כשהאור האדום נדלק, רובם המוחלט של מגישי החדשות מסגלים לעצמם דיבור מגוחך. קשה לשים את האצבע על המרכיב המסוים שהופך אותו לכזה, בין היתר משום שהוא משתנה ממגיש למגיש. הדבר האינטואיטיבי ביותר שבכל זאת אפשר לומר עליו הוא שהוא לא "מציאותי", כלומר שהוא מתרחש בהכרח מחוץ למציאות; הוא לוקח חלק אך ורק במרחב האלטרנטיבי, המלאכותי, שנקרא "מהדורת החדשות".

בעבר כתבתי על יונית לוי, שהמחוות וההבעות הבלתי מתקבלות על הדעת שלה חדלו להדהים אותנו רק משום שהן ניבטות מהמסך מדי יום ביומו; בכל צירוף אחר של נסיבות, הן היו נחשבות כהתנהגות קיצונית, ודאי ביזארית. ביקום האלטרנטיבי של החדשות הן הטבעיות. במחקר אקדמי שעיקריו התפרסמו השבוע ב"וואלה", לוי אף נבחרה ל"מותג האנושי" החזק ביותר כיום בישראל.

בניגוד ללוי, הנוטה לקוטב הפומפוזי, מלא הפתוס, המותג דני קושמרו מייצג את הצד הקליל של הקיום החדשותי. אחד שלוקח את הבאסה בסבבה. לו היה מתהלך בינינו אדם שמעולם לא צפה בטלוויזיה, סביר שבכל זאת היה מזהה בדיבור של קושמרו תחושת דחיפות או חירום קיצונית ביחס למוכר לו מחיי היומיום, זאת בשל ההגייה הטעונה ומלאת ההבעה של המלים, העליות והירידות התדירות בטונים והפניות החדות שהוא לוקח באמצע המשפטים. אבל במונחים של הנחיית החדשות בישראל קושמרו נחשב, כאמור, קליל. משהו בהגשה שלו נתפס כבלתי מתאמץ או בלתי מחייב או בלתי אמצעי, או בקיצור, קושמרואי.

מה הופך, אם כן, את קושמרו לקושמרו? הצפייה במהדורה של רביעי האחרון איפשרה לבודד מאפיין מסוים בהגשה שלו שייתכן שיש בו כדי לענות על השאלה, אבל מעניין מכך, הוא מגדיר אספקט חשוב של מהדורת החדשות הערוץ-שתיימית: כמעט כל פתיחי הכתבות שקושמרו מגיש מסתיימים בפאוזה, ומיד אחריה הגיית שתי המלים האחרונות של הטקסט כמעין פאנץ' בטון גבוה וצוהל, הן בווליום והן בפיץ', המלווה בתנועת גוף או מחווה המבטאת פתרון/התרה.

למשל: "בראיון שישודר מחר בתוכנית 'אנשים', אומר עורך-הדין מיכה פטמן, פרקליטה לשעבר של שולה זקן, הוא טוען שאולמרט מימן חלק מהגנתה... של זקן!". או למשל: "מערך [צ"ל מעצר] הבית שלהם [של הנערים החשודים באונס נערה] הוארך; בינתיים מדבר היום אביה של הילדה ויוצא נגד הורי הנערים שהאשימו למעשה... את בתו!".

ועוד אחד: "מי שהתגייס בניסיון [לסייע לתיירים הישראלים שהשחיתו עתיקות בפרו וכך] להפחית את הנזק התדמיתי הם דווקא... אנשי חב"ד!". ואחד אחרון עם סיומת כפולה, בק-טו-בק: "הבחירות לנשיאות ארה"ב יתקיימו רק ב-2016, אבל שורה ארוכה מאוד של מועמדים רפובליקניים אפשריים עושה עכשיו את דרכה למלון של... שלדון אדלסון! בלאס-וגאס!".

ראשית, כבר עצם הקריאה במשפטים הללו, כאשר הם מופשטים מההקשר הטלוויזיוני ועומדים כטקסטים בפני עצמם, מצליחה לחשוף ביתר שאת את האינפנטיליות הפשטנית שלהם, שהמבט התזזיתי והאפילפטי במהדורה – היא הרי מחייבת מבט כזה – אינו מגלה עד הסוף. קראו אותם שוב והיווכחו בעליבותם.

מובהק מכך הוא האופן שבו הם מבוטאים – מבנה המשפט-פאוזה-שתי-מלים-סימן-קריאה (ואני סמוך ובטוח שאני לא גורם לממציא סימן הפיסוק הדרמטי עוול כשאני טוען שהוא התרגום הטקסטואלי הנאמן ביותר לאופן שבו קושמרו מבטא את המלים הללו בדיבור). על שום מה דווקא המבנה הזה? על שום איזשהו אלמנט של איפכא מסתברא הטמון לדעת קושמרו בסוף כל משפט, שיש בו כדי לסובב על-פיה את המשמעות של כל מה שקדם לו.

אלא שבמרבית המקרים עוצמת הניגוד בין חלקו הראשון של המשפט לסופו קלושה (וואו, המועמדים הרפובליקניים עושים אודישן... אצל אדלסון! בלתי צפוי ממש!), כזו שאין בה כדי ליצור הפתעה אמיתית, שלא לדבר על מקרים שבהם האיבר האחרון של המשפט הוא בסך-הכל הלוואי של אחד מחלקיו האחרים (אם אנו דנים באפשרות שאולמרט מימן לכאורה חלק מההוצאות של אחת הנאשמות במשפט אולמרט-זקן, על מי בדיוק אנחנו מדברים אם לא... על זקן!).

מדובר אפוא במחווה ריקה. היא נועדה להטעין את הרגיל והמובן מאליו בדרמה שלא באמת קיימת – המאפיין היסודי של החדשות באשר הן בעולם.

הרגע שבו הבלתי דרמטי הופך לדרמטי מעניין משום שהוא מגדיר את המעשה החדשותי: הוא משנה את המשמעות של הסיפור, ובה בעת מקבע בתודעת הצופה את המשמעות החדשה. למשל, האמירה המופתעת מכך שדווקא אנשי חב"ד הם אלו שסייעו לעבריינים בפרו – והרי זה התפקיד של מבנה המשפט הנידון, לבטא הפתעה – מקבעת את התפיסה שברגיל אין טעם לצפות לעזרה מהמוזרים הללו עם הפאות, על אף שזו התכלית של הימצאותם בחו"ל.

ואולם, המקרים המצערים באמת הם אלה שהדרמה כבר קיימת בהם באופן טבעי, והמגבר החדשותי הלז – הטון החצי-מופתע-חצי-עולץ ועל כל פנים המעושה – רק מחריף אותה. הדרמה בריבוע הזאת עלולה לעתים להניב טרגדיה בפני עצמה.

ראו למשל את הדיווח על אונס הילדה בת ה-13. בעולם שמחוץ לחדשות, מאליו מובן (לפחות ברוב המקרים) שהורים ינסו להגן על ילדם, גם אם אנס ופשע, והדברים מגיעים לעתים עד כדי האשמת הקורבן. זו נקודת המבט הפרטית של ההורים, המבטאת עמדה נפשית שנולדה בנסיבות פרטיקולריות ביותר, וככזאת אין בה שום עניין ציבורי – מי שנמצא מחוץ לה לא באמת יכול לדבר עליה, או יותר נכון, אין טעם שידבר עליה.

בנקודה זו הטלוויזיה נכנסה לתמונה, וכמו פיל בחנות חרסינה כופה על הפרטיקולרי מבט "ציבורי". ומה שאמור להצדיק את המבט הציבורי הוא היכולת לייצר איזושהי אמירה כללית, עקרונית, שתהיה נכונה לכווולנו ("לכל הורה וכל מורה", כדבריו המחורזים של הכתב שדיווח עליה, גלעד שלמור), ותסביר את הנבירה במקרה הפרטי במונחי הכלל; במקרה הזה, ההפתעה – המעושה, המלאכותית, הנלעגת – היא מעצם העובדה שההורים מאשימים דווקא... את הקורבן!

איזה עניין ציבורי יש בהאשמה הזאת, זולת טינוף שמה של הנערה שנאנסה? מה היא תורמת לחיינו? מה הערך העיתונאי שלה? ומה קושמרו וחבריו להכנת המהדורה ציפו, שעה ששלמור דחף להורים מיקרופון לפה – שהם יאשימו את הבנים שלהם? את מערכת החינוך? את ערכי הפטריארכיה?

התשובה היא לא. הם בסך-הכל רצו לייצר דרמה, ושאת הדרמה ניתן יהיה לשווק באמצעות ניגודיות קלילה שתנגיש אותה טוב-טוב לצופים. בדיוק כמו כותרות המשנה של "ידיעות אחרונות".

* * *

המאמר מתפרסם כחלק מפרויקט "סריקת מערכות", שבמסגרתו נעמיד בכל פעם מתחת לזכוכית המגדלת של כותבינו תוצר עיתונאי יחיד – גיליון, מהדורה, תוכנית – של מערכת תקשורת מרכזית, במטרה לנסות לפצח את המנגנונים הפנימיים המניעים אותה. והפעם: המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 מיום רביעי, 26.3.14.

♦ לעמוד הפרויקט: סריקת מערכות – חדשות ערוץ 2

♦ לעמוד הפרויקט הקודם: סריקת מערכות – "ידיעות אחרונות"