העיתונאית איריס פרחי, שכתבה במשך שנים ב"מעריב" במעמד של פרילנסרית עד שפוטרה, תוכר כעובדת העיתון ותקבל פיצויי פיטורים מלאים, כך קבע השבוע השופט דורי ספיבק מבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו.
פרחי החלה לעבוד כעיתונאית ב"מעריב" בתחילת 1992. מאז ועד 2005 כתבה לעיתון, בעיקר על תביעות בבית-המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב, וכן בנושאי צרכנות. תכיפות עבודתה וגובה שכרה השתנו לאורך השנים, אך לא תנאי העסקתה. לאורך כל השנים הועסקה כפרילנסרית וקיבלה תשלום "שכר סופרים", דהיינו, ללא שיוענקו לה תנאים או זכויות כלשהן מלבד השכר עצמו.
פועלי יום מחכים להזדמנות עבודה, קליפורניה, אוקטובר 2009 (צילום: ג'רמי ברוקס, רשיון cc-by-nc)
לאחר פיטוריה תבעה פרחי את העיתון בבקשה לקבלת פיצויי פיטורים, דמי הבראה, הפרשי שכר מינימום, פידיון ימי חופשה, נסיעות ופיצוי על עוגמת נפש. בית-המשפט קיבל את תביעתה, על סמך פסק הדין במשפט שאול צדקא נ' גלי-צה"ל. לפי הלכת צדקא, כתב שהועסק כפרילנסר אך עבד בפועל כעיתונאי מן המניין זכאי לזכויותיו של עובד בגין תקופת עבודתו.
"אנו מוצאים דמיון רב מאוד בין עובדות פרשת צדקא לבין המקרה שלפנינו", כתב השופט ספיבק בפסק דינו. "ההקשר התעשייתי הוא זהה. בשני המקרים דובר בהתקשרות עם עיתונאי, שמעצם טיבה הניחה כר פעולה נרחב לעיתונאים לאתר בעצמם את הנושאים הראויים לדיווח, כשמצופה מהעיתונאי שיאתר בעצמו את הנושא בעל החשיבות וייזום את משלוח הכתבות.
"בשני המקרים העיתונאים לא היו מחויבים להיות נוכחים במקום עבודתם [...]; שניהם הועסקו תקופת העסקה ארוכה ורציפה; לשניהם ניתנה תמורה לפי תפוקה (מספר כתבות) [...]; בשני המקרים ברור שאין מדובר בתשלום גבוה מהמקובל, ודאי שלא במידה משמעותית, ואין מדובר במצב שבו לעיתונאי עמדת מיקוח חזקה אל מול כלי התקשורת; ובשני המקרים אין מדובר במומחיות מיוחדת של העיתונאי בגינה שולם לו סכום כסף גבוה יותר".
בית-הדין מעיר כי "מעריב" ביקשו להוכיח ששכרה של פרחי היה גבוה מהמקובל, אך בלא הצלחה. "לדעתנו", נכתב בפסק הדין, "היה על 'מעריב' להשוות בין שכרה של התובעת לשכרם של כתבים משפטיים אחרים, וזאת לא נעשה בהליך שלפנינו".
נוסף על כך דחה השופט ספיבק את טענת "מעריב" כאילו מסגרת ההתקשרות עם התובעת היתה גמישה לחלוטין, כשהתובעת קובעת בעצמה את היקף ההתקשרות עם העיתון ואינה מחויבת לעיתון. "עיון בתלושי שכרה של התובעת לאורך שנות עבודתה", נכתב בפסק הדין, "מלמד אותנו שהיקף עבודת התובעת היה יציב למדי, עם שינויים לאורך השנים [...] לכל הפחות החל מיוני 1993 ועד אוקטובר 2002 (דהיינו במשך למעלה מתשע שנים), התובעת הועסקה באופן רציף לחלוטין, עם הפסקות בודדות וקצרצרות בלבד, שלא עלו על חודש אחד".
בית-הדין דוחה גם את הטענה של "מעריב" כאילו פרחי ניהלה כפרילנסרית "עסק זעיר", ומציין כי פרסום תחקיר אחד בערוץ 2 וספר קצר על תביעות קטנות, המורכב רובו ככולו מכתבות שפירסמה לאורך השנים ב"מעריב", אינו ראיה לכך שהתובעת היתה בעלת עסק שכזה. "על-פי התרשמותנו מעדותה של התובעת אנו נוטים לדעה שהיא היתה תלויה, במידה משמעותית גם אם לא בלעדית, בהכנסותיה מ'מעריב', וככלל נאסר עליה לפרסם בעיתונים אחרים", נכתב בפסק הדין.
"נוכח כל האמור", נכתב בהמשך, "מסקנתנו היא שיש מקום להכיר בתובעת כ'עובדת' של 'מעריב' לא רק לצורך תביעתה להפרשי שכר, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, כפי שהוכר צדקא, אלא לצורך מלוא אגד הזכויות אותם מקנה משפט העבודה המגן".
בהמשך לקביעה זו, ותוך בחינת הראיות שהביאו הצדדים, דחה השופט ספיבק את התביעה לתשלום הפרשי שכר, תשלומי נסיעות, פדיון חופשה ודמי הבראה ופיצוי על עוגמת נפש, אך קיבל את תביעתה לפיצויי פיטורים ("נוכח עדותה שלא נסתרה, שבשנת 2004, עת שביקשה לפרסם ידיעות, נמסר לה שחל איסור 'מגבוה' על המשך פרסומן [...], אנו קובעים שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים"), וכן את תביעתה לפיצוי על שלא קיבלה הודעה מוקדמת טרם פיטוריה מהעיתון.
בסיום פסק דינו מצטט השופט ספיבק מפסק דין שנתנה לאחרונה השופטת סיגל דוידוב-מוטולה מבית-הדין הארצי לעבודה בתיק רפי רופא נ' מרקם סוכנות לביטוח בע"מ.
"נקודת המוצא של משפט העבודה הינה כי יחסי עובד–מעביד אינם תלויים ברצונם של הצדדים או בהסכמות החוזיות ביניהם, אלא במאפייניה המהותיים של ההתקשרות ביניהם ובהיותו של המועסק 'טעון הגנה' בהתאם לערכים שמשפט העבודה נועד לקדם ולקריטריונים שנקבעו לאורם בפסיקה", כתבה השופטת דוידוב-מוטולה.
"באותו אופן, גם שליטת הצדדים על תוכן ההתקשרות החוזית שביניהם הינה מוגבלת, הן בשל מספר מקורות נורמטיביים – חוקי המגן, צווי ההרחבה והסכמים קיבוציים – עליהם לא ניתן להתנות, והן בשל קביעות שיפוטיות בדבר תניות מכללא – דוגמת החובה לנהוג בתום לב והגינות וחובות המשנה המעשיות הנובעות ממנה – המצויות בכל הסכם עבודה.
"המחויבויות הקוגניטיביות המרובות הנובעות מיחסי עובד-מעביד, כמו גם העלויות הנלוות הכרוכות בכך, עשויות לתמרץ מעסיקים מסוימים לנסות ולהוציא עצמם מה'סד' שנכפה עליהם ולאפשר לעצמם גמישות רבה יותר, ועלויות נוחות יותר, בהתקשרותם מול מועסקים. ניתן לפיכך לצאת מנקודת הנחה, כי קיימים מעסיקים אשר ינסו לסווג 'עובדים' כ'עצמאים' ביודעם כי הינם מבצעים סיווג שגוי, תוך ניצול של פערי הכוחות – או פערי המידע – בינם לבין המועסקים, והתחמקות בדרך זו מהענקת הזכויות הסוציאליות המובטחות בחוקי המגן ושאר המחויבויות המוטלות על מעסיק".
השופט ספיבק מעיר ביחס לכך כי פסיקה זו רלבנטית לתביעתה של פרחי "כמסר למעסיקים בכלל ובאופן ספציפי כמסר למעסיקים בתחום התקשורת הנוהגים עדיין, למעלה מעשר שנים מאז ניתן פסק הדין בעניין צדקא, להעסיק עיתונאים רבים תוך הגדרתם כ'פרילנסרים', בלי לשלם ולו פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. זאת אפילו במקרים, כמו המקרה של התובעת, שבו כלי התקשורת הוא שבוחר לסיים את ההתקשרות, לאחר שנים רבות מאוד, בהן הסתמך אותו עיתונאי על הכנסותיו מאותו העיתון".
"מעריב" חויב לשלם פיצויי פיטורים בסך 25,663 שקל ודמי הודעה מוקדמת בסך 925 שקל, תוך הפרשי הצמדה וריבית משנת 2003. נציג ציבור המעבידים, רן ורדי, ונציגת ציבור העובדים, נעה נוריאל, הוסיפו וקבעו כי על "מעריב" לשלם גם דמי הבראה בסך 3,154 שקל. נוסף לכך חויב העיתון בתשלום הוצאת משפט בסך 7,000 שקל.
לפסק הדין איריס פרחי נ' "מעריב" הוצאת מודיעין בע"מ: "יש מקום להכיר בתובעת כ'עובדת' של מעריב"