אדם בלתי מוסמך

"את תגובתו של בניהו לא ניתן היה להשיג", כותב צחי קומה, כתב הרכילות של "ידיעות אחרונות", בסיומו של אייטם על ויכוח שפרץ ביום שני האחרון בין דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, למגיש הטלוויזיה יגאל רביד. אפשר להניח שהקושי להשיג את תגובת בניהו נבע מכך שבשעה שהכין קומה את הידיעה לפרסום, שהה הדובר לשעבר במעצר.

"במעצר" היא הכותרת הראשית בת המלה האחת שמתנוססת הבוקר בלב שער "ידיעות אחרונות", מתחת לתצלומו של בניהו כפי שצולם אתמול על-ידי מוטי קמחי בבית-המשפט, די המום למראה. פרשת הרפז שוב חוזרת לכותרות, על אפם ועל חמתם של מי שקיוו אחרת, בין אם מתוך שעמום גרידא ובין אם בשל קשריהם האישיים לפרשה.

"לאחר 8 חודשי חקירה פשטה אתמול עם שחר המשטרה על בתיהם של מקורבי הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי", נכתב בכותרת הגג לכפולה הפותחת ב"ידיעות אחרונות". ירון דורון מדווח כי בפשיטה על ביתו של בניהו "נמצא מחשב צבאי ובו חומר סודי לכאורה", וכי בפשיטה על ביתו של עוזר הרמטכ"ל לשעבר ארז וינר "נמצאו מסמכים צבאיים וגם כן סודיים לכאורה". גורם במשטרה מתייחס למניע לפעולה, ומצוטט כאומר כי חוקרי מצ"ח "שמעו את ההקלטות מלשכת אשכנזי ונדהמו".

אבי בניהו (צילום: משה שי)

"לפי החשד", כותב דורון, "וינר ובניהו אספו מטעמו של הרמטכ"ל אשכנזי חומרים מכפישים על שר הביטחון ברק ועל מועמדו המועדף לרמטכ"לות, אלוף (במיל') יואב גלנט".

בסיקור פרשת הרפז, נזכיר, עמד "ידיעות אחרונות" לצד אשכנזי ולשכתו. הבוקר נותרים לכך כמה שרידים: התצלום הקטן יחסית של אשכנזי בשער; כותרת משנה המבקרת את טענת המשטרה כי השניים "מהווים סכנה לשלום הציבור"; הליד בידיעה שמדגיש את דברי בניהו לשופט; והמשפט הבא, המתייחס לווינר ובניהו: "שניהם כבר חוו לא מעט אתגרים במסגרת שירותם הצבאי הארוך והמרשים. אבל ספק אם כל אלו הכינו את השניים, שכבר פרשו מצה"ל, לפשיטה המשטרתית אתמול על ביתם".

ויש עוד פרט אחד, שמבדיל את הדיווח ב"ידיעות אחרונות" מזה של העיתונים האחרים: אחד החשדות המיוחסים לווינר ובניהו, ונכלל בדיווחי העיתונים האחרים, נעדר מזה של ירון דורון ב"ידיעות אחרונות" – החשד כי וינר ובניהו העבירו "לידיעת אדם בלתי מוסמך חומרים מסווגים ברמת 'סודי ביותר'".

את תמונת המראה לסיקור "ידיעות אחרונות" אפשר לראות מבעד לשער "ישראל היום", העיתון שלכל אורך הדרך התבונן בפרשה מנקודת מבט ביקורתית לאשכנזי (ותומכת אהוד ברק). הכותרת הראשית בעיתון זה מסמנת את המטרה הראשית. "מסתמן: אשכנזי ייחקר באזהרה". דן מרגלית, שבשלוש וחצי השנים האחרונות לא חדל לעקוב אחר הפרשה ולכתוב עליה, חתום הבוקר על טור פרשנות שנושא את הכותרת "טוב מאוחר מאשר בכלל לא".

"הארץ", שבהעדר "מעריב" הפך לעיתון החופשי היחיד בישראל (באופן יחסי), מצרף לידיעה מאת יניב קובוביץ טור פרשנות פרי עטו של עמוס הראל. כרגיל, הראל כותב במתינות על הפנים החשובים של הפרשה. בעוד שטור הפרשנות של מרגלית עשוי רוח ורטט ורגשנות, טור הפרשנות של הראל בנוי עובדות והערכות מלומדות (ראיות לשיבוש חקירה מצויות כנראה בהקלטות מימי חשיפת המסמך, אך אולי גם ממעקב שנערך בחודשים האחרונים; המשטרה מניחה שווינר ובניהו לא ישמרו על אשכנזי בכל מחיר, וכדומה). למי שעדיין מתעניין בפרשה כדאי לקרוא אותו. הנה משפט אחד, שולי, מתוכו: "לא מן הנמנע שגם עיתונאים יזומנו לעדות".

אדם בלתי נחשב

רק "הארץ" מדווח בשער ובכלל כי נער פלסטיני בן 15, יוסף אבו-עכר, מאזור דרום הר חברון, נהרג אתמול אחרי שכוח צה"ל ירה בו. "תושבים בכפרו של הנער, דיר אל-עסל, אמרו כי הוא יצא לקטוף צמחים עם חבריו בדרך לבית-הספר. בצבא, לעומת זאת, אומרים כי ניסה לחבל בגדר המערכת, אך לא השיבו במפורש לשאלה אם נמצא במקום מכשיר שיכול היה לשמש לחיתוך הגדר", מדווחים גילי כהן, ג'קי חורי ועמירה הס. הרעיון כי חבלה בגדר המערכת מצדיקה ירי קטלני הוא המובן מאליו של הדיווח.

בארמון האליזה

האיזון בין מצב הרוח של שני הטבלואידים בישראל נשמר הבוקר, למרות מעצר בניהו והתהדקות החבל סביב אשכנזי ואחרים. מני נפתלי, אב הבית לשעבר במעון ראש הממשלה, הגיש אמש תביעה לבית-הדין לעבודה ובה האשמות בוטות נגד ראש הממשלה ובעיקר רעייתו. בתחתית שער "ידיעות אחרונות" מצוטטת אחת ההתבטאויות המיוחסות על-ידיו לשרה נתניהו: "אנחנו אירופאים עדינים, לא אוכלים כל-כך הרבה כמוכם, המרוקאים".

בנימין ושרה נתניהו, 7.2.09 (צילום: אורי לנץ)

איתמר אייכנר מדווח בפנים העיתון בהרחבה יתרה על כתב התביעה, על פני שני עמודים שלמים, כולל מבחר ציטוטים מובלטים: "אשת ראש הממשלה העירה אותי בשעה 3 לפנות בוקר, ובצעקות רמות נזפה בי על כך שרכשתי חלב בשקית ולא בקרטון", "הגברת נתניהו ראתה שיש פרחים לא טריים באגרטל. היא השליכה אותם בחרון אף על הרצפה וצעקה: 'בארמון האליזה דבר כזה לא היה קורה'", וכדומה.

אייכנר, שמעניק את הקרדיט לחשיפת התביעה לעיתונאי ערוץ 2 גיא פלג, מציין כי אב הבית נפתלי תובע פיצוי בסך 1.1 מיליון שקל, וכן 100 אלף שקל נוספים בגין לשון הרע שהוציא עליו נתניהו, כשאמר כי נפתלי פוטר אף שלדבריו התפטר. בתיבה נפרדת מוצג התובע לקוראים כ"לוחם המצטיין ששרה נתניהו בחרה לתפקיד". תיבה נוספת מזכירה פרשות קודמות שבהן היו מעורבים שרה נתניהו ועובדים לשעבר בבית ראש הממשלה.

כרגיל במקרים שבהם נתניהו ורעייתו מותקפים, "ישראל היום" מפעיל נוהל תגובה. כלומר, התגובה ("רכילות מרושעת") הופכת לכותרת הידיעה ולסיפור עצמו. ההטיה לטובת בני הזוג נתניהו בולטת בשער העיתון, שם מצוטטת רק טענה אחת כללית מצד אב הבית ("השפילו אותי"). אל כותרת המשנה בידיעה עצמה, המתפרסמת בראש עמ' 11, הצליחה להשתחל גם האשמה קונקרטית יותר, המתונה ומעוררת הסימפתיה ביותר מכל אלה שנכללו בכתב התביעה של נפתלי: "דרשה שאקנה נרות נשמה מתקציב משק הבית".

הידיעה, מאת עדנה אדטו ושלמה צזנה, נפתחת בפסקאות המוקדשות לתגובתה של לשכת ראש הממשלה. את הטענות של נפתלי אפשר לקרוא בפסקאות הסיום. לזכותו של "ישראל היום" ייאמר כי היה יכול לסקר את התביעה באופן גרוע יותר. ובאותו הקשר: בזימבבואה יש יותר ילדים רעבים מאשר בישראל.

רגשי נחיתות

ידיעה תמימה למראה במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדווחת הבוקר כי "חברי-כנסת מ-7 סיעות בכנסת הניחו הצעת חוק שמטרתה 'לקדם ולחזק את העיתונות הכתובה בישראל ולהבטיח תנאים שוויוניים לתחרות אמיתית והוגנת בין העיתונים".

הידיעה לקונית ונסמכת כולה על נוסח הצעת החוק ודברי ההסבר הנלווים לה. השם המפורש "ישראל היום" אינו מוזכר. על הידיעה חתום עקיבא נוביק, כתב שהתחום הכלכלי אינו בין תחומי סיקורו. ב"כלכליסט" מופיעה ידיעה דומה, מאת רוני זינגר (על אף שבידיעה נכתב כי על ההצעה חתומים חברי-כנסת משש סיעות, שמו של אילן גילאון, נציג מרצ, נעדר. אפשר שמקור הבלבול בעובדה שהצעת החוק למעשה טרם הוגשה באופן רשמי).

"באיחור מטורף, הבינו כל הפוליטיקאים מה ביבי עשה להם עם 'ישראל היום'. הצעת החוק שהופצה היום, שנועדה לחסום את הביביטון, היא לא פחות ממדהימה", כתב אתמול רביב דרוקר בבלוג שלו. "[...] זה פוטש. פוטש. אין מלה אחרת. כל שותפיו הקואליציוניים של נתניהו חברו נגדו לקחת ממנו את כלי התעמולה הכי חזק שלו".

דרוקר כותב עוד כך:

כבר היו הצעות חוק דומות בעבר. בטמטומי, אז התנגדתי להן. האמנתי עדיין שצריך להילחם בהטיה של העיתון בדרכים אחרות, דרך תחקירים, שיח ציבורי, שיש עדיין בעיתון הזה קצת אינטגריטי.

"אחרי שנחשפתי לחומר אותו פירסמתי בתחקיר 'המקור' הבנתי שאין ברירה. המיזם הזה כבר לא זכאי ליהנות מההגנות של כלי תקשורת. לכאורה, היתה אמורה להיות רשות אחת שיכולה להתעסק עם מה שקורה שם. מבקר המדינה. המבקר היה יכול לבדוק אם הזיקה ההדוקה של ראשי העיתון ללשכת ראש הממשלה לא הופכת אותו לעיתון פוליטי בשירות מועמד אחד, דבר שהיה מכפיף אותו מיד לכללי המימון של המפלגות בישראל ובעצם מוריד עליו את השאלטר. מבקר המדינה, גם הקודם, השרירי יותר, לא רצה להיכנס למדמנה הזאת".

"משמעות ההצעה היא שלראשונה, אם אכן כל הסיעות יתמכו בחוק, יש לכאורה רוב בכנסת להפסקת פעילותו של 'ישראל היום' בהיקפים האלה", מבהיר הבוקר נתי טוקר ב"דה-מרקר".

"אני חלילה לא מנסה לסגור עיתון", אומר לו איתן כבל, מהחתומים על ההצעה. "כל מה שאני אומר הוא שיצטרכו למכור אותו". "האינטרס הישיר להצעת חוק כזו מגיע מטעם עיתון 'ידיעות אחרונות'", כותב טוקר, אך מביא מדברי כבל, המכחיש כל קשר, בערך. "אף אחד לא דיבר איתי מ'ידיעות'", הוא אומר, "ואם דיברו איתי, את מי זה מעניין".

עורך "ישראל היום" עמוס רגב והמו"ל אשר בהרב, 16.2.14 (צילום: "העין השביעית")

"ישראל היום" עצמו מקדיש חלק נכבד מהשער ואת כל הכפולה השנייה שלו לסיקור הצעת החוק שמאיימת לחסלו. "בשירותו של נוני מוזס", היא הכותרת בשער וגם בראש עמודים 4–5, מעל רשימה מאת עורך העיתון עמוס רגב. "נוני מוזס עצבני", הוא כותב. "כאשר התחלנו בסדרת המאמרים תחת הכותרת 'אימפריית הרשע של נוני מוזס', היו שסברו כי הגזמנו. כאשר חשפנו את שיטת המקל-והגזר שהוא מפעיל כלפי פוליטיקאים – סוכרייה למי שעושה כרצונו, מקל למי שמעז לסרב – היו שחשבו שאין דברים כאלה. ובכן, יש דברים כאלה".

לפי רגב, מוזס השפיע על כבל וחברי-כנסת אחרים כדי שיגישו את הצעת החוק. "חלקם אולי קיבלו הוראות ממנהיגיהם, שחייבים לא מעט למו"ל 'ידיעות אחרונות' ומן הסתם נקראו לפרוע את הצ'קים שהפקידו בידי נוני מוזס. אחרים ודאי זזים באי-נוחות. לחלקם יש עיתונות הכפופה להם, חלקם קיבלו את שלהם בפרסומים מחמיאים ב'ידיעות אחרונות', בקידום כל הצעת חוק שהגישו, בכותרות ענק לפני הבחירות ואחריהן. לחלקם, ידיעות-ספרים היא ההוצאה שהדפיסה את ספרם; לחלקם, 'ידיעות' הוא עיתון הבית".

הפרשן לענייני משפט של "ישראל היום", פרופ' אביעד הכהן, תוקף את החוק מזווית הראייה שלו: "במדינה דמוקרטית, שבה חופש העיתונות וחופש הביטוי הם ערכי יסוד, שוחרי זכויות האדם מתרחקים כמפני אש מחקיקה שתכליתה הסדרת חופש העיתונות, כביכול 'לטובתו'". ד"ר חיים שיין, הפרשן לענייני הוד והדר, מעלה נקודה נוספת: "מה רע שאזרחים מקבלים עיתון בחינם, הרי כולם מדברים על הצורך להפחית עלויות".

על משפט אחד בטור של רגב כדאי להתעכב. אחרי שהוא מתגאה בנתוני ה-TGI של "ישראל היום", אחרי שהוא מתגאה בתקציבי הפרסום הזורמים לעיתון, הוא מוסיף: "ראו את המוצר עצמו: עיתון שמתמודד ללא רגשי נחיתות מול כל עיתון אחר, למרות כינוי הגנאי 'חינמון' שהדביקו לנו".

זו אולי הנקודה החשובה ביותר בדיון על "ישראל היום": דלות המוצר עצמו, איכותו הירודה מבחינה מקצועית, תפקודו כשופר של הממסד באשר הוא ממסד, בינוניותו המשוועת. לו היה העיתון משרת בנאמנות את מטרותיו הפוליטיות של בנימין נתניהו, אך במקביל מסקר באופן קבוע וביקורתי את הנעשה בישראל, לו היה מסוגל לפרסם תחקירים בעלי משקל ולא רק על גורמים שוליים שאינם מאיימים על ראש הממשלה, היה קל להתעלם מהנכות המגבילה אותו. ו"ישראל היום" מסוגל לכך. יש לו המותרות שאין לאף כלי תקשורת אחר בישראל – גב כלכלי של אחד מעשירי העולם.

אולם משום שהעיתון משרת ממסד באשר הוא ממסד ורואה בביקורת עצמית סוג של גיס חמישי, אין לו תקומה עיתונאית. יתר על כן, משום שרוב ימיו הוא יוצא לאור תחת ממשלה בראשות נתניהו, גם לו היה רוצה להיות ביקורתי יותר, לא היה זה אפשרי. באופן אירוני, האפשרות היחידה ש"ישראל היום" יהפוך לעיתון היא אם ייכשל במטרתו העיקרית ובנימין נתניהו יודח מראשות הממשלה.

מסקנה מסיקור עימות יעלון-ארה"ב

שר הביטחון משה (בוגי) יעלון זקוק בדחיפות לעיתון שיפעל על-פי צרכיו.

חזיון תעתועים

לא היה צריך להמתין זמן רב כדי שהצביעות והעיוורון שאיפיינו את הספדי מאיר הר-ציון יהפכו גלויים ומגוחכים. בראשית השבוע ליוו מדינת ישראל והעיתונות הישראלית את הר-ציון אל הקבר בשלל הספדים נרגשים שתיארו אותו כדמות מופת. אומץ לבו נישא בפי כל, והרמטכ"ל אף הגדיר את דרכו "מצפן לכל לוחם".

מאיר הר-ציון, 1954 (נחלת הכלל)

בשולי הדיווחים הוזכר כי לפני 50 שנה, אחרי שאחותו נרצחה בידי בדואים, יצא הר-ציון למשימת נקם אישית מעבר לגבול עם ירדן ורצח, יחד עם כמה מחבריו, ארבעה בדואים מהשבט שממנו ככל הנראה יצאו הרוצחים של אחותו. אירוע זה תואר בעיתונים לכל היותר כשנוי במחלוקת, ולכל הפחות כאירוע ראוי להערצה. "הסיפור שהותיר בי רושם עז ביותר היה סיפור הנקמה שלו על רצח אחותו, שושנה", צוטטה ב"ידיעות אחרונות" יעל עזרא, שהיתה כבת חמש בשעת המעשה. "הוקסמתי ממנו על המעשה שעשה, שהוכיח שהוא היה אוהב המשפחה והמדינה".

בין המספידים להר-ציון הרבים היה גם ד"ר חיים שיין, פרשן "ישראל היום". שיין לא הזכיר את נקמת הדם שביצע הר-ציון (ועליה לא נענש). במקום זאת, הרבה בדברי שבח:

מאיר הר-ציון, אלוף נעורינו, מושא הערצתנו ואגדה בחייו, הלך לעולמו, בהגיעו לגבורות. כמו מתוך סיפורי התנ"ך הוא הופיע, לוחם בחילותיו של דוד המלך. כמו מאגדות חז"ל הוא הפציע, גיבור מלוחמי בר-כוכבא. לוחם עז נפש שהוכיח כי את רוח החירות המפעמת ביהודים לא ניתן לכבות ודם יהודי לעולם לא יהיה עוד הפקר.

[...] מאיר, בשבילים שבהם הלכת ילכו עוד שנים רבות צעירים יהודים, בערוגות שבהן שתלת יצמחו עוד דורות של לוחמים, לאור אבוקת החירות שאותה הדלקת תמשיך לטפס אומה שלמה עד אשר ייכון שלום, שלום אמיתי ולא חזיון תעתועים".

הבוקר, במדור הדעות של "ישראל היום", מתפרסם מאמר נוסף מאת ד"ר שיין. הפעם הוא כותב על חוסר התוחלת במשא-ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית. "לעולם לא יהיה שלום עם הערבים הפלשתינים בהנהגת אבו-מאזן, אם דרישתם לקיום מו"מ היא שחרור רוצחי נשים וילדים בדם קר", הוא כותב ומוסיף: "עם חברה שבה רוצחים הם גיבורי הלאום לעולם לא ייכון שלום".

בשולי החדשות

א. במדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" מדווח יאיר נבות, כתב העיתון במוסקבה, כי נשיא ארה"ב ברק אובמה ביקש להיעזר בשירותיו של שר החוץ הישראלי אביגדור ליברמן כדי לשכנע את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין להימנע מסיפוח חצי האי קרים. לידיעה נלווים שלושה תצלומים: אובמה, פוטין, וביניהם – חביב העיתון אביגדור ליברמן.

ב. במדור הרכילות העסקית של מוסף "כלכליסט" מדווח ארי ליבסקר על מסיבת פורים שבה השתתף שר האוצר לשעבר והגנב המורשע אברהם הירשזון. "אחר-כך נתקלתי שם בלא אחר מאשר שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון", כותב ליבסקר על נשף הפורים המסורתי של תיאטרון היידישפיל בהילטון. "לאחרונה נתקלתי בו בכמה אירועים מסוג זה, עושה את דרכו חזרה אל חיקה החם של האליטה העסקית. לסט [יו"ר התיאטרון ויו"ר קבוצת דלק, גבי לסט], ניצב במשטרה לשעבר, הכניס את הירשזון לאולם ואמר לו: 'כאן תרגיש כמו בבית. כולם אוהבים אותך'".

ענייני תקשורת

לי-אור אברבך דיווח אתמול ב"גלובס" כי יו"ר "בשבע", דודו סעדה, בוחן את האפשרות לרכוש את "מעריב".

נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי משרד התקשורת מקדם חקיקה שתחייב את רשת וקשת להיפרד כבר בסוף השנה הנוכחית.

אלי לאון מדווח ב"ישראל היום" כי חבר פרלמנט אוקראיני תקף את מנהל ערוץ הטלוויזיה הממלכתית והכריח אותו להתפטר, וזאת בעקבות שידור "תכנים פרו-רוסיים".