מהדיווחים בתקשורת ניתן להרגיש את הנחיריים המתרחבים של הכתבים והפרשנים כשהם מגלגלים בהטעמה מחמירה את סעיפי האישום שהוטחו בפני אבי בניהו וארז וינר: שיבוש מהלכי משפט, קשירת קשר לביצוע פשע, מרמה והפרת אמונים, השמדת ראיה, גניבה בידי מורשה, גילוי בהפרת חובה.
אכן, רשימה מרשימה, אבל מה באמת מתנוסס בראש הערימה הזו? מהו המעשה הנורא שהסעיפים האלה גויסו בכוונה להעלים, להשמיד ולשבש? ההתנהגות העבריינית שמיוחסת לשניים הוכתרה כ"איסוף חומר מכפיש והפצתו". אם זו עבירה פלילית, אז מרבית עיתונאי ישראל, ולא רק הם, כפי שנראה בהמשך, חטאו וחוטאים בה. למעשה, נראה שאין ישראלי שלא עבר את העבירה הזו.
שר הביטחון לשעבר אהוד ברק, מרץ 2013 (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)
בשלב זה איננו יודעים עדיין מהו חומר הנפץ המטלטל שבגינו נעצרו בניהו ווינר. מה נאמר בהקלטות שעל בסיסן נשלחו השניים ללילה בקלבוש. אבל מותר בשלב זה לשאול מה הופך את "איסוף החומר המכפיש" לעבירה פלילית. הצינור האפשרי הוא עבירת הפרת האמונים, שניתן לצקת לתוכה כל התנהגות פסולה של אנשי ציבור. בין מומחי המשפט הפלילי יש מחלוקת על עצם לגיטימיות הסעיף והעבירה מאחר שהם אינם מוגדרים ומאפשרים להגיש כתב אישום על כל התנהגות שטיבה לא ברור דיו.
אין ספק שאיסוף חומר מכפיש על שר הביטחון או על הרמטכ"ל הוא התנהגות פסולה. אין ספק שמלחמת הלשכות בין ברק ואשכנזי היתה מהגרועות שבמלחמות היהודים בעת המודרנית; מלחמה שהצליחה לפצל גם את התקשורת למחנות מובהקים. כל צד אף שטח את גרסתו בספר ("הבור" של דן מרגלית ורונן ברגמן נגד "חמקן" של בן כספית). גם במשטרה התפצלו הדעות. יואב סגלוביץ' סבר שצריך לסגור את התיק, מני יצחקי הסכים לפתוח. וגם במערכת המשפטית נפלו חילוקי דעות, כשהיועץ המשפטי לממשלה מיטלטל בין הניצים האדוקים בתפיסותיהם הקוטביות: אלה שמצביעים על פוטש, לא פחות, של הדרג הצבאי במדיני, ואלה שמקטינים את הפרשה לאפיזודה אופיינית של קטטה פרסונלית, מוסדית וארגונית, שגלשה אמנם לזיוף פלילי של מסמך, אבל מסמך שבסך-הכל שיקף את המציאות העכורה.
כל צד אף שטח את גרסתו בספר. עטיפות "חמקן" ו"הבור"
הח"מ, גילוי נאות, אינו נמנה עם אף מחנה ועניינו מתמקד בציפייה מהמשפט הפלילי ליישב את הפרשה ולהביא מזור וגאולה לעם ישראל.
עם כל הסלידה ממאבקי האגו הקטנוניים ומהמשאבים הרבים שהושקעו בקטטות הסרק האלה, דעתי היא שאין לערב בו את המשפט הפלילי, אלא אם ניתן לקשר את בניהו ווינר לעבירות ממשיות. למשל, לזיוף המסמך, או, כמעשה ענת קם, הוצאת חומרים סודיים והחזקתם בניגוד לחוק ולפקודות הצבא.
הדרך לכתב אישום מחייבת שקלול נסיבות נוספות מלבד הסלידה הטבעית והמוצדקת מההתנהגות הנדונה. ברגע זה, נדמה שהמשטרה רצה מהר יותר מהפרקליטות. בכיר במשטרה הבטיח לאיילה חסון, כפי שדיווחה ב-21.2.14 ב"יומן שישי", כי מהפרשה הזו ייצאו שלושה כתבי אישום. לא חקירות באזהרה, כתבי אישום ממש. אז מה הפלא שהמשטרה החליטה להתניע את המהלך הזה.
האם מוצדק לפעול נגד צד אחד בלבד, על סמך הקלטות שהוא עצמו סיפק, בעוד שבצד השני, בלשכת שר הביטחון, הושמדו ואבדו כל ההקלטות?
אלא שבראייה רחבה של אינטרס ציבורי ושיקולי צדק, צריך לשאול גם את השאלות הבאות:
האם יש לנהל חקירה ארבע שנים אחרי, לאחר שהעניין מוצה ונלעס אצל מבקר המדינה, בתקשורת ומעל כל במה ציבורית?
האם מוצדק לפעול נגד צד אחד בלבד, על סמך הקלטות שהוא עצמו סיפק, בעוד שבצד השני, בלשכת שר הביטחון, הושמדו ואבדו כל ההקלטות? האירוניה היא שלבניהו ולווינר מייחסים השמדת ראיות, בעוד שראיות הושמדו בצד השני.
האם בניהו ווינר הם קרימינלים, עבריינים סדרתיים, שמוצדק להמשיך ולרדוף לאחר ארבע שנים? האם לא ניתן להסתפק בגנאי הציבורי שכבר דבק בהם?
והשאלה שעימה פתחנו – האם נכון להפוך את איסוף החומר המכפיש לעבירה פלילית? נזכיר רק שבכל התכתשות מוסדית ופרסונלית בבצה שלנו, מכוערת ככל שתהיה, זה מה שעושים. וכבר הוזכר בהקשר זה הקמפיין שתיזמר בית-המשפט העליון נגד פרופ' נילי כהן כמועמדת לעליון ופרופ' דניאל פרידמן כשר משפטים. האם שם לא נאסף והופץ חומר מכפיש? ביד רחבה ומעל כל במה אפשרית.
אין להקל ראש בעבירות של שיבוש והשמדת ראיות, אבל צריך לזכור שאלו עבירות נלוות, פריפריאליות, למעשה עצמו, לעבירה המרכזית. ואם הפשע הגדול הוא איסוף חומר מכפיש – אז מוטב שהפרקליטות והמשטרה יירדו מהעץ הזה ומהר.