ההשפעה השטנית המיוחסת ל"ישראל היום" עומדת עתה למבחן אירוני: האם יצליח החינמון בכוחותיו בלבד לבלום את המהלך הפרלמנטרי המכוון לסלק אותו מהמרחב הישראלי? קבוצה של ח"כים ממפלגות שונות, ובהן שותפות בקואליציה, חברו יחד והניחו בשבוע שעבר על שולחן הכנסת הצעת חוק המטילה הגבלות חמורות על הפצתם של עיתוני חינם באופן שאינו מאפשר למעשה את קיומם. הצעת החוק מנוסחת אמנם במונחים כלליים ועקרוניים, אך אפילו יוזמיה אינם מסתירים את כוונתם – לעקור מהנוף הישראלי את "ישראל היום".

לכאורה די היה באופי הפרטיקולרי הזה כדי לעורר זעקה ציבורית רחבה נגד הצעת החוק. חוקים הנתפרים כדי לנטרל מה שנתפס כמטרד ספציפי אינם לגיטימיים ואינם חוקתיים. חוקים אמורים לתת מענה לבעיות עקרוניות או להסדיר התנהלויות שיש להן מכנה משותף רחב. במקרה של "ישראל היום" מדובר בתופעה יחידנית – עיתון המופץ חינם בקנה-מידה רחב וממומן על-ידי מיליארדר זר – ובכל זאת ח"כ איתן כבל ועמיתיו מוצאים לנכון לטפל בקשיים שהיא גורמת לשוק התקשורת באמצעות המחוקק. והנה, למרות הצרימה הקשה הגלומה במהלך הפרלמנטרי הזה, הארגונים המזוהים עם הגנה על חופש הביטוי והתקשורת, שהדי.אן.אי שלה מדריך אותה להתקומם נגד כל פגיעה בזכות הציבור לדעת, כמעט שאינם מגיבים עליו.

מלכתחילה נמצא "ישראל היום" בבדידות תקשורתית שאין מנוס ממנה: בהיותו עיתון שמאז נוסד גרם, או מכל מקום תרם תרומה משמעותית, לקריסתם ולהתכווצותם של שאר העיתונים העבריים, אין לו סיכוי למצוא בהם בעלי-ברית במאבקו נגד הצעת החוק החדשה. למעשה, כמעט לא נשארו עיתונים שינהלו מולו את המלחמה הזו, משום שהוא עצמו אכל אותם או קיעקע את מעמדם וכירסם בנוכחותם. הוא הצליח בכך מתוקף יכולתו להציע את גליונותיו חינם אין כסף – מודל כלכלי שמתחרה בהם בצורה לא הוגנת.

שלדון אדלסון. בית הנשיא, 2007 (צילום: אוליביה פיטוסי)

ברמה העקרונית היה, אולי, "ישראל היום" יכול לקושש תמיכה נגד הצעת החוק בנימוק שהיותו חינמון, הנשען על כיסיו של פילנתרופ אמריקאי, היא מתכונת עסקית מוכרת, לגיטימית (ואף נשאפת) בשוק התקשורת העולמית. אלא שדיוקנו התוכני – היותו שופר של ראש הממשלה – והתקרנפותם המקצועית של עורכיו מסכלים את האפשרות שעיתונאים מכלי תקשורת אחרים יתייצבו בהמוניהם לצדו. בתקשורת הישראלית נתפס המיזם של שלדון אדלסון, ובצדק, כניצול ציני של הונו לשירות צרכיו הפוליטיים של איש אחד – ראש הממשלה בנימין נתניהו.

אין זאת אומרת שהצעת החוק המיועדת לחסום את דרכו של "ישראל היום" היא לגיטימית. ראוי להתנגד לה. זו היתה עמדתי כשיוזמות חקיקה ניסו לבלום את הופעתו של החינמון באמצעות הטלת איסור על מו"ל שאינו אזרח ישראלי להוציא לאור עיתון בארץ, וזו דעתי גם עתה. אכן "ישראל היום" ממיט חורבן על עיתונים קיימים, משנה את כללי המשחק במרחב התקשורתי ומציף את מאות אלפי קוראיו באינדוקטרינציה פוליטית, באופן העלול לפגום בחוש השיפוט שלהם את המתרחש במדינה, אך הדרך להתמודד עימו היא בשוק התקשורת עצמו – לא באמצעות חוקים. הדבקות בעקרונות חופש הביטוי וחופש העיסוק צריכה להנחות את התגובות למהלך החקיקה של איתן כבל וחבריו.

מעט העיתונים ששרדו, יחד עם תחנות הרדיו, ערוצי הטלוויזיה והתקשורת המקוונת, אמורים להציע לקוראי "ישראל היום" חלופה עיתונאית מושכת ומגוונת שתתחרה במלכודת הדבש שמציע החינמון בתוקף היותו מחולק ללא תשלום. באופן אבסורדי, אך בלתי נמנע, התקשורת החלופית היא גם זו שאמורה להשמיע את קולה נגד הצעת החוק הבאה לסתום את פיו של העיתון המזעזע את יסודותיה.