוטלי, אבל מאוד משמעותי מבחינת שיקוף ההתנהלות". "זה תפס תאוצה", נזכר הראובני. "מדי פעם אנשים רואים אותו בחוץ-לארץ, רץ עם המאבטחים שלו בניו-יורק או במקום אחר, והיו מתקשרים ל'כל העיר' לשאול אם אנחנו יודעים על הנסיעה".

למה אתה חושב שדווקא זה הרתיח אותו יותר מביקורת אחרת?

הראובני: "היום, בדיעבד, אפשר אולי להבין. אנחנו תמיד שאלנו מי מממן את הנסיעות, והעירייה היתה עונה שהיא לא מממנת, אבל הוא לא היה מוכן להגיד מי כן מממן". היום התפרסם כי הפרקליטות שוקלת לערער על זיכויו של אולמרט בפרשת מימון כרטיסי הטיסה שנודעה בכינוי "ראשונטורס", בשל עדותה הטרייה של ראש לשכתו שולה זקן, ששתקה במהלך המשפט.

מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, ספטמבר 2011 (צילום: פלאש90)

העימות בין העירייה לעיתון הגיע לשיאו בשנת 2001, אז החל חרם מודעות על "כל העיר". החרם, שנמשך כשנה, גבה מחיר כבד מהמקומון. הערכות באותה תקופה נקבו בהפסדים בסך 750 אלף שקל. כהן מאשר שהיה זה סכום כסף משמעותי, ומוסיף: "אני חייב להגיד, ולא יכול להדגיש זאת מספיק, שעמוס שוקן נתן לנו גיבוי מלא הן בצד התוכן והן בצד המסחרי".

נפגשת עם אולמרט בשנים האלה, ניסית לגשר על הפערים?

כהן: "רק באקראי, אין לי עניין להיפגש עם מושאי הסיקור שלי אם זה לא מתחייב מהעבודה בשטח. נעשו כל מיני גישושים בין המחלקה המסחרית לעירייה, אבל אני אישית לא רציתי להיכנס לזה, מסיבות אתיות בעיקר".

בסופו של דבר, העימות עם אולמרט פגע בעיתון או בנה אותו?

"אני חושב שבמובנים רבים הוא דווקא בנה את העיתון, גם אם אני לוקח בחשבון את הנזק הכלכלי. הגיעו לעיתון אנשים שלא באים לאכול מהיד של פוליטיקאים, רק לדוגמה – גידי וייץ, אורי בלאו, עמית סגל. הם צמחו ב'כל העיר' בתקופה הזאת".

אתה מרגיש שרדפת את אולמרט?

"זהו, שלא. אני מניח שאם זה היה ראש עיר אחר עם התנהלות דומה היה קורה אותו הדבר. ממה שהתרשמתי אולמרט לקח אותי מאוד אישית. היו הרבה התבטאויות שאני רודף אותו אישית, בעוד שמבחינתי, האיש אולמרט ממש לא עיניין אותי. אולי זה עניין של טמפרמנט, אני לא טיפוס אמוציונלי במיוחד".

כהן מוסיף כי העימות תרם גם לאולמרט. לדבריו, כשהתקשורת הארצית התעסקה בירושלים ובראש העירייה שלה, היא התמקדה בסכסוך בין אולמרט ל"כל העיר" יותר מאשר "במלחמה שאולמרט הכריז על ירושלים", כהגדרת כהן. "מהבחינה הזו הוא הרוויח מהסכסוך הזה כי בעצם אף אחד לא בדק מה הוא עשה בתור ראש עיר".

אהוד אולמרט בעת שכיהן כראש ממשלה, בהלוויית יוסף (טומי) לפיד. לצדו: שר האוצר יאיר לפיד, אז בעל טור ב"ידיעות אחרונות" ומגיש חדשות בערוץ 2. 2.6.08 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

לדברי כהן, סיבה נוספת להתעלמות של התקשורת הארצית מהפרסומים של "כל העיר" היתה יחסיו הקרובים של אולמרט עם עורכים ועיתונאים בכירים, דוגמת טומי לפיד, אמנון דנקנר ונחום ברנע. הראובני מוסיף: "מתי גולן אמר פעם, אחרי שפרס הפסיד לרבין, ששלוש שנים של עיתונות אובייקטיבית ירדו לטמיון. במקרה של אולמרט עשורים של עיתונות אובייקטיבית ירדו עכשיו לטמיון".

בעקבות ההרשעה שלו, יש תחושה של ניצחון או הקלה?

כהן: "האמת היא שלא. הנזק לירושלים כבר נעשה, וזה מה שאכפת לי. ומה שעוד יותר מעציב זה שאחרי ירושלים, כשבכל פרמטר אובייקטיבי אני חושב שאפשר היה לראות שהבן-אדם לא מתאים להיות בייביסיטר של חתול, הוא המשיך הלאה. הרבה שמחה אין פה".

"ברטרוספקטיבה", מוסיף הראובני, "אם אני מסתכל על פרשת הולילנד ומה שאנחנו יודעים היום, היינו סופר-זהירים. ידענו שקורה שם משהו גדול, לא היו שום הסברים למה הם קיבלו את אחוזי הבנייה האלה, אבל אף פעם לא השתמשנו בביטויים חריפים כמו שהשופט רוזן השתמש. לא שלא עשינו טעויות, ודאי עשינו טעויות ויכול להיות שבפעמים מסוימות פגענו בו שלא לצורך, אבל בסיכומו של דבר היה ברור לכל מי שהכיר אותו ולכל מי שראה את דרך התנהלותו שהוא רחוק מלהיות בן-אדם ישר שבא לשרת את העיר".

ואיך אתה מרגיש בעקבות הכרעת הדין?

הראובני: "לא ניקו לגמרי את האורוות. דברים כאלה יכולים להתרחש, אם לא בירושלים אז בוודאי בערים אחרות. ראשי ערים כוחניים, ועדות תכנון חלשות מבחינה מקצועית, אין לך שומרי סף שיכולים לעשות משהו. גם פרשת הולילנד, אם לא היה קם אותו עד מדינה ומהסיבות שלו חושף את זה – לא היה קורה כלום. אז הורידו מישהו אחד שבאמת היה טיפוס די צבעוני, אבל יש מספיק אנשים אפורים שלא מושכים כל-כך הרבה תשומת לב תקשורתית ויכולים לעשות אותם דברים ואפילו יותר הרסניים".

יועץ התקשורת אמיר דן מסר בשמו של אהוד אולמרט: "הדברים אינם ראויים להתייחסות".